השיעור הכללי עסק באתרוג כאילן וירק. תוך כדי הדיון הלשוני של הגמרא בשאלה מדוע המשנה נקטה בלשון 'דרכים' היא מביאה דוגמאות למשניות נוספות בהן נעשה שימוש בלשון זו, ואחת הדוגמאות היא משנה בביכורים העוסקת במעמדו של האתרוג בדיני זרעים. על מנת להסביר את מעמדו של האתרוג הרב עסק בחילוק מהותי בדיני זרעים בין 'בוטניקה' לבין 'צרכנות' והראה מספר השלכות השונות של חילוק זה.

בשל בעיה טכנית, 5 הדקות האחרונות בשיעור לא הוקלטו כראוי.

File

סיכום השיעור מאת דוד שמעון גרשוביץ, לא עבר את בקורת הרב

בס"ד

אתרוג כאילן וירק

בין פירות לירקות

תוך כדי הדיון הלשוני של הגמרא בשאלה מדוע המשנה נקטה בלשון 'דרכים' היא מביאה דוגמאות למשניות נוספות בהן נעשה שימוש בלשון זו, ואחת הדוגמאות היא משנה בביכורים העוסקת במעמדו של האתרוג בדיני זרעים:

אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים ולירק בדרך אחד שוה לאילן בערלה וברבעי ובשביעית ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עשורו דברי רבן גמליאל רבי אליעזר אומר שוה לאילן בכל דבר.[1]

נחלקו התנאים האם אתרוג הוא כפרי האילן לכל דיניו, או שמא יש גם דינים בהם דין האתרוג הוא כדין הירק. השאלה העולה בעקבות מחלוקת זו היא מדוע יש בכלל הבדל בין פירות לבין ירקות בדיני זרעים.

כדי לענות על שאלה זו ניתן ללכת באחד משני כיוונים – לחפש הבדל בוטני בין פירות לבין ירקות או לחפש הבדל 'צרכני' הבא לידי ביטוי בשימוש של האדם בין פירות לירקות. כל אחד משני כיוונים אלה יכול להשפיע על דינים מסוימים בדיני זרעים, שכן יש דינים הקשורים לבוטניקה ויש דינים הקשורים לשימוש של האדם ביבול. נחדד נקודה זו בהמשך.

כיוון אחד להסבר החילוק הבוטני שבין פירות לירקות עולה בדברי הריטב"א, אשר טוען שפרי כבר בחנטה בעצם ינק את כל מה שהיה צריך, ומהחנטה והלאה הוא בוודאי יגדל, בניגוד לירקות שצריכים השקיה עד גמר הפרי:

וא"ת מפני מה הלכו באילנות לכל דיניהן בתר חנטה חוץ מעונת המעשרות והלכו בתבואה אחר שליש לכל דבריה, ואומר מורי הרב נר"ו שהאילן שכבר הוא גדול וניטע ושרשו בארץ גזעו שותה ומתרוה בכל גשמי שנה ומשהגיע לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצריכה להביא הפרי לכלל שלימות ומעצמו הוא ממשיך יניקתו וגומר פריו מכאן ואילך, הילכך אף על פי שהפרי עצמו לא קבל שלימות להיות גמר פרי לענין עונת המעשרות [דלענין מעשרות] השתא הוא דבעינן גמר פרי בפועל וליכא, אבל בדברים אלו מעתה יש לו שלימות גמר פרי בכח ולפיכך די לו בכך, אבל תבואה עד שלא הביאה שליש אין חשוב שיהא לה שום שלימות ואפילו בכח כי אין לה גוף עיקרי ניטע בארץ לקבל [ב]עצמו יניקה ושרף מעתה לגמור בהם פרי שלה מכאן ולהבא, וטעם נכון הוא וכן פרש"י.[2]

יש לציין שדברי הריטב"א בעצם מניחים את שיטת הראשונים לפיה הלקיטה בירקות איננה אלא סימן לגמר הפרי. כך למשל אומרים התוס':

