השיעור הכללי של הרב משה עסק בתפקיד בית הדין בגיור.

במסגרת הדיון בדבר שלא בא לעולם הגמרא טוענת שאין בידו של אדם להתגייר (כלומר, הדבר איננו תלוי רק בו), כיוון שיש צורך בב"ד. התוס' על אתר מציגים סתירה בין סוגיות ביבמות לגבי הצורך שיהיה ב"ד בגיור. סתירה זו העסיקה את הראשונים, והרב הראה שתירוציהם תלויים בהבנת מהות הגירות. כמו כן, הרב עסק במשמעות הדרישה שהגיור יהיה בפני ב"ד, והציג מספר אפשרויות.

File

File

File

File

סיכום מאת דוד שמעון גרשוביץ, לא עבר את ביקורת הרב.

גר צריך שלושה

הקדמה

הגמרא עוסקת בבעיית 'דבר שלא בא לעולם' בקידושין. המשנה מונה מספר מקרים בהם האשה לא מקודשת, בגלל בעיה זו:

האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר או לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך או לאחר שתמות אחותיך, לאחר שיחלוץ ליך יבמיך - אינה מקודשת. וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי זו מקודשת לי - אינה מקודשת.[1]

הגמרא מניחה שכאשר הדבר 'בידו' של אדם, הוא יכול להקנות גם דבר שלא בא לעולם. למשל, ניתן לתרום מפירות תלושים על פירות מחוברים לכשייתלשו, כיוון שבידו של אדם לתלוש את הפירות. לפי זה, הגמרא תמהה מדוע המקרה 'הרי את מקודשת לי לכשאתגייר' מוגדר כ'דבר שלא בא לעולם', הרי בידו להתגייר:

בשלמא כולהו לאו בידו, אלא גר הוי בידו! גר נמי לאו בידו, דאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: גר צריך שלשה, מ"ט? משפט כתיב ביה כדין, מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא.

תשובת הגמרא היא שכדי להתגייר יש צורך בב"ד – שלושה אנשים, וממילא אין 'בידו' של אדם להתגייר כיוון שאין הדבר תלוי רק בו. דרישה זו, להתגייר בפני ב"ד, מופיעה גם בסוגיה ביבמות:

תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה… ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות… קיבל, מלין אותו מיד… נתרפא, מטבילין אותו מיד; ושני ת"ח עומדים על גביו, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות… והא א"ר חייא א"ר יוחנן: גר צריך שלשה! הא א"ר יוחנן לתנא, תני: שלשה.[2]

אולם, הגמרא ביבמות מביאה מספר סיפורים מהם משמע שלא צריך ב"ד בזמן הגיור, שהרי האמוראים מחשיבים טבילה לנידות או לקרי כטבילת גיור, וברור שלא היה ב"ד בטבילת נידות או בטבילה לקרי:

עבדיה דרבי חייא בר אמי אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשם אנתתא, אמר רב יוסף: יכילנא לאכשורי בה ובברתה; בה, כדרב אסי, דאמר רב אסי: מי לא טבלה לנדותה? בברתה, עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד כשר. ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא, אמר רב אסי: מי לא טבלה לנדותה? ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה, אמר ריב"ל: מי לא טבל לקריו?[3]

הראשונים התייחסו למתח שבין הסוגיות והציעו מספר תירוצים:

1. הרי"ף טוען שכדי לגייר באמת צריך ב"ד גם בזמן הטבילה, ומה שהסוגיה אומרת שלא צריך ב"ד בטבילה הכוונה לעניין נאמנות – כיוון שהאדם הולך לטבול במקווה ניתן לסמוך על כך שהוא באמת יהודי, אך אין טבילת נידות או טבילה לקרי מהוות טבילת גיור:

עבדיה דרב חייא בר אמי אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשם אינתתא אמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה ובברתה בה כדרב אסי דאמר מי לא טבלה לנדתה… ואי קשיא לך ההיא דרבי יוחנן דאמר גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה וקי"ל דהלכתא היא לא קשיא הא דרב אסי ודרבי יהושע בן לוי דיעבד הוא דלא פסלינן לבריה הואיל וטבל לשם קריו דאי לאו גיורא הוא לא הוה טבל לשם קריו והא דר' יוחנן לכתחלה דלא נהגינן ביה מנהג גר ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני ג'.[4]

2. התוס' מסבירים שבזמן קבלת מצוות יש צורך בב"ד, אך בטבילה אין צורך בב"ד:

גר צריך שלשה משפט כתיב ביה כדין - נראה דוקא בקבלת מצות הוא דבעינן ג' אבל בטבילה בחד סגיא אם כבר קיבל עליו המצות וראיה מההיא דיבמות (דף מה:) דקאמר התם ההוא דהוו קרי ליה בר ארמאי פירוש משום דמל ולא טבל אמר ריב"ל מי לא טבל לקריו כלומר וכי לא ראה קרי מימיו דצריך לטבול א"כ משמע מדנפיק בטבילת קריו משמע דלא בעינן שלשה ומיהו קשה מהא דאמר (שם דף מז:) דמושיבין אותה במים עד צוארה ושני תלמידי חכמים יושבים מבחוץ ומודיעין לה מקצת מצות קלות ומקצת חמורות ופריך והא בעינן שלשה ומשני תני שלשה אלמא משמע דלטבילה נמי בעינן שלשה ויש לומר דודאי למצוה בעינן שלשה אבל לא לעכב אי נמי י"ל דהא דבעי שלשה היינו טעמא משום קבלת מצות.[5]

מהות הגירות

דברי התוס' מחדשים מושג שלא מצינו במפורש בסוגיות – קבלת מצוות. בשלב זה לדעת התוס' יש דרישה לב"ד. הרמב"ם הבין בפשטות כרי"ף, ולדעתו אין שלב של 'קבלת מצוות' כחלק מהותי מתהליך הגירות, והדרישה לקים ב"ד שייכת בזמן הטבילה:

בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן.[6]

עלינו להבין מה המחלוקת בין התוס' לבין הרמב"ם לגבי הבנת שלב קבלת המצוות בתהליך הגירות, וכן את תפקידו של ב"ד בתהליך הגירות לפי השיטות השונות.

אפשר למצוא מספר גישות באחרונים בהבנת הדברים:

1. הרב אהרן סולובייצ'יק מבין שקיים הבדל מהותי בין הרמב"ם לבין התוס'. לדעת התוס' עיקר הגירות הוא קבלת המצוות, ולכן יש צורך בב"ד דווקא בשלב זה. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם עיקר הגירות הוא הטבילה והמילה, בעוד קבלת המצוות היא לא הגדרת הגירות אלא תוספת מצד 'מצוות גירות'. לפי הרמב"ם קבלת מצוות לא מעכבת, וזו הסיבה שניתן לקבל גרים קטנים. התוס' באמת צריכים לטעון שקבלת גרים קטנים היא רק מדרבנן.
2. הגרי"ד טוען שאין הבדל מהותי בין הרמב"ם לבין התוס', וגם לדעת הרמב"ם קבלת מצוות היא חלק מהותי מתהליך הגירות. כיוון זה מדויק בדברי הרמב"ם, כאשר הוא מגדיר את מושג הגירות:

וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.[7]

ההגדרה של הגירות היא כניסה תחת כנפי השכינה וקבלת עול המצוות. קשה לקבל אפשרות, לפי ניסוח זה ברמב"ם, שקבלת מצוות לא מעכבת. אמנם קבלת המצוות איננה חלק ממעשה הגירות כפי שסוברים התוס', אך היא הכרחית בתודעתו של הגר.

השאלה האם קבלת מצוות היא עיקר הגירות או לא בעצם מעלה את השאלה האם ניתן לנתק בין שני המרכיבים של הגירות – מרכיב לאומי ומרכיב דתי. הגר נכנס תחת כנפי השכינה ונכנס גם לכלל ישראל. ההנחה שקבלת מצוות איננה עיקר הגירות בעצם אומרת שעיקר הגירות הוא הכניסה לכלל ישראל ולא הכניסה תחת כנפי השכינה.

תפקיד בית הדין

תפיסה כזו אפשר למצוא בדברי הרב ישראלי, אם כי באופן קיצוני ביותר. לדעתו גם קבלת מצוות היא חלק מהמרכיב הלאומי – ב"ד עושים מעין 'וועדת קבלה' לגר, וכחלק מוועדת קבלה זו דורשים ממנו לקבל מצוות, אך סוף סוף משמעות הגירות היא כניסה לכלל ישראל (דבריו מנוגדים להנחה שהנחנו עד כה, שקבלת מצוות היא המרכיב המייצג את הגירות ככניסה תחת כנפי השכינה, והשאלה היא עד כמה מרכיב זה מהותי).

אם לא נקבל את דברי הרב ישראלי, נצטרך להציע הבנות אחרות בתפקידו של בית הדין בתהליך הגיור. אם נניח שבית הדין צריכים להיות נוכחים בזמן קבלת המצוות, כפי שטוענים התוס', ניתן להציע שלושה כיוונים:

1. תפקיד בית הדין הוא 'קיום דבר'. כלומר, בית הדין בעצם לא פועל שום דבר בגיור, אלא רק הופך את מעשה הגירות לרציני מספיק כדי שיחול. כיוון זה עולה בדברי הרי"ד, כאשר הוא משווה בין תפקיד בית הדין בגיור לבין תפקיד העדים בקידושין (ככל הנראה הדרישה לשלושה בגיור נובעת מהחשיבות הגדולה של הנושא):

יש לומ' היכא צריך תלתא בשעה שנכנס תחת כנפי השכינה ורוצה לישא בת יש', אבל אם עמד בחזקת יש' והיה טובל לקירויו אע"פ שלא טבל בפני שלשה די לנו, ודמיא הא לקידושין שהמקדש בעד אחד אינן קידושין, אבל אם ראינו שעמדה עמו בחזקת אשה ונתיחדה עמו צריכה ממנו גט, ואע"פ שלא ראו עדים שבא עליה וקידשה בביאה אנו מחזיקים אותה במקודשת כיון שיושבת תחתיו כאשה תחת בעלה, והם הכי נמי הכא כיון שאנו רואים שהוא נוהג תורת יש' הרי הוא גר גמור.[8]

יש לציין שלפי הרמב"ם, הסובר שיש דרישה של ב"ד בטבילה קשה לדבר על כך שב"ד הופכים את הטבילה לרצינית (יותר קל לומר סברה זו לגבי קבלת מצוות, שבסתמא יכולה להיות לא רצינית).

2. הרבה מדיני גירות נלמדים ממעמד הר סיני. אפשר לטעון שחלק מ'תהליך הגיור' של עמ"י במעמד הר סיני היה ההכרזה 'נעשה ונשמע'. בית הדין מייצגים במובן מסוים את הקב"ה, ובכך מקבלים את הכרזתו של הגר 'נעשה ונשמע'. גם אפשרות זו לא כל כך מתאימה לשיטת הרמב"ם, שכן קשה לראות בטבילה הכרזת 'נעשה ונשמע'.

כיוון זה כמובן לא שייך בשיטת הרמב"ם, שהרי הטבילה איננה הכרזה של 'נעשה ונשמע'.

3. מצינו בכמה הקשרים שבית הדין יוצרים קדושה. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא הקדשת העיר והעזרות, הנעשית רק בנוכחות ב"ד. לפי זה, ניתן לטעון שתפקיד בית הדין בגיור הוא ליצור את 'קדושת ישראל' אותה מקבל הגר.

גם כיוון זה יש קושי מסוים לייחס לרמב"ם, שכן לדעת הרמב"ם בית הדין צריך להיות נוכח בטבילה, כאשר קיימת אפשרות סבירה לטעון שהטבילה עצמה יוצרת את הקדושה. כך למשל עולה בירושלמי:

ולא כן תני גר שמל ולא טבל. טבל ולא מל הכל הולך אחר המילה דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר אף הטבילה מעכבת. אלא ר' יהושע בן לוי כהדא דתני בר קפרא. דתני בר קפרא גר שמל ולא טבל הרי זה כשר. שאין גר שלא טבל לקירויו. וקשיא עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה. אמר רבי יוסי בי ר' בון כיון שזו וזו לשום קדושת ישראל עלת לו.[9]

יכול להיות שגם טבילת כלים נותנת קדושה מסוימת לכלי, ושם בוודאי אין צורך בב"ד, ולפי זה גם בגיור נראה שתפקיד בית הדין איננו ליצור את הקדושה.

אם נניח כשיטת הרמב"ם, שבית הדין צריכים להיות נוכחים בטבילה, הרבה יותר קשה להסביר את תפקיד בית הדין. נראה שאפשר להעלות שני כיוונים בהבנת דרישה זו:

1. בית הדין מודיעים לגר מקצת מצוות בזמן הטבילה, כפי שכותב הרמב"ם, ומשמעות הדבר היא להפנות את תהליך הגיור במובן מסיום כלפי הקב"ה – הגר נכנס תחת כנפי השכינה, כאשר בית הדין מייצג את הקב"ה (בדומה לכיוון השני שהצענו בתוס').
2. הגיור הוא שינוי מעמד, ויש צורך בנוכחות של בית הדין בזמן שינוי זה. כיוון זה דומה לכיוון הראשון שהצענו בתוס', שבית הדין 'מקיים' את הגירות, אך לפי התוס' בית הדין מעניק משמעות לדיבור של הגר והופך אותו לרציני יותר, ואילו לרמב"ם יהיה צריך לומר שנוכחותם נדרשת מפאת חשיבות החלות שחלה באותו זמן.