יומא | דף סט | מקומה של הקריאה

בעיונו אתמול עסק הרב אברהם סתיו באופייה של קריאת התורה של הכוהן הגדול ביום הכיפורים, ודן בשאלה אם היא דומה לקריאת התורה בשאר מועדי השנה או שמדובר בקריאה מיוחדת, המהווה חלק מעבודת היום. בעיוננו היום נרחיב מעט בהבנה השנייה, שלפיה קריאתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים מהווה חלק מן העבודה.

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בשאלה כיצד יכול הכוהן הגדול לקרוא בתורה בבגדי כהונה, ודנה בכך לאור דין "בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם". גם הירושלמי בפרקנו (הלכה א') דן בשאלה דומה:

"רבי אמי בשם ר' יוחנן: שירי עבודות עובדן בבגדי לבן. א"ר מתנא: מתניתא אמרה כן – ואם לאו באיסטלית לבן משלו. ר' יוסה בעי: למה, שהן בחוץ? הרי שחיטה הרי אינה אלא בחוץ והוא עובדה בבגדי זהב! ר' יסא בשם ר' יוחנן: רצה עובדה בבגדי זהב, רצה עובדה בבגדי לבן".

המחלוקת המובאת בירושלמי עוסקת בשאלה אם הכוהן הגדול יכול לקרוא בבגדי זהב: לדעת רבי אמי הכוהן חייב לקרוא בבגדי לבן, בין משלו ובין משל ציבור, ואילו לדעת רבי יסא הוא יכול לקרוא גם בבגדי זהב. אפשר שהמחלוקת שבירושלמי דומה לשאלה הנידונה בסוגייתנו – השימוש בבגדי כהונה בחוץ – וכך אכן משתמע מדבריו של ר' יוסה, המבין שסיבת האיסור לקרוא בבגדי זהב היא שהקריאה נעשית בחוץ, וטוען כנגד זאת שגם שחיטת קורבנות היום נעשית בחוץ, ולמרות זאת היא נעשית בבגדי זהב (אמנם, אפשר שהנידון בירושלמי אינו עוסק ביכולת להשתמש בבגדי כהונה בחוץ, אלא על בצורך בך, ולכן גם ה"חוץ" הנידון אינו חוץ לעזרה כולה אלא חוץ לעזרה הפנימית, כפי שנבאר בהמשך, ועיין במפרשי הירושלמי על אתר).

אם נקבל הבנה זו, עלינו לומר שמעמדם של בגדי הלבן שהכוהן עובד בהם את עבודת היום שנוי במחלוקת בין התלמודים: לפי הבבלי, העוסק בהיתר הקריאה בבגדי הבוץ לאור דיני ההנאה מבגדי כהונה, גם בגדי הבוּץ נחשבים בגדי כהונה, ואילו לפי הירושלמי, שבו הדיון מתמקד בבגדי הזהב בלבד, בגדי הבוץ כלל אינם נחשבים בגדי כהונה, וברור שהכוהן יכול לקרוא בהם גם בחוץ.

אולם ייתכן שדבריו של רבי אמי, הדורש שהכוהן יקרא דווקא בבגדי לבן, משלו או משל ציבור, אינם מתמקדים בדיני ההנאה מבגדי כהונה אלא בשאלת מעמדה של הקריאה. אם נניח שהקריאה ביום הכיפורים מהווה מעין עבודת היום, נראה שיש כאן עבודה בעלת מעמד מיוחד: מחד היא נחשבת חלק מעבודת היום, ולכן עליה להיעשות דווקא בבגדי לבן, ומאידך – היא אינה אחת מעבודות המקדש, ולכן אינה צריכה להיעשות בבגדי כהונה. על פי הבנה זו רבי אמי אוסר קריאה בבגדי זהב משום שיש כאן מעין דין "אין קטגור נעשה סנגור", בדומה לעבודות הנעשות בפנים ומכפרות על ישראל.

[בגדרי "אין קטגור נעשה סנגור" עיינו בסוגיה בראש השנה כו ע"א. אפשר שהירושלמי חולק על סוגיה זו, ואכמ"ל.]

אם כן, אפשר להבין שהקריאה בתורה אינה רק מעין ליווי לעבודת היום, אלא היא עצמה חלק מן העבודה: בנוסף לעבודת היום במעשים ציווה הקב"ה על עבודה בפה – קריאת פרשת היום. במידה מסוימת נחשבת עבודה זו כ"שירי עבודות", כפי שכינה אותה רבי אמי, אך חסרונה ביחס לעבודות הרגילות אינו בכך שהיא פחות משמעותית אלא בכך שהיא אינה עבודת מקדש – זוהי עבודה 'חולין', המהווה חלק מסדר עבודת היום.

לאור זאת נוכל להבין את מקומה של הקריאה. בברייתא המובאת בסוגייתנו (בהנחה שהיא עוסקת בקריאה ביום הכיפורים. חלק מן הראשונים פירשו שמדובר במעמד הקהל) מופיעה מחלוקת אם הקריאה היתה נעשית בעזרה (עזרת נשים, כפי שמפרש רב חסדא בגמרא) או בהר הבית, אך מן הירושלמי שהבאנו לעיל משמע שהקריאה היתה בעזרה הפנימית, שהרי ר' יוסה מדמה אותה לשחיטת קורבנות היום, הנעשית בסמוך למזבח, בעזרת ישראל.

אפשר שהדברים מתאימים להסברנו: הירושלמי סובר שהקריאה היתה נעשית בעזרה הפנימית, מקום העבודה, משום שגם היא מעין עבודה (גם הקהל שהיה יכול לשמוע אותה, על פי הבנה זו, היה מצומצם יחסית, שהרי מעטים יכלו להגיע לטווח שמיעה מן הכוהן). לעומת זאת, לדעת הבבלי, הסובר שהקריאה היתה בחוץ (בהר הבית או לפחות בעזרת נשים), הקריאה אינה מהווה חלק מעבודת היום, ולכן אינה נעשית במקום העבודה.

עם זאת, יתכן שגם הבבלי מסכים שהקריאה מהווה חלק מעבודת היום אלא שהוא סובר שבניגוד לעבודות הכפרה האחרות, הקשורות במקדש ונעשות על ידי הכוהן הגדול בלבד, בחשאי, כאן מדובר בעבודת כפרה ששותפים לה כל ישראל, והיא נעשית בחוץ, לעיני כל העם.