גט מחובר

עדו פיזם (מחזור טו)

גט שנכתב במחובר לקרקע או לבעל חיים ואחר כתיבתו נקצץ - פסול, ואין מגרשים בו. הלכה זו כלולה בעשרה דינים, שמונה הרמב"ם בפ"א מהלכות גירושין, "שהן עיקר הגירושין מהתורה".

מקור הדין

א.שנינו במשנה (יט.) [1] : "על הכל כותבין; על העלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה". על משנה זו שואלת הגמרא: מדוע צריך ליתן את כל הפרה ולא די בקציצת הקרן ובנתינתה? ומשיבה (כא:): "אמר קרא: 'וכתב ונתן לה' - מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה".

באופן דומה ביאר רש"י את המקור לדין המשנה (כא:) "אין כותבין במחובר לקרקע". מדברים אלה עולה, כי גט מחובר אינו פסול מעצם חיבורו, אלא משום שנקצץ בין כתיבתו לנתינתו. התורה דורשת, שהגט יינתן מיד לאחר כתיבתו ללא שום פעולת ביניים בגופו של גט, שמכשירתו להגיע לידי האשה. משמע, אפוא, שגט מחובר נפסל בגלל חסרון במעשה הנתינה.

ב.ייתכן, שחיבורו של הגט פוסלו, מפני שאינו מוגדר כגט כשהוא מחובר. מקור לאפשרות זו מבואר בראשונים (רשב"א כא: ד"ה אין כותבין): "ויש מפרשים משום דכתיב 'ונתן בידה' - דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש". גט מחובר אינו יכול להינתן מיד ליד בגלל חיבורו ולכן נפסל. על פי זה גט מחובר פסול בחפצא, לפי שאינו ראוי להינתן.

ג.בירושלמי פ"ב ה"ג מובאת דרשה נוספת: "מאי טעמא דרבנן? 'ספר' - מה ספר שהוא   בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש". לפי דרשה זו נפסל גט מחובר בין בכתיבה על גביו ובין בנתינתו, משום שדבר מחובר אינו מוגדר ספר, וגט נכתב ונמסר כספר כריתות.

ישנם, אפוא, שלושה מקורות לפסול גט מחובר, ומהם משתמעים כיוונים שונים בהבנת העניין:

א. פסול קציצה (גטין כא:);

ב. פסול חפצא משום דלא ניתן מיד ליד (יש מפרשים ברשב"א);

ג. פסול חפצא מדין ספר (ירושלמי פ"ב ה"ג).

שני הכיוונים הראשונים נובעים מבסיס משותף - דין נתינה, בעוד שהשלישי שורשו בהגדרת הגט כספר.

אופי הלימודים והיקפם

א.הגדרת גט כספר

כדי לומר שלדעת הירושלמי "ספר" פוסל הן בכתיבה והן בנתינה (כפי שהסברנו לעיל), יש להניח שתי הנחות:

1. מצינו בירושלמי לימוד אחד לפסול גט מחובר, וזהו הלימוד היחיד לדעת הירושלמי.

2. לימוד זה פוסל כל סוגי גט מחובר (הן לקרקע והן לבעלי חיים), ומתייחס לכל תהליכי יצירת הגירושין (כתיבה ונתינה).

לפי זה סביר, שצריך בגט תכונות נוספות של ספר:1. שרטוט [2]. 2.ספר ולא איגרת. 3.כתיבה על דבר בר קיימא.

ברם, יש שביארו את הירושלמי באופן אחר: מהם שחלקו על שתי ההנחות שהצבנו, ומהם שקיבלו את ההנחה הראשונה וחלקו על השנייה.

הרמב"ן (כא: ד"ה יצא) מסביר, שדרשת 'ספר' שבירושלמי פוסלת אך ורק נתינת גט מחובר לקרקע, בניגוד לגט תלוש שהוקנה אגב החצר שכשר. שאר המקרים של פסול גט מחובר (נכתב במחובר - בין לקרקע בין לבעל חיים - ואחר-כך נקצץ) נלמדים לדעת הירושלמי מדרשת הבבלי "יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה".

  שיטה זו שוללת את שתי ההנחות דלעיל; מלימוד 'ספר' לא ניתן לפסול כל סוגי גט מחובר, ולדעת הירושלמי ישנם לימודים נוספים אודות פסול גט מחובר. אולם יש לציין, שבירושלמי עצמו נזכרת במפורש רק דרשה אחת, שמסתמכת על המלה "ספר". ועוד יש לציין, שבירושלמי סוטה (פ"ב הלכה ד), נדרשת המלה "ספר" לפסול מחובר במגילת סוטה, ושם בודאי שמדובר על כתיבה, שהרי אין נתינה במגילת סוטה. ואף שניתן לחלק בין גט ומגילת סוטה, לכל הפחות למדנו, שפעמים "ספר" מתייחס גם לכתיבה. ואכן ב'מראה הפנים' (על הירושלמי פ"ב ה"ג, ד"ה מה טעמא) וביפה עיניים (בבלי על אתר) מבואר, שהירושלמי דורש אך ורק דרשת "ספר".

גם בעל 'תורת גיטין' (סימן קכד סעיף ו) מצמצם את דרשת הירושלמי לעניין נתינת דבר מחובר בלבד, ואומר, "ד'ספר' דכתב קרא א'ונתן' קאי". אולם בניגוד לדעת הרמב"ן סבור 'תורת גטין', שדרשה זו היא היחידה לדעת הירושלמי, ולכן דבר שנכתב במחובר אך בשעת נתינתו היה תלוש - כשר. ניתן לומר שהמחלוקת היא כיצד לדרוש את הכתוב. אך ייתכן, שהמחלוקת לגבי דרשת הירושלמי תלויה בסברה:

המשנה (יט.) קובעת: "על הכל כותבין... ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה". ברם, אם כתב על קרן וקצצה ונתנה כגט, הרי זה פסול. אילו קרן פרה היתה מוגדרת מחובר, לא היה מקום לחילוק זה; בין כך ובין כך הריהי 'מחובר'! ממילא משתמע שפסול קרן פרה הוא מטעם קציצה ולא מטעם 'מחובר'. כך כנראה סובר הרמב"ן, ולכן "ספר" אינו פוסל קרן פרה.

על פי זה נראה קשה על הסוברים, שהירושלמי פוסל על סמך דרשת "ספר" גם גט שנכתב על קרן פרה. והלא אין הפסול תלוי אלא בקציצה ולא בחיבור!

ייתכן לומר, שאף שאין הגדרת הקרן כדבר מחובר או תלוש תלויה בקציצה, הקציצה מבררת, אם הכתיבה היתה על הפרה שהיא תלוש או על הקרן שהיא מחוברת. אם לא היתה קציצה, התברר שכתיבת הגט היתה על הפרה בקרנה. אך אם היתה קציצה התברר שהגט נכתב על דבר מחובר שכדי ליתנו היה צריך לקוצצו, ולכן גט זה פסול מחמת חיבורו.

  כאמור, ההלכה לעניין גטין היא, שאם כתב על קרן פרה ונתן את הפרה כולה, הגט כשר. בהלכות שחיטה מצינו, שהשוחט בציפורן המחוברת לבעל חיים - השחיטה פסולה, משום ששחט במחובר. וכבר תמה הט"ז (אבן העזר, סימן קכד ס"ק ט), מה הטעם להבדל, ומדוע לעניין שחיטה נחשבת הציפורן כמחוברת?

ניתן ליישב שאלה זו בשתי דרכים על פי האמור לעיל:

א. נתינת כל הפרה כגט מבררת, שלא הקרן היא הגט, אלא הפרה כולה, ולכן אינו גט מחובר. לעומת זה, בשחיטה ע"י ציפורן הבהמה, לא נעשית פעולה בבהמה כולה אלא בציפורן, וזו - מחוברת היא, ולפיכך פסולה השחיטה.

ב. עקרונית, כתיבה על הקרן היא כתיבה על הבהמה כולה גם ללא פעולה נוספת שמבררת את הדבר. אך כשהקרן נקצצת, מתברר שהכתיבה היתה דווקא על הקרן, והגט פסול. בניגוד לכך, בשחיטה השימוש הוא בציפורן דווקא, מאחר ולא ניתן להשתמש בכל הבהמה לשחיטה, ולפי שהציפורן מחוברת - השחיטה פסולה.

ב.   חסרון בנתינה

כאמור לעיל, הרמב"ן מסביר את דרשת הירושלמי לעניין נתינה בלבד, וכדי לפסול את שאר המקרים של גט מחובר הוא נזקק ללימודים נוספים. גם הדרשה שמובאת בראשונים - "'ונתן בידה'- דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש" - אינה יכולה להוות מקור לפסול קרן שנקצצה, מאחר שקרן ניתנת מיד ליד על ידי נתינת כל הפרה. דרשה זו צריכה סעד נוסף כדי לפסול כתיבה במחובר וגט שנקצץ.

