תענית | דף טז | טובל ושרץ בידו
בסוגייתנו מובאת מימרא המתייחסת לתהליך של חזרה בתשובה:
אמר רב אדא בר אהבה: אדם שיש בידו עברה ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם, לא עלתה לו טבילה. זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה.
לפי רש"י המימרא מתייחסת אל מי שיש בידו עבירה של גזל; הסברו מתבסס על חיבור להקשר הגמרא הקודם למימרא, המתאר שאנשי נינוה החזירו הגזלות בכדי שתשובתם תהיה שלמה. הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב הלכה ג) כתב כפי דברי המשנה:
שכל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר: "ומודה ועוזב ירוחם"(משלי כח, יג) וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב" (שמות לב, לא).
השאלה המתבקשת על דברי הרמב"ם היא מהו הקשר בין מי שטובל ושרץ בידו לבין אדם המתודה מבלי להתחרט על מעשיו - הרי וידוי ללא חרטה הוא חסר משמעות לחלוטין, זאת בניגוד לטבילה מסוג זה; נראה לומר שכוונתו של הרמב"ם היא לקבוע שמי שמתודה ומתחרט על המעשה שלו אלא שעדיין לא הצליח להגיע לחרטה שלמה באופן אשר יחייב אותו גם להתרחק מהמעשה (– החלטה גמורה שלא יחזור לעשות המעשה שוב), אזי דומה הדבר לטובל ושרץ בידו. אדם במצב כזה עדיין לא עשה את כל תהליך התשובה, אך ברגע שיזרוק את השרץ מידו – יקבל על עצמו שלא לשוב על החטא, תעלה לו טבילתו מיד.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)