שקלים | דף ז | האומר דבר בשם אומרו

בעקבות הקביעה ש"אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונן" מובאות בסוגייתנו אמרות שונות הקשורות לחובה לציין את שם החכם שאמר שמועה מסוימת כאשר מביאים אותה. הירושלמי מביא מספר סיפורים שמהם עולה כי החכם שדבריו מובאים בשמו זוכה לנחת רוח אף אם הדבר מתרחש לאחר מותו, וכן מובאים בסוגיה סיפורים שונים על צדיקים שרצו שייאמרו דברי הלכה בשמם ועל חכמים שהקפידו על מי שהביא את דבריהם בלי להזכירם.

מן הסוגיה נראה שסיבה עיקרית לאמירת הדברים בשם אומרם היא שיש בכך גמילות חסד – הזכרת שם החכם גורמת לו נחת רוח, ועל כן מן הראוי שכל אדם יתאמץ לגמול חסד עם מי שאת מימיהם אנו שותים ויזכירם בשמם.

היבט נוסף של אמירת דברים בשם אומרם מופיע בברייתא במסכת אבות (ו, ה-ו):

"והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים... והאומר דבר בשם אומרו, הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'".

הברייתא קובעת שאחת הדרכים שהתורה נקנית בהן היא אמירת דבר בשם אומרו, ומוסיפה שמלבד זאת יש בכך תועלת כללית לעולם כולו, הזוכה לגאולה. אם כן, הברייתא מוסיפה שני יתרונות באמירת דבר בשם אומרו – קניין התורה של המצטט והבאת גאולה לעולם.

הפסוק שמביאה הברייתא אינו קשור דווקא לדברי תורה, שהרי הדברים שנאמרו למלך בשם מרדכי היו קשורים למזימתם של בגתן ותרש להרוג את המלך. אם כן, מה מקומה של מידה זו בין ארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם?

נראה שיש כאן היבט נוסף, הקשור בכך שהתורה היא 'תורת חסד': נכונותו של המצטט לגמול חסד עם החכם שאמר את הדברים ולהעניק לו את הזכות שדבריו ייאמרו בשמו היא שהופכת אותו עצמו לראוי לקניין התורה, היכולה לשכון רק בלב מי שהחסד הוא נר לרגליו.

אפשר גם שהדברים האמורים בסוגייתנו קשורים לדברי הברייתא בדרך נוספת: הגמרא במסכת קידושין (לב ע"ב) קובעת כי כאשר אדם לומד תורה התורה הופכת ל"תורה דיליה" – התורה נקנית לו והופכת שלו. כאשר חכם מחדש דבר מסוים חידושו לא רק הופך לחלק מן התורה, אלא גם הופך אותו עצמו – את החכם – לחלק מן התורה. בכך זוכה החכם למעין 'חיי נצח', כפי שהתפלל דוד "'אגורה באהלך עולמים'... אזכה שיהו דברי נאמרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות", וכפי שאומרת סוגייתנו בנוגע לתלמיד חכם שאומרים שמועה משמו, ששפתותיו דובבות בקבר.

כך אפשר להבין גם את התועלת הצומחת לחכם המצטט, המביא את הדברים בשם אומרם: אמירת השמועה בשם אומרה היא אמירתה במלואה, שהרי שמו של מי שחידש את הדברים והטביע בהם את חותמו הוא חלק מהותי מהשמועה עצמה, ובכך זוכה המצטט לקניין התורה.

גם הגאולה המגיעה לעולם בעקבות אמירת הדברים בשם אומרם קשורה בכך שכאשר התורה שלמה ותלמידי החכמים, כדרכם של תלמידי חכמים שבארץ ישראל, מחדדים זה את זה ומנעימים זה לזה, יכולה המציאות להגיע לשלמותה ואנו יכולים לזכות לגאולה.