המשותף לשני הלימודים - 'ונתן בידה' ו'ספר' - הוא ששניהם פוסלים גט מחובר בחפצא. ברם, ישנה נפקא מינה בין שני לימודים אלה, במקרה של עציץ נקוב שקנאתו האשה בחזקה ועדיין הוא יונק מן הקרקע (בית שמואל, סימן קכד ס"ק יב). אם מקור הפסול הוא "דבר הניתן מיד ליד", הגט כשר, משום שהעציץ הוא דבר הניתן מיד ליד. אך אם הפסול הוא מדין "ספר", הגט פסול, משום שעציץ שלא נפסקה יניקתו מן הקרקע נחשב מחובר, שאינו מוגדר כ"ספר".     מקור נוסף הנובע מדין נתינה הוא פסול קציצה - "יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה". בניגוד ללימודים הקודמים, מקור זה פוסל כל [3] סוגי גט מחובר ומוקד הפסול אינו בחיבור אלא בקציצה.

לימוד זה אפשר לפרש בשתי צורות:

א.פסול בחפצא - שטר מחוסר קציצה אינו גט. נראה שזו דעת רבנו קרשקש (כא: ד"ה אין כותבין) שכתב: "יד של עבד וקרן של פרה וכיוצא בזה חשוב מחוסר קציצה". וכן הבינו גם הרמב"ן (ד"ה יצא) והרשב"א (ד"ה אין כותבין).

ב.פסול במעשה הקציצה - פעולת קציצה בין כתיבת הגט לנתינתו פוסלת את הגט. כך סבור המחבר (אבן העזר, סימן קכד ס"ב) שכתב: "אבל לא יחתוך קרן פרה ויתן לה, ואם כתב ונתן לה אינו גט משום דבעינן שלא תהיה קציצה בין כתיבה לנתינה".

מחוסר קציצה - פסול בחפצא

מה קרוי מחוסר קציצה?  

א.הרמב"ן (דף כא: ד"ה יצא) סובר, שמחוסר קציצה הוא רק בחפץ שללא קציצה אי אפשר ליתנו כגט, כגון מחובר לקרקע, שכדי ליתנו חייבים לקוצצו. קרן פרה נחשבת מחוסרת קציצה למרות שאפשר ליתן את הפרה כולה, הואיל ובדעת בני אדם לקצוץ את הקרן ולא לתת את הפרה כולה, ולפיכך חשיב כחייבים לקוצצה.

ב.לדעת רבנו קרשקש, גם אם אין הקציצה הכרחית, אלא שגורמת לשינוי במצבו של החפץ הנקצץ, חשיב מחוסר קציצה, וכדאמר: "מעיקרא מחובר והווי בחיותו, והשתא כשנתלש מת ואין לו חיים".

ניתן להציע מספר נפקא-מינות בין שתי גישות אלה:

* הגט נכתב על קרן פרה מתה. לדעת הרמב"ן יש כאן פסול קציצה, היות שכדי ליתן את הקרן לאשה חייבים לקצוץ אותה; רבנו קרשקש יכשיר גט זה, משום שלא נשתנה מצב הקרן, והקרן לא נעקרה ממקום חיותה.

* גט שנכתב על פרה, שאין דעת בני אדם לקצוץ את הקרן ולשייר לעצמם את הפרה, היות שקרנה שווה יותר מגופה. לאחר כתיבת הגט נמלך המגרש והחליט לקצוץ את הקרן. לדעת רבנו קרשקש הגט פסול, הואיל ונעקר ממקום חיותו. לפי הרמב"ן הגט כשר, משום שאין חייבים לקצוץ הקרן כדי ליתן הגט.

ג.ה'קהילות יעקב' (סימן טו, ד"ה ולענ"ד) מביא אפשרות נוספת להגדרת מחוסר קציצה:

"בדבר תלוש גופא יש חילוק בן נשתנה שמו אחר הקציצה ללא נשתנה, ומשום הכי חותך מקלף גדול לא חשיב מחוסר קציצה, דמעיקרא נקרא קלף וכשנחתך נקרא קלף... אבל השובר חרס מעציץ אף-על-פי שהוא תלוש שפיר הווי מחוסר קציצה, כיוון שנשתנה שמו, דמעיקרא היה כלי ועכשיו חרס וחספא בעלמא".

אם כן, גם חסרון קציצה, שגורם שינוי שם בלבד, מגדיר את החפץ כמחוסר קציצה.

