תענית | דף טו | צדיק וישר

בסוף הפרק הראשון של מסכת תענית מביאה הגמרא את דבריו של רב נחמן בר יצחק, המבאר את הפסוק "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" ומסביר שהצדיקים זוכים לאורה, ואילו ישרי הלב זוכים לשמחה. מיהם ה'צדיקים' וה'ישרים' הללו?

רש"י על אתר מפרש: "ישרים לשמחה, דישרים עדיפי מצדיקים". מדבריו נראה שהשמחה עדיפה על האורה, ואולי אף מכילה בתוכה את האורה ויתרה עליה, כפי שמדרגת הישרים גבוהה ממדרגת הצדיקים.

אולם הרשב"א (בספר פירושיו לאגדות הש"ס) פירש הפוך:

"שהישרים שהיא מדריגה למטה מן הצדיקים זוכים לשמחה אבל לא לשלמות הטוב, אבל הצדיק, שהוא השלם, זוכה לאורה שהוא עיקר התענוג, וכל שכן לשמחה שהיא סיבת תענוג האור.... ואם תרצה אמור שזה על היעדים הגשמיים בעולם הזה ואם תרצה אמור שזה על היעדים הנפשיים בעולם הבא".

אין לנו עסק בנסתרות, ולא נעמיק בהבנת הבחנתו של הרשב"א בין "עיקר התענוג" ל"סיבת התענוג" ורמות השכר השונות שהוא מזכיר, אך מכל מקום ברור מדבריו שהצדיק גדול מן ה'ישר', וכך גם שכרו.

על פי שתי ההבנות הללו מסתבר שמי שזוכה לשכר המשובח יותר (בין אם מדובר בשמחה או באורה) יזכה גם לשכר הפחות ממנו. כך קבע הרשב"א בדבריו המובאים לעיל, שהצדיק זוכה גם לשמחה וגם לאורה, ובכיוון ההפוך הסביר כך רבנו גרשום, המפרש כרש"י:

"הכי גרסינן, הכל לאורה ולא הכל לשמחה – צדיקים לאורה ולא לשמחה, ישרים אף לשמחה, דישרים עדיפי מצדיקים".

בעלי האגדה ואנשי הקבלה והחסידות הציעו הסברים רבים למימרא זו ולהבדל שבין צדיקים לישרים. יש שהסבירו ש'ישרים' הם בעלי תשובה ו'צדיקים' הם אלה שלא חטאו מעיקרא, יש שהסבירו שהישרים הם בעלי השכל הישר והאמונה הנכונה ואילו הצדיקים הם הצדיקים במעשיהם, יש שהסבירו שהישר מקפיד על דברים שבין אדם לחברו והצדיק מקפיד על מצוות שבין אדם למקום וכן הלאה.

פירושים אלו מעוררים את השאלה המתבקשת: האם רש"י והרשב"א פירשו באופנים שונים את הביטויים 'צדיק' ו'ישר', וממילא הגיעו למסקנות שונות בנוגע לסדר המדרגות, או שהם מסכימים בנוגע למשמעות הביטויים 'ישרים' ו'צדיקים', אלא שנחלקו מי מהם חשוב יותר?

מחלוקת בעניינים אלו נוגעת ביסודות עבודת ה': האם מצוות שבין אדם לחברו חשובות ממצוות שבין אדם למקום או להיפך? האם האמונה הישרה חשובה מן המעשה בפועל או שמא המעשה הוא העיקר? האם "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד", או שמא "כל הנביאים לא התנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים – 'עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו'"?

אנו נתמקד בהסברו של בעל ה'שם משמואל' (בדרשותיו לפורים), שביאר שהצדיק כופה את יצרו לקיים את המצוות, ואילו הישר כבר תיקן את ליבו ואינו חפץ אלא לעשות את רצון ה' – "שנתישר בו כל עקום והפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא".

על פי פירוש זה נוכל להציע הסבר שונה לדברי הגמרא (אפשר שיש להסביר כך גם על פי חלק מן הפירושים שהזכרנו לעיל, ואכמ"ל). מן התוספות בסוגייתנו נראה שהגמרא אינה קובעת מי עדיף על מי – הצדיקים או הישרים, אלא מבחינה ביניהם באופן מוחלט: צדיקים זוכים לאורה, וישרים – לשמחה. על פי הסברו של בעל ה'שם משמואל' הדבר מסתבר: מי שנאלץ לכפות את יצרו אכן זוכה לאורה, כלומר לשכר רב על מאמציו, ולעומתו – מי שנפשו מתוקנת ואינו מתאווה אלא לקיום המצוות אומנם אינו מתאמץ כמותו ולכן שכרו פחות, אך מצד שני הוא זוכה לשמחה הנובעת משלוות הנפש ומקיום המצוות מתוך שלמות המידות והחשק.