סוכה | דף יא | ביטול סכך פסול בסכך כשר

המשנה בדף יא ע"א עוסקת באדם שהדלה על סוכתו גפן או צמח מטפס אחר, וכך סיכך אותה בדבר המחובר לקרקע. המשנה קובעת שהסכך פסול, אך מציינת שתי אפשרויות להכשירו: "ואם היה סיכוך הרבה מהן או שקצצן – כשרה". האפשרות השנייה מסתברת – כעת יש כאן סכך תלוש, ואם רק נתגבר על בעיית "תעשה ולא מן העשוי" הסכך יהיה כשר. אנו נעסוק באפשרות הראשונה, שנראה שהיא מבוססת על כך שהסכך הפסול בטל ברוב בסכך הכשר.

את דין ביטול ברוב אנו מכירים בתחומים נוספים, בעיקר בדיני איסור והיתר. אולם הביטול הנזכר בסוגייתנו שונה – כאן בטל דבר הפסול לקיום מצוה מסוימת בדבר הכשר לקיום אותה מצוה. מלבד זאת, הביטול שבסוגייתנו חריג גם בכך שהסכך הפסול ניכר ואפשר להפרידו מן הסכך הכשר, ובדרך כלל איסור הניתן להפרדה אינו בטל בהיתר. אם כן, מהו יסוד הביטול הנזכר בסוגייתנו?

הסבר לדבר מובא בשולחן ערוך של הרב בעל התניא (תרכו, ה):

"ואף על פי שבכל איסורין שבתורה אם הוא מכיר את האיסור ויכול להסירו מן התערובות אינו בטל אפילו באלף, היינו שאסור לאכול את התערובות שלא יפגע בגוף האיסור עצמו שלא נתבטל כיון שיכול להסירו משם, אבל כאן אינו נהנה כלל מן האיסור שהרי אף אם ינטל סכך הפסול מן הסוכה יהיה צלתה מרובה מחמתה מחמת סכך הכשר, ואין אנו צריכים לבטל את הפסול ברוב אלא כדי שלא יהיה לו כח לפסול את הסכך הכשר המעורב עמו".

על פי הבנה זו ההבדל בין הביטול שבסוגייתנו לביטול איסורים שבכל התורה הוא שבדרך כלל נדרש ביטול משני פנים – מניעת פגימת האיסור בתערובת כולה וביטול גוף האיסור, ואילו כאן די לנו במניעת יכולתו של הסכך הפסול לפגום בהכשר הסכך הכשר בלבד, שהרי גופו של הסכך הפסול אינו פוסל כשלעצמו, אלא שהוא אינו מצטרף לסכך הכשר להשלים לשיעור הסכך הדרוש לסוכה. כאשר הגורם המתבטל ניכר ואפשר להפרידו – גופו אינו בטל, אך הדבר מהווה בעיה רק בהלכות איסור והיתר, ולא בענייננו. הבנה זו, כפי שמציין בעל התניא, מאפשרת להכשיר את הסוכה רק כאשר יש כמות מספקת של סכך כשר, וצלתו מרובה מחמתו.

אולם בהמשך דבריו מביא בעל התניא הבנה אחרת:

"ויש חולקין על כל זה ואומרים שאם הפסול מעורב בכשר ושניהן הן מין אחד שאין הפסול ניכר כלל... הן בטלים ברוב הכשר ומצטרפין עמו להשלים לשיעור צלתה מרובה מחמתה... ואף על פי שבכל איסורים שבתורה אם יכול להסיר את האיסור אינו מתבטל ברוב, אבל כאן הלכה למשה מסיני הוא שאין צריך להיות כל הסכך הצריך לסוכה שיהא סכך כשר, אלא שיהיה הרוב כשר והשאר אף על פי שהוא פסול אעפ"כ הסוכה מתכשרת בו, וא"כ אין על המיעוט שם סכך פסול אלא גם הוא חוזר להיות סכך כשר ע"י רוב הכשר שעמו".

בעוד על פי ההבנה הראשונה ביטול הסכך הכשר בסכך הפסול דומה לדיני ביטול איסורים, וההבדל בין התחומים נובע מכך שבנוגע לסכך די בקיומו של הסכך הכשר ואילו בשאר איסורים יש צורך בביטול האיסור עצמו, על פי ההבנה השנייה הביטול בשני התחומים שונה מהותית: בנוגע לסכך חידשה התורה שהסכך הפסול עצמו מצטרף לסכך הכשר, והתורה דרשה רק שרוב הסכך יהיה כשר, ולא כולו. על פי הבנה זו אין צורך שבסכך הכשר לבדו יהיה הצל מרובה מהחמה, ודי בכך שהסכך הכשר והסכך הפסול גם יחד ישלימו לשיעור זה.

אולם מהי הסברה העומדת מאחורי אותה הלכה למשה מסיני, שלפיה די בכך שרוב הסכך המשמש את הסוכה יהיה כשר, ואף הסכך הפסול מצטרף עימו לשיעור צלתה מרובה מחמתה?

ייתכן שיסוד הדבר בהבחנה בין שני תפקידים של הסכך:

א. הסכך משלים את מבנה הסוכה, מֵצֵל על היושב בה ומגן עליו מפני החמה.

ב. התורה קבעה חובה עצמאית לסכך את הסוכה. אין זו רק חובה להשלים את הסוכה, אלא חובה עצמאית להשתמש בסכך הלקוח מ"גרנך ומיקבך". בכך דומה תפקידו של הסכך לתפקידם של ארבעת המינים: עצם השימוש במינים המיוחדים שהתורה ציוותה עליהם מחבר את האדם למהותו של חג הסוכות, הקשור לתחינה על הגשמים ועל הצלחת הגידולים החקלאיים (בהקשר זה ראוי לציין את דעת רבי יהודה להלן דפים לו-לז, שלפיה יש לסכך דווקא בארבעת המינים).

התפקיד הראשון יכול להתקיים גם באמצעות סכך פסול, שהרי סוף סוף היושב בסוכה מוגן מפני החמה. אולם הדרישה השנייה אינה מתקיימת אלא בסכך שקבעה התורה – פסולת גורן ויקב, תלוש ושאינו מקבל טומאה – ולא בסכך פסול. אם כן, אפשר שלצורך התפקיד הראשון אכן יש צורך ב"חמתה מרובה מצלתה", אך לתפקיד השני די בכך שעיקרו של הסכך יהיה מן החומרים שקבעה התורה, וכך ישים האדם היושב בסוכה ליבו לחומר שממנו עשוי עיקר הסכך שמעליו. כאשר רוב הסיכוך הוא סכך כשר וכל הסיכוך כולו משלים לשיעור צלתה מרובה מחמתה מתקיימים שני התנאים, ולכן הסוכה כשרה.