ד.בפשטות נראה לומר, שאם הקציצה אינה משנה כלום בחפץ ואפילו שמו אינו משתנה, לא חשיב מחוסר קציצה [4]. אולם מדברי הב"ח (סימן קכד, ד"ה וכתב) משמע שייתכן, שהחפץ יחשב מחוסר קציצה, אפילו אם אין הקציצה גורמת לשינוי כלשהו, "דאמרי חפץ שקצץ ממנו שום דבר איגלאי מילתא למפרע שהיה מחוסר אותו דבר בשעת כתיבה".

מחוסר קציצה - פסול במעשה

מתי פעולת הקציצה פוסלת?

פסק בה"ג [5] : "מאן דכתב גיטא, נפסוק (=יחתוך) מגילתא שיעור גט וכתב, ואם פסק ליה לבתר דכתב לה הגט מיפסל. מאי טעמא? 'וכתב לה ספר' וכו'" (מובא ברמב"ן כא: ד"ה יצא). קשה להסביר את בה"ג, אם נניח, שפסול גט מחובר הוא בחפצא, שהרי אין הקציצה משנה בגוף הגט כלום (וזה כפי שהקשינו לעיל על דברי הב"ח). מסתבר לומר, שלדעת בה"ג פעולת הקציצה היא הפוסלת בכך שמפרידה בין הכתיבה והנתינה, אף שאינה גורמת לשינוי מהותי [6] בגט כן הבין ה'יד דוד' (כב: ד"ה יצא) הקובע, כי צריך שלא יהיה הפסק בין הכתיבה לנתינה, וכל שיש הפסק הדבר בטל.

ייתכן, שהקציצה פוסלת דווקא, אם משתנה שמו של החפץ הנקצץ, למרות שלא נעקר מחיותו, כגון: חרס מעציץ, אולם קלף שנקצץ - אין שמו משתנה, ולכן אין זו קציצה.

ייתכן לצמצם עוד ולומר, שדווקא קציצה שעוקרת דבר מחיותו,   שמה קציצה, ולכן בקציצת קלף הגט כשר.

אך נראה קשה לומר, שקציצה תחשב מעשה, רק אם היא הכרחית- כהגדרת הרמב"ן לחפצא מחוסר קציצה.

תלוש ולבסוף חברו  

גט שבשעת כתיבתו תלוש היה ואחר כך חיברו - האם קציצתו פוסלת?   ייתכן ושאלה זו תלויה בהבנת אופי הפסול. הרשב"א (כב: ד"ה רבי יהודה) סבור, שגט זה כשר, למרות שמפרידה קציצה בין הכתיבה והנתינה, "דכי כתיב 'וכתב ונתן', דמינה דרשינן יצא זה   שמחוסר קציצה ונתינה, אשעת כתיבה הוא דכתיב, כלומר, כשיכתוב לא יהיה מחוסר אלא כתיבה ונתינה". גם הרמב"ן כותב, שמחוסר קציצה היינו בשעת כתיבה. משמע, שחפצא מחוסר קציצה פסול להיות גט, דווקא אם בשעת הכתיבה היה מחוסר קציצה, ולכן תלוש ולבסוף חיברו כשר. אולם אם מעשה הקציצה הוא שפוסל, ייתכן לפסול תלוש ולבסוף חיברו, משום שקציצה מפרידה בין הכתיבה והנתינה. וכן פסק בעל העיטור בתחילת מאמר שביעי: "ותלוש ולבסוף חיברו לא מיבעיא לן כי היכי דמיבעיא לן גבי שחיטה, ומסתברא לן דכמחובר דמי, דהא טעמא משום דמחוסר קציצה". ה'פרי חדש' (אהע"ז סימן קכד ד"ה וגם) תמה על דברי העיטור, שמחלק בין מחובר רגיל - כגון בדיני שחיטה - לגט. לדעתו מחוסר קציצה תלוי בהגדרת מחובר ואין מקום לחלק בין התחומים. ברם, אם נבין, שלדעת העיטור אין הפסול בקציצה מצד החפצא אלא מעצם הפעולה, קושיית ה'פרי חדש' אינה מתעוררת, משום שאין קשר בין הגדרת מחובר לבין הפסול של מעשה הקציצה. מבחינת הגדרת מחובר ייתכן ותלוש ולבסוף חיברו אינו חפצא מחובר, אך בגטין יש פסול מטעם מעשה קציצה, ולכן תלוש ולבסוף חיברו פסול.

בירושלמי(פ"ב ה"ד) הסתפק שמואל בר אבא, האם תלוש ולבסוף חיברו כשר בגט. הזכרנו לעיל, שלדעת הירושלמי פסול גט מחובר הוא מפני שאינו נחשב "ספר". לפי זה ייתכן שהספק בירושלמי הוא, האם בעינן "ספר" דווקא בעת הכתיבה והנתינה, או שעצם חיבורו בין הכתיבה והנתינה עוקר מהגט שם "ספר".