אחר גמר פרי - אין זה אחר לקיטה דזמנין דנגמר לפני ר"ה ונלקט אחר ר"ה וכל ירק נמי הולכין בו אחר גמר פרי אלא דנקיט בכל דוכתי בתר לקיטה משום דלקיטה תכף לגמר פרי.[3]

טענה זו רווחת בראשונים, אך קשה להתעלם מכך שפשטות הגמרא איננה כך, שכן בהקשרים מסוימים הגמרא אכן מתייחסת ל'גמר פרי', ובכל זאת לגבי ירקות הגמרא משתמשת ב'לקיטה'. מלבד הקושי הזה בדברי הריטב"א, החילוק הבוטני שהוא מציג בין פירות לירקות איננו מסביר מדוע בירקות אין מעשרות מדאורייתא למשל, בניגוד לפירות (בהקשר זה יש לציין שיש ראשונים הסוברים שגם פירות אינם חייבים במעשרות מדאורייתא, אלא רק דגן תירוש ויצהר. אולם, הרמב"ם סובר שחיוב מעשרות בכל הפירות הוא מדאורייתא, משא"כ בירקות).

בעקבות זאת נראה להציע חילוק בוטני אחר בין פירות לירקות – לפירות יש קיום עצמאי, הם נפרדים מהקרקע ויש להם חשיבות באשר הם. זאת בניגוד לירקות שאינם אלא כיסוי של הקרקע כל זמן שהם עדיין מחוברים אליה. הבדל זה נותן ללקיטה משמעות גדולה דווקא בירקות, שכן הלקיטה היא היוצרת במובן מסוים את הירק, בניגוד לפירות, שקיימים עוד לפני הלקיטה. אין הכוונה לחילוק בזמן בו הפרי בשל, אלא הכוונה לחילוק בזמן בו הפרי מקבל עצמאות. לפי זה, ניתן להבין שאין חיוב מעשרות בירקות כל עוד הם עדיין חלק מהקרקע, ומהסיבה הזאת גם יהיה איסור ספיחים בירקות, כיוון שאכילתם היא במובן מסוים אכילת הקרקע עצמה, בה יש קדושה, וממילא ניתן לראות באכילת הירקות פגיעה בקדושת הקרקע.

הקושי בתפיסה זו מתעורר בסוגיה שלנו. לפי תפיסה זו נראה שאין שום צד לומר שאתרוג הוא כמו ירק, הרי מבחינה בוטנית לפי מה שהצענו אין הווה אמינא לומר שאתרוג הוא כמו ירק.

כאמור, ניתן ללכת גם בכיוון אחר, המחלק בין פירות לירקות לא מבחינה בוטנית אלא מבחינה 'צרכנית'. בימינו קשה להבחין בהבדל צרכני בין פירות לבין ירקות, אך בעבר נראה שכמעט לא אכלו ירקות. היום יש שפע של אוכל, ולכן אוכלים גם דברים שאין בהם ערך תזונתי, אך בעבר היה מחסור באוכל, ולכן אנשים העדיפו לאכול דברים שהערך התזונתי שלהם גבוה יותר, וממילא אכלו יותר פירות ופחות ירקות. הבדל זה מאפשר להגדיר את הפירות כ'יבול נסחר' בניגוד לירקות, שפחות מהווים 'יבול נסחר'. לאור זאת ניתן להסביר את החילוק בין פירות לירקות בדיני מעשרות, שהפירות חייבים במעשרות מדאורייתא (כאמור, לפי חלק מהשיטות) בניגוד לירקות. דיני מעשרות קשורים לפן הצרכני, כפי שעולה מהירושלמי:

רבי יוחנן בשם רבי ינאי אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות דכתיב [דברים יד כב] עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ובשביעית צריכ' דכתיב [ויקרא כה ב] ושבתה הארץ שבת לה' וכתיב [שם ד] שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.[4]

הירושלמי תולה את דיני מעשרות ב'שדה'. המילה 'שדה' מבטאת את השימוש של האדם ביבול כסחורה. כיוון שיש הבדל צרכני בין פירות לירקות, ופירות מהווים 'יבול נסחר' וירקות לא, ניתן להסביר שפירות חייבים במעשרות מדאורייתא ואילו ירקות לא חייבים במעשרות מדאורייתא.

