יומא | דף סד | דחייתו לצוק זו היא שחיטתו

במהלך הדיון בפגמים השונים הפוסלים את השעיר המשתלח עוסקת הגמרא בדפים סג-סד בפסול מחוסר זמן – שעיר שאינו ראוי לשחיטה בגלל דין "אותו ואת בנו", כגון שאימו נשחטה באותו יום לצורך חולה. על כך שואלת הגמרא מדוע נאסר השעיר בשילוח בגלל שחיטת אימו, שהרי הוא כלל אינו נשחט, ואין כאן איסור "לא תשחטו ביום אחד", ומשיבה שדחייתו של השעיר מן הצוק, המשלימה את מצוותו, נחשבת כשחיטה.

מדוע המתת בשעיר באמצעות דחייתו מן הצוק נחשבת כשחיטה לעניין איסור "אותו ואת בנו"? בטעם הדבר מצינו ניסוחים שונים בדברי הראשונים, ונביא את ההסבר המובא בתוספות ישנים על אתר:

"דחייתו לצוק זו היא שחיטתו – ולא דמי לנוחר ומעקר, שאין מצותו בכך".

מדברים אלה עולה שהדחייה דומה לשחיטה בכך שזוהי מצוותו של השעיר, וזהו הדבר הקובע בדין "אותו ואת בנו" – המתת בהמה באופן מכוון ובעל משמעות הלכתית, כעין שחיטה (אפשר שלכך התכוונו גם ראשונים נוספים, שהתנסחו באופן שונה מעט. במהדורת שערי היכל מערכה ק"נ דקדקו בלשון הראשונים ומצאו הבדלים ביניהם, ואכמ"ל).

לאור הסבר זה מובנת הטענה שהעלו התוספות בסוגייתנו בשם ר' משה מפונטייזא. לטענתו, גם כפרת עגלה ערופה תלויה בהמתתה בדרך מיוחדת, כפי שציוותה התורה, והגמרא במסכת זבחים (ע ע"ב) אף קובעת שלאחר העריפה העגלה אינה מטמאת כנבלה, ומשמע שהיא נחשבת כשחוטה. אולם הגמרא במסכת חולין מתייחסת לעריפת העגלה כאל "שחיטה שאינה ראויה", שאין חייבים עליה משום אותו ואת בנו (לפי חלק מן התנאים). אם כן, מדוע אין אומרים שעריפתה נחשבת כשחיטה? על כך משיב רבנו תם שהמשנה המדוברת במסכת חולין מתייחסת בפירוש לאדם ששחט את העגלה ולא לאדם שערף אותה, ומדבריו משמע שאכן עקרונית דין "אותו ואת בנו" שייך בעריפת עגלה, אלא שלא בכך עסקה המשנה במסכת חולין.

אולם בספר הישר (חלק התשובות סימן נב) הציע רבנו תם הבחנה עקרונית בין דחיית השעיר לעריפת העגלה:

"ואם בא לחלוק בין הפרקים [יכול] לתת חילוק בין דחיית צוק, שהוא הכשר מצוה, לעריפת עגלה, שהיא לכפרת חטא, שאע"פ שעריפתה מטהרתה מידי נבלה אפילו הכי עריפתה שהיא מצוה הבאה על חטא אינה דומה לדחיית צוק, דדחיית צוק הוי כשחיטת עולת קדשים דאסורה באכילה וכמליקת עוף דמותר באכילה, הלכך חשוב דחיית צוק שחיטה...".

רבנו תם מסביר שדחיית השעיר דומה לשחיטת קודשים, בניגוד לעריפת העגלה, שאינה אלא "לכפרת חטא". נראה שכוונתו להבחין בין מעשה חיובי, המהווה השלמה של הכשר הקורבן, ובין מעשה שלילי, שאינו אלא המתת הבהמה ללא כל תועלת. עריפת העגלה – כל מטרתה להדגיש את חוסר התוחלת שבמוות וברצח, ואילו דחיית השעיר מן הצוק היא חלק מתהליך 'הקרבתו', כביכול, במקביל לשחיטת השעיר הנעשה בפנים.

התוספות בסוגייתנו, המדמים עריפת עגלה לדחיית השעיר, עשויים לחלוק על הבנתו של רבנו תם ביחס לשני הנידונים – עגלה ערופה ושעיר המשתלח:

א. בעניין שעיר המשתלח – אפשר שלדעת התוספות השעיר אינו מעין 'קורבן', ואין לדמותו לשעיר הנעשה בפנים. כל מטרתו היא אכן להידחות ולהשתלח לעזאזל, והוא אינו 'קרב' בשום צורה, ולכן אפשר ללמוד ממנו על עריפת העגלה.

ב. בעניין עגלה ערופה – ייתכן שלדעתם גם העגלה היא מעין 'קורבן' שאינו קרב כדין שאר הקורבנות, ובכך היא דומה לשעיר המשתלח.

דוגמה מובהקת עוד יותר להגדרת השעיר המשתלח כמעין קורבן והדגשת הדמיון בינו ובין השעיר הנעשה בפנים היא דבריו של הערוך לנר במסכת כריתות (כה ע"א), שתלה את הגדרת הדחייה מן הצוק כשחיטה בכך ששני השעירים הוקשו זה לזה, ועל פי זה הבחין (בדומה לדברי רבנו תם בספר הישר) בין הדחייה מן הצוק לעריפת העגלה:

"אתקשו שני שעירים להדדי, ואם כן דחייה במקום שחיטה קאי, ושפיר אמרינן כמו דשחיטת שעיר הפנימי היא ב'לא תשחטו' כמו כן דחיית השעיר המשתלח, אבל לומר ג"כ דעריפתו זו היא שחיטתו בזה אין סברא לומר כן, כיון דבזה ליכא היקש".

[בשולי הדברים נעיר שדין "אותו ואת בנו" נזכר בתורה בקשר לקודשים, ומהם נלמדו שאר השחיטות שבתורה. אם כן, ייתכן שיסוד האיסור לשחוט את האם ואת בנה ביום אחד קשור ביסודו להקרבה, אלא שהתורה ריבתה שכל השחיטות מהוות מעין הקרבה. על פי זה מובן מדוע הקרבה אסורה על אף שאינה כרוכה בשחיטה, שהרי זהו האיסור היסודי. שאלות אלה עשויות להשפיע על השאלה אם להרחיב את דין "דחייתו זו היא שחיטתו" לדינים נוספים הקשורים לשחיטה או לצמצמו לדין "אותו ואת בנו" בלבד, וראו במנחת חינוך (מצוה קפה) שהסתפק אם לאחר דחייתו מן הצוק השעיר מותר גם באכילה, ואכמ"ל.]