לסיום פרק זה נביא מקרים שבהם יש נפקא מינה,   אם נפסול גט מחובר מטעם פסול קציצה או בגלל עצם חבורו.

* קלף שקצצו - אינו מוגדר מחובר ולכן כשר, אבל ייתכן שייפסל מטעם פסול קציצה.

* עלה של עציץ נקוב שנפסקה יניקתו - אין כאן קציצה כלל, אך ייתכן שייפסל מטעם מחובר.

ג.   חסרון   בכתיבה

בתוספתא (פ"ב ה"ו) מובא:

  "ר' יהודה בן פתירא אומר: מה ספר מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע יצא דבר המחובר בקרקע.

כתב על קרן הצבי וחתכו וחתמו ונתנו לה - פסול, שנאמר: 'וכתב ונתן' מה נתינה בתלוש אף כתיבה בתלוש".

אמנם, יש שזיהו [7] את הלימוד השני עם הדרשה בבבלי - "יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה". אולם פשטות הלשון מורה, שהפסול הוא בכתיבה. מלימוד "ספר" למדים, שאין לתת גט אלא בתלוש, וההיקש מלמדנו, שגם הכתיבה מוכרחת להתבצע בתלוש, ומכאן שעצם הכתיבה במחובר פוסלת.

הגמרא ג:-ד. קושרת בין המחלוקת, האם עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי לבין הצורך בכתיבה לשמה. ר' מאיר הסובר עדי חתימה כרתי אינו מצריך כתיבה לשמה, ואילו לר' אלעזר הסובר עדי מסירה כרתי צריך כתיבה לשמה. את שיטת ר' מאיר מבססת הגמרא על המשנה "אין כותבין במחובר", ועל הגמרא הטוענת שלדעת ר' מאיר, אם הכתיבה היתה במחובר והחתימה בתלוש - הגט כשר בדיעבד. מכאן מדייקת הגמרא (ג:), שלדעת ר' מאיר אין צורך בכתיבה לשמה.

ניתן להבין השוואה זו בשני אופנים:

א.בגלל שתי סיבות יש מקום לפסול גט שנכתב במחובר: 1. מחוסר קציצה; 2. אינו קרוי "ספר". ר' מאיר מכשיר גט זה, ומכאן שהוא סבור, כי כתיבת הגט אינה חלק ממהות הגט ותכליתו, ולכן גם לא יצריך כתיבה לשמה. כן משמע מרש"י (ג: ד"ה חתימה) שמסביר, שלדעת ר' מאיר "יצא זה שהוא מחוסר כתיבה קציצה ונתינה" הכוונה לחתימה קציצה ונתינה, אולם מכל מקום ההווא אמינא לפסול כתיבה היא משום הקציצה שאחריה. לפי זה אין קשר ישיר בין כתיבה לשמה ובין כתיבה במחובר.

ב.כתיבה במחובר נפסלה, מכיוון שאינה כתיבה לשמה, ור' מאיר שאינו פוסל כתיבה במחובר אינו מצריך כתיבה לשמה. לפי זה קיים קשר ישיר בין כתיבה במחובר לכתיבה לשמה. את הסבר הדברים שמעתי ממו"ר הרב ליכטנשטיין, שביאר, שלא ניתן לייעד דבר המחובר לקרקע משום שאינו בשליטת האדם. כשם שתבואה מחוברת המיועדת למאכל בהמה לא ניתן לייעדה למאכל אדם,   משום שמחשבת חיבור לא שמה מחשבה (רמב"ם, הל' תרומות, פ"ב ה"ב) וכדאיתא במסכת נידה (נ.) לענין טומאת אוכלין.

אם כן, כתיבה במחובר נפסלה: א. גזירת הכתוב שכמו שנתינה היא בתלוש כך הכתיבה;   ב. ייתכן וכתיבה במחובר אינה כתיבה לשמה.

סיכום

סקרנו את המקורות השונים לפסול גט מחובר ואת משמעות הפסול כפי שמשתמעת במקורות:

א. חסרון בהגדרת גט כ"ספר".

ב. חסרון בנתינה -

  1. פסול בחפצא מדין מחוסר קציצה, או מדין "דבר הניתן מיד ליד";

  2.קציצה המפרידה בין הכתיבה לנתינה.

ג. חסרון בכתיבה - כתיבה במחובר פוסלת; חסרון בלשמה.

 

---