הגמרא דנה בשאלה האם אדם יכול לקדש אישה בכך שהציל אותה מכלב שרץ אחריה. מתוך סוגיה זו יש לדון בסוגיית חיוב הצלה, עד כמה האיש מחויב לעשות זאת ואם צריך להוציא על כך ממון, ואם הוציא, אם האישה צריכה להחזיר לו.

הרב הציג את המקורות לדין חיוב הצלה ואת הנפקא מינות בין המקורות וכן עסק בהרחבה בדין מציל עצמו בממון חברו. בסוף השיעור גם חזר הרב לסוגיה בקידושין וחידד נקודה בהבנת הסוגיה.

File

סיכום מאת דוד שמעון גרשוביץ, לא עבר את ביקורת הרב.

חובת הצלה בגופו ובממונו

הקדמה

הגמרא מתלבטת מה הדין במקרה בו אדם רוצה לקדש אשה בכיכר, ונותן את הכיכר לכלב כדי להציל את האשה מכלב שרודף אחריה ורוצה לקדש אותה בכך:

בעי רב מרי: כלב רץ אחריה, מהו? בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה - גמרה ומקניא ליה נפשה, או דלמא מצי אמרה ליה: מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן? תיקו.[1]

שאלה זו של הגמרא מובאת כחלק מרצף שאלות של הגמרא, ונחלקו הראשונים מה המאפיין של כל השאלות. לדעת רש"י הספקות בגמרא הם האם האשה קיבלה הנאה או לא, כך למשל לגבי הרוצה לקדש אשה במנה ואמרה לו תנם על הסלע:

ואם היה סלע שלה מקודשת - שחצרו של אדם קונה והרי הוא כמו שמקבלתו.

לעומת זאת, לדעת הרא"ש הספק בגמרא הוא בכוונתה של האשה. למשל, במקרה שאמרה 'תנם על גבי סלע' יש ספק האם האשה התרצתה להתקדש או לא (ולמסקנה זה תלוי בשאלה האם הסלע שייך לה או לא):

דהא דקתני בברייתא תנם על גבי הסלע אינה מקודשת מיירי אפי' זרקו לתוך חיקה וקיבלתו דכיון דאמרה תנם על גבי הסלע הוי כאילו אמרה איני חפץ בקידושין ואפי' אם זרקו לתוך חיקה ושתקה מאחר שכבר גילתה דעתה שאינה רוצה להתקדש לו יכולה היא שתאמר בתורת מתנה קבלתים אבל בסלע שלה מקודשת שזה הלשון מורה שהיא חפיצה בקידושין.[2]

בפשטות, גם במקרה שלנו – המקדש בכך שהציל את האשה מכלב שרץ אחריה, ניתן להתלבט בשאלה האם זה נחשב שהאשה קיבלה משהו בכך שניצלה מהכלב, וזה מתאים לשיטת רש"י, וניתן להתלבט בכוונת האשה, האם התרצתה להתקדש או לא.

הקובץ שיעורים דוחה את האפשרות הראשונה שהצענו לקריאת הגמרא – לדברי לא יכול להיות שהגמרא מתלבטת בשאלה האם האשה קיבלה הנאה מכך שהאיש הציל אותה מהכלב, שכן ניצל צריך לשלם כסף למי שמציל אותו, ואם כן, ברור שהאשה קבלה הנאה שוות כסף בכך שהאיש הציל אותה מהכלב:

כלב רץ אחריה מהו. לפירש"י האיבעיא היא אי בכה"ג מיקרי שהגיע לה הנאה שניצלה מהכלב, או כיון דחייב להצילה לא קיבלה ממנו לשם קידושין כלום… ולפירש"י דמיבעי אם אפשר להתקדש בהנאה כזו, י"ל דזה גופא מספקא להו אם חייבת לשלם עבור הצלתה כיון דהוא חייב להצילה, אבל צ"ע מהא דתניא, כתובות נ"ט, ואם היה התינוק מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה, ומבואר דצריך לשלם להמציל אף שחייב להציל מסכנה, ושמא י"ל דבאיבעיא זו דזרוק לכלב יפרש גם רש"י כפירוש הרא"ש דהספק הוא בכונת האשה.[3]

בעקבות זאת, טוען הקובץ שיעורים שגם בשיטת רש"י יש לקרוא את השלב הזה בגמרא בדומה לפירוש הרא"ש בספקות האחרים בסוגיה. כלומר, התלבטות הגמרא גם לדעת רש"י היא האם האשה התרצתה להתקדש בכך שניצלה מהכלב. יש קושי מסוים בקריאה זו של הקובץ שיעורים, שכן לדבריו לדעת רש"י אופי הספק משתנה במהלך הסוגיה, ורש"י לא מעיר על כך כלום. ננסה להציע פירוש אחