סוכה | דף לא | לולב היבש

במשנה הפותחת את הפרק (כט ע"ב) נאמר שלולב יבש פסול, אך בסוגייתנו מובאת ברייתא המסייגת קביעה זו ומלמדת שהתנאים נחלקו בכך, ולדעת רבי יהודה גם לולב יבש כשר.

כראיה לדבריו מביא רבי יהודה סיפור על בני כרכים שלא היו מצויים אצלם לולבים, ומחמת הדחק "היו מורישים את לולביהם לבני בניהם". ודאי שלולבים אלה היו יבשים ביותר, ואף על פי כן לא נמנעו הבנים מלנוטלם. מכאן עולה, לדעת רבי יהודה, שאכן לולב יבש כשר. אמנם, חכמים אינם מקבלים ראיה זו, ומשיבים לו ש"אין שעת הדחק ראיה", ועל אף שמפני הדחק נאלצו הבנים ליטול לולבים יבשים, אין לנהוג כך במקום אחר.

מהו ההיתר המיוחד של לולב יבש בשעת הדחק, והאם יש בכך כדי ללמד על גבולותיו של פסול לולב היבש?

הראשונים נחלקו בשאלה זו, ושתי הדעות מובאות בחיבורו של הראב"ד על הלכות לולב. בתחילה חשב הראב"ד שאכן העובדה שחכמים התירו לבני הכרכים ליטול לולב יבש בשעת הדחק מלמדת שהלולב היבש פסול רק לכתחילה, מדרבנן (וכך כתב גם בהשגותיו על הרמב"ם הלכות לולב ח, א). אולם לבסוף חזר בו הראב"ד והכריע שהלולב היבש פסול מדאורייתא ואף בדיעבד, והיתרם של בני הכרכים לא היה אלא כדי שלא תשתכח תורת לולב.

ר' משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים א, קפז) הסביר ששתי הדעות הללו נחלקו ביחס ליסוד דין "הדר", שבגללו נפסל לולב יבש. על פי הדעה הראשונה, שלולב היבש כשר בדיעבד, אין באמת דין "הדר" ממש בלולב, והצורך בהידור הלולב נובע רק מדין כללי של "'זה אלי ואנוהו' – התנאה לפניו במצוות". מכוח דין זה קבעו חכמים גדרים מסוימים להידור בחפצי מצווה שונים, ובתוכם גם לולב, אך אין זה חלק מדיני הלולב עצמו אלא חובה נפרדת, חיצונית. לעומת זאת, לפי הדעה השנייה, הפוסלת לולב יבש אף בדיעבד, דין "הדר" הוא חלק בלתי נפרד מדיני הלולב, ולכן הוא מעכב את הכשרו.

על פי הבחנה זו הסביר הגר"מ פיינשטיין דעה מפתיעה שהעלה הרא"ש בסוגייתנו. לדעת הרא"ש פסולי ההדר הנזכרים בסוגיה "מסרן הכתוב לחכמים", וחכמים קבעו את גדרי הפסול על פי שיקול דעתם. כך קבעו חכמים, לדעת הרא"ש, שבשעת הדחק גם לולב היבש כשר, אך שלא בשעת הדחק הוא פסול אפילו בדיעבד. לדעת הגר"מ פיינשטיין הרא"ש סובר שדין "ואנווהו" עשוי גם לפסול את כשרות הלולב, אך דין זה נתייחד בכך שאמנם הדין היסודי הוא שעל האדם לבחור בחפץ הנאה ביותר שביכולתו להשיג, אך לחכמים ניתן הכוח לקבוע איזה חפץ נחשב נאה דיו בשביל להיות כשר בדיעבד ואיזה חפץ מזולזל עד כדי כך שאפילו בדיעבד הוא כשר. חכמים, בקביעתם, התחשבו גם ביכולתו של האדם, וקבעו שיופיו של החפץ נקבע גם לפי ההקשר – בשעת הדחק גם לולב יבש נחשב נאה דיו, אך שלא בשעת הדחק הוא נחשב מזולזל ובלתי ראוי.