יומא | דף מא | הקינין מתפרשות

הגמרא בדף מא ע"א מביאה את דבריו של רב חסדא, הקובע כי מי שנתחייב קן – צמד עופות, שהאחד קרב לחטאת והשני לעולה – יכול לקבוע את ייעודו של כל אחד מן העופות בשעת לקיחתם, ואם לא עשה זאת, ייעודם ייקבע רק בשעת ההקרבה:

"אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן".

נראה שדין זה מבוסס על מעמדם הייחודי של הקינים: אין מדובר רק בשני קורבנות הקרבים יחדיו, אלא בקורבן אחד המכיל שני עופות – האחד עולה והאחד חטאת. לכן אין כאן תהליך הקדשה רגיל, שבו נקבע ייעודו של כל בעל חיים בנפרד, אלא תהליך הקדשה מאוחד, הקובע את מעמדו של הקן כולו. אם ייעודו של כל אחד מן העופות לא נקבע בידי הבעלים, ההזדמנות הבאה לקבוע את ייעודו היא רק בשעת ההקרבה, על ידי הכוהן.

את השפעתו של פירוש הקינים אפשר להבין בשתי דרכים:

א. מעשה הפירוש מפריד את הקן לשני קורבנות נפרדים – עולה וחטאת. קודם היה זה קורבן אחד, אך מעתה והלאה מדובר בשני קורבנות עצמאיים.

ב. גם לאחר הפירוש עדיין מדובר בקורבן אחד, אלא שהפירוש קובע איזה חלק מן הקורבן יקרב לחטאת ואיזה יקרב לעולה.

יתכן ששאלה זו קשורה להבנת הביטוי "לקיחת בעלים" הנזכר בסוגייתנו. רש"י (ד"ה אלא) מפרש שעבור אדם שהפריש מעות לצורך קינו שעת הלקיחה היא שעת הפרשת המעות, ואז יכול האדם לקבוע אילו מעות מיועדות לכל קורבן, אך השפת אמת בסוגייתנו הסיק מלשון הרמב"ם (פסולי המוקדשין ה, יא) שאמירה בשעת הפרשת המעות אינה מועילה. נראה שלפי רש"י אכן מדובר בשני קורבנות נפרדים, ואמירת הבעלים מועילה משום שהיא קובעת לשם איזה קורבן הוקדשו המעות, וממילא אי אפשר לשנות את ייעודן. לעומת זאת, הרמב"ם סובר שגם לאחר הפירוש עדיין מדובר בקורבן אחד, והגדרת המעות כמיועדות לצורך חצי קורבן אינה תקפה: אי אפשר להקדיש מעות לצורך החטאת או העולה, כפי שאי אפשר להקדיש מעות ולייעדן לצורך איבר מסוים של בהמת הקורבן.

גם לפי רש"י, הסובר שלאחר הפירוש נעשה הקן כשני קורבנות, יתכן שיש להבחין בין פירוש הקינים בלקיחת הבעלים לפירושם בעשיית הכוהן. הבעלים קובע את ייעודם של העופות כחלק מתהליך ההקדשה, ולפי זה אכן מדובר בשני קורבנות נפרדים, אך הכוהן קובע את ייעודם של העופות כחלק מתהליך ההקרבה: הקן בא לפני הכוהן כשהוא מוגדר 'קן סתומה', ועליו להקריב את העופות לחטאת ולעולה, ואין זה משנה איזה עוף יקרב לשם איזה קורבן. קביעה זו של הכוהן מבוססת על כך שהקן עדיין נחשב קורבן אחד, אלא שמבחינה מעשית על הכוהן להקריב אותו בצורה מפוצלת – עוף אחד לחטאת והשני לעולה.

לאור הבחנה זו עלינו לדון בהשוואתה של הגמרא בסוגייתנו בין דינו של רב חסדא לדין השעירים הקרבים ביום הכיפורים, ולשאול מהו תפקידו של הגורל בקביעת ייעודם של השעירים.

אם נדמה את הגורל לפירוש הקינים בהקדשת הבעלים, הרי שלאחר הגורל עומדים בפני הכוהן שני קורבנות נפרדים – האחד קרב לה' והאחר משולח לעזאזל: אף אם הקורבנות הללו קשורים זה לזה וצריכים להיעשות במקביל, עדיין מדובר בשני קורבנות נפרדים. לעומת זאת, אם הגורל דומה לפירוש הקינים בהקרבה מסתבר שעדיין יש כאן רק קורבן אחד, אלא שיש להקריב את שני חלקיו באופן מפוצל. שאלה זו קשורה לדינים נוספים הקשורים לשעירי יום הכיפורים, ועוד חזון למועד.