מעמד האתרוג

 

אם נקבל את הדברים שאמרנו עד כה ניתן לטעון שמעמדו הייחודי של האתרוג לדעת רבן גמליאל נובע מכך שמבחינה 'בוטנית' האתרוג הוא כאילן, אך מבחינה 'צרכנית' האתרוג הוא כירק (כיוון שאתרוג איננו כל כך אכיל). ממילא, שיטת רבן גמליאל מתבהרת – יש לבדוק בכל דין מדיני זרעים האם הוא דין הקשור לבוטניקה או לצרכנות. כאמור, מעשרות קשורים בצרכנות, ולכן בדיני מעשרות אתרוג הוא כירק, שהולכים אחר לקיטה. מאידך, ערלה ונטע רבעי הם דינים הקשורים לבוטניקה. ניתן להוכיח את הטענה הזו מהירושלמי שהבאנו לעיל – באילן הגדל בתוך בית יש דיני ערלה כיוון שהעובדה שהאילן נמצא בתוך בית ופירותיו אינם מהווים 'יבול נסחר' לא פוטרים אותו מדיני ערלה ונטע רבעי. ממילא, לעניין זה האתרוג נידון כאילן, כיוון שמבחינה בוטנית האתרוג הוא כאילן. כמובן, עלינו להתייחס למעמד האתרוג בדיני שביעית. רבן גמליאל טוען שבדיני שביעית האתרוג הוא כמו אילן ולא כמו ירק. לכאורה, שיטתו מניחה לפי מה שאמרנו שדיני שביעית קשורים בבוטניקה ולא בצרכנות. אולם, מצינו מחלוקת בעניין זה בגמרא:

דתניא, אמר רבי יוסי: אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים: אתרוג אחר לקיטתו למעשר. ורבותינו נמנו באושא ואמרו: אחר לקיטתו, בין למעשר בין לשביעית. - שביעית מאן דכר שמיה? - חסורי מחסרא והכי קתני: אתרוג אחר לקיטתו למעשר, ואחר חנטה לשביעית. ורבותינו נמנו באושא: אחר לקיטתו, בין למעשר בין לשביעית.[5]

כלומר, יש שיטה לפיה מעמד האתרוג לעניין דיני שביעית הוא כירק ולא כאילן. שיטה זו מניחה שדיני שביעית מבוססים על צרכנות ולא על בוטניקה. נראה שהתלבטות זו נעוצה בפרשנות הפסוקים, כפי שעולה מדברי הירושלמי שהבאנו, האם להדגיש את הפסוק 'ושבתה הארץ שבת לה'' המדגיש את הקדושה של הקרקע וממילא את הפן הבוטני, או את הפסוק 'שדך לא תזרע' המדגיש את הפן הצרכני.

מדברי התוס' נראה שאפשר להציע גם כיוון מורכב יותר בהקשר זה – יכול להיות שיש דיני שביעית הנובעים מבוטניקה ודינים אחרים הנובעים מצרכנות. התוס' מציעים לחלק בין דין ביעור לבין שאר דיני שביעית:

שאין לך דבר שחייב בביעור אא"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית - וא"ת ומאי קשיא ליה סיפא בין לרבה בין לרב המנונא הא כולהו תנאי פליגי אדר"ש בהא דהא מילתא דפשיטא דבכל דוכתי בין למעשר בין לשביעית אילן בתר חנטה ירק בתר לקיטה תבואה וזיתים בתר שליש ועוד קשיא דבפ' מקום שנהגו (פסחים נא:) קאמר רבי שמעון גופיה כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב שמעמידה רב נסים גאון בשל שביעית היוצאים בשמינית ונראה הני מילי לענין שאר דיני שביעית חוץ מלענין ביעור.[6]

נראה שדין ביעור מתייחס ל'יבול' שאין לאוכלו אם הבהמות לא אוכלות אותו, ושאר דיני שביעית מתייחסים לקדושת הארץ ולבוטניקה.