"דבר הכורת בינו לבינה"

יונתן רבינוביץ

שנינו בריש פרק המגרש (גיטין פב.):

"המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני, ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרים".

וגרסינן שם בגמ' (פג.):

"תנו רבנן: לאחר פטירתו של ר' אליעזר נכנסו ארבעה לזקנים להשיג על דבריו... נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמר: 'כריתות' - דבר הכורת בינו לבינה, הא למדת שאין זה כריתות".

ופירש שם רש"י:

"'דבר הכורת בינו לבינה' - והרי אכתי אגידא ביה ליאסר על אותו איש".

וגרסינן עוד בגמ' (פג:):

"ורבנן האי כריתות מאי עבדי ליה? מיבעי ליה לכדתניא: הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין, על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם - אין זה כריתות, שלושים יום - הרי זה כריתות".

ופירש רש"י:

"ורבנן - כל הנך רבנן לעיל דלא ילפי מהכא פירכייהו" (דהיינו, שאר שלושת הזקנים שנכנסו להשיב על דברי ר' אליעזר, חוץ מר' אלעזר בן עזריה).

משמע מהא דמקשה הגמ' "ורבנן האי כריתות מאי עבדי ליה", דרבנן לא סברי להו האי ילפותא דדבר הכורת בינו לבינה. ולכאורה קשה מהא דגרסינן לעיל בפרק המביא (כא:):

"ואידך מיבעי ליה דבר הכורת בינו לבינה, כדתניא: הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם... אין זה כריתות".

והנה משמע משם, דהך ברייתא גופא נלמדת מהאי ילפותא דדבר הכורת בינו לבינה, ואם כן מה הקשתה הגמ' בפרק המגרש על רבנן, והא הנך רבנן גופייהו סברי להו האי ילפותא?

לפירש"י בוודאי קשה, שכתב כי תשובתו של ר' אלעזר בן עזריה היייתה ב"הרי אכתי אגידא ביה ליאסר על אותו איש", ואם כן מאי שנא מההיא ברייתא, ומדוע מחלקים ביניהם כל הנך רבנן, וסברי להו לחדא, ולאידך לא סביר להו?

נראה לומר דתרי גווני איכא בהאי ילפותא דדבר הכורת בינו לבינה. אולם, כדי להבין את הדבר על בוריו, יש לרדת קודם לעומקה של מחלוקת ר' אליעזר ור' אלעזר בן עזריה.

את עניין קידושין וגירושין ניתן להבין בשתי דרכים. אפשר לומר, שקידושין אוסרים את האישה על כל העולם חוץ מהמקדש [1], וגירושין מועילים כדי להחזירה למצב שבו הייתה לפני קידושיה ולהתיר אותם לאלה שנאסרה עליהם בגלל הקידושין. על פי זה מבואר, שגירושי הם תהליך התרת האישה לכל העולם.

אולם, ניתן לטעון שפרט לכך שקידושין אוסרים את האישה על כל העולם הם גם יוצרים קשר מיוחד בין המקדש והאישה, קשר שטומן בחובו הלכות שונות (כגון: יכולת להפר נדריה וכו'). אם כך, יש לומר, שתפקיד הגירושין הוא לשבור ולנתק את הקשר הזה, ולא רק להתיר את האישה לאחרים.

נראה, שניתן להבין את מחלוקת ר' אליעזר ור' אלעזר בן עזריה על פי שתי תפיסות אלה. ר' אליעזר סבור כהבנה הראשונה, שגירושין הם תהליך של התרת האישה לכל העולם. לכן ניתן לגרש "לכל העולם אלא לפלוני", שהרי אם ניתן להתיר אישה לכל העולם - על אחת כמה וכמה שניתן להתירה לכל העולם חוץ מאדם אחד, שהרי בכלל מאתיים מנה. ברם, רבי אלעזר בן עזריה סבור כמו ההבנה השנייה, והיינו דבריו, שצריכים "דבר הכורת בינו לבינה", כלומר: תהליך הגירושין הוא באופיו תהליך שכורת ומנתק את הקשר המיוחד הקיים בינו לבינה. תהליך הגירושין איננו מתייחס לכל העולם בכלל, אלא רק לבעל זה ולאשתו, ולכן לא ניתן לבצע גירושין "לכל העולם אלא לפלוני". את הקשר המיוחד שביניהם ניתן לקיים לחלוטין, או לשבור לחלוטין, אך אין אפשרות לנתקו לחצאין, משום שאופי תהליך הגירושין אינו מאפשר זאת.

נמצאנו למדים שר' אלעזר בן עזריה סבור שהלימוד של "דבר הכורת בינו לבינה" מלמד כיצד ראוי להבין את אופיו של תהליך הגירושין.

אולם, נראה שיש פן שני ללימוד זה, והוא מה שכתב רש"י בפרק המביא (כא:):"'דבר הכורת' - שלא יהא בו תנאי המקשרן יחד [2], אלא תנאי הכורת ומבדיל ביניהם". כלומר, הפסול בהא דתניא "הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם" אינו בתהליך הגירושין אלא בתוצאה שלהם. הואיל וכל ימיה היא קשורה בו, ולא נעשה דבר הכורת בינו לבינה - אין אלה גירושין.

ועתה ניתן לתרץ בפשטות את קושיותינו, ולא קשיא מידי. כל הנך רבנן דפליגי אדרבי אלעזר בן עזריה ודאי דסברי להו האי ילפותא דדבר הכורת בינו לבינה, אלא שילפותא זו משמעותית רק ביחס לתוצאה הסופית של הגירושין. ר' אלעזר בן עזריה חולק ולומר מילפותא זו גם את אופי תהליך הגירושין. וכך מתיישב היטב מהלך הגמ'. הגמ' שואלת "ורבנן האי כריתות מאי מיבעי ליה", ומיד משיבה "מיבעי ליה לכדתניא: 'הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם - אין זה כריתות'". כלומר: נכון שכל הנך רבנן סברי להו להאי ילפותא, אלא שהם מפרשים אותה אחרת, כך שניתן ליישם אותה רק לגבי התוספתא "על מנת שלא תשתי יין לעולם" - ולא לגבי המשנה "לכל אדם חוץ מפלוני".

ולכאורה עדיין קשה לפי רבנן, הואיל והמקרה במשנה דומה לזה שבתוספתא, במקרה שבתוספתא - "על מנת שלא תשתי יין" - אין זה כריתות, משום שהיא אינה יכולה לשתות יין כל ימי חייה כתוצאה מתנאו של הבעל. גם במקרה שבמשנה - "אלא לפלוני" - האישה מוגבלת ואינה יכולה להינשא לפלוני בגלל אמירתו של הבעל. על כן ניתן היה לפסול את הגט שבמשנה, משום שאינו מביא לתוצאה של כריתות ואינו כורת בינו לבינה. מדוע אם כן פסלו רבנן את הגט שבתוספתא, מפי שאין בו תוצאת כריתות, ולא הפעילו טעם זה במשנה?

נראה שניתן לחלק בין המקרים. הפסול במקרה של "על מנת שלא תשתי יין לעולם" אינו בכך שאינה יכולה לשתות יין כתוצאה מתנאו, שהרי עובדה זו איננה מהווה קשר ביניהם כלל! השתייה אמנם אסורה בגלל תנאו, אבל זה בעצמו אינו דבר שמקשר אותה אליו. הפסול נובע מזה, שלעולם קיימת האפשרות שהגירושין יתבטלו למפרע ושהיא תצטרך לחזור אליו.

ברם, במקרה של המשנה, התמונה היא שונה, שהרי כאן (לפחות לפי רבינא בדף פב., עיין שם, וכן פסק הרי"ף על אתר) לא מדובר בתנאי של "על מנת", אלא במקרה של "חוץ". כלומר, מה שאומר לה "הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני" מתפרש "כהרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני". אם כן, לא מדובר בתנאי, שעלול לבטל את הקידושין למפרע, אלא כהגבלה חוקית הקובעת שבעילתה לאותו פלוני תיחשב כבעילת זנות. לכן לא שייך לפסול במקרה זה בגלל דבר הכורת בינו לבינה, גם מבחינת התוצאה של הגירושין, משום שעצם איסורה לאותו פלוני איננו קשר בינה לבין הבעל.

אמנם, אם תמצי לומר שגם במשנה מדובר במקרה של "על מנת" (כפי שסובר ר' יוסי בר' יהודה בברייתא בתחילת הפרק), אז ודאי שיש לפסול בגלל דבר הכורת בינו לבינה מבחינת התוצאה של הגירושין, שהרי אז המצב מקביל בדיוק למקרה שבתוספתא. וזה מה שפוסק הרמב"ם (הלכות גירושין, פרק ח הלכה יב):

"הרי זה גיטך על מנת שלא תינשאי לפלוני - אינו גט. הא למה זה דומה, לאומר לה על מנת שלא תשתי יין זה לעולם, או שלא תלכי לבית אביך לעולם".

---