יומא | דף כב | רצים ועולים בכבש

המשנה הפותחת את הפרק השני במסכת עוסקת בדרך שבה היו מכריעים אילו כוהנים יקבלו כל עבודה במקדש, ומספרת על הנוהג שהיה מקובל בעבר:

"בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם, ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה".

על פי המשנה, הכוהנים היו עורכים מעין 'מרוץ' על גבי הכבש כדי להכריע בשאלה מי יזכה בתרומת הדשן. אולם הראשונים תמהו על תיאור זה, כפי שמופיע בתוספות ישנים על אתר:

"ותימה, כיון דעבודה היא כדאמרי' בגמרא, א"כ איך רצין, והאמרינן בירושלמי... ככהנים שהיו מהלכין עקב בצד גודל, דכתיב 'לא תעלה במעלות על מזבחי'".

קושיית התוספות ישנים מבוססת על ההנחה שהפסוק "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" אוסר פסיעה גסה, שאינה מכובדת, על גבי המזבח. אם כן, כיצד ייתכן שהכוהנים היו רצים על גבי המזבח?

על כך השיבו התוספות ישנים שתי תשובות: על פי התירוץ השני הכוהנים אכן היו רצים מעין "עקב בצד אגודל", כלומר רצים בפסיעות מדודות ומכובדות. אמנם, קצת קשה להלום הבנה זו עם דברי המשנה על כך שמטרת הריצה היתה הכרעה במרוץ, ומן הסתם הכוהנים התאמצו ככל יכולתם למהר – הייתכן שלמרות התחרות והניסיון למהר ככל האפשר הם הקפידו על פסיעות קטנות?

תירוץ נוסף המובא בדברי התוספות ישנים מעלה הבחנה עקרונית:

"ושמא כיון שלא [היו] עדיין עסוקין בעבודה כמו בהולכת אברים לכבש יכולין לרוץ".

על פי תירוץ זה האיסור לרוץ על גבי המזבח אינו קשור לכבודו של המזבח עצמו, אלא לכבוד העבודה הנעשית עליו – אסור לאדם לבצע את עבודת המקדש בצורה בלתי מכובדת, בריצה ובקפיצה. מכיון שהריצה המתוארת במשנה היתה קודם תרומת הדשן עצמה, היא אינה נחשבת חלק מהעבודה ומותרת.

תירוץ שונה מובא בספר גבורת ארי (לבעל ה'שאגת אריה') על סוגייתנו:

"...לרוץ אסור בעזרה כולה, דהוי בכלל מורא מקדש, וכל שכן בכבש של מזבח דגלי קרא דצריך אימה יתירה מן העזרה, דכתיב 'לא תעלה במעלות על מזבחי ולא תגלה ערותך עליו'... ואיך התירו להן לרוץ... ושמא יש לומר כיון דריצה זו לצורך עבודה היתה, לזכות הקודם בד' אמות בתרומת הדשן, לא נפקא ליה מכלל מורא ושרי... ועדיין אין דעתי נח לי בזה".

לדעת השאגת אריה הריצה נאסרה לא מפאת כבוד העבודה, כפי שהסבירו התוספות, אלא בשל כבוד המקום, ודווקא העובדה שהריצה נעשית לצורך חשוב היא שמתירה אותה – הריצה מבזה את המקדש רק כאשר היא נעשית שלא לצורך, ולא כאשר מטרתה עבודת ה'.

לסיום נעיר שלפי הסברו של השאגת אריה יש מקום לדון בשאלה אילו מקומות נאסרו בריצה. השאגת אריה הניח שכל העזרה נכללת באיסור זה, אלא שהריצה על גבי המזבח חמורה יותר, אך האחרונים העלו אפשרות נוספת, שלפיה הריצה אסורה על גבי המזבח בלבד, ואולי אף לא על גבי הכבש (ובכך מתורצת הקושיה שפתחנו בה, שהרי ריצת הכוהנים היתה על גבי הכבש עצמו). בכל מקרה, נראה שלדעת התוספות ישנים גבולות האיסור אינם קשורים כלל למקום הריצה, והכל תלוי בשאלה אם האדם עוסק בעבודת המקדש, בין אם הוא על גבי המזבח ובין אם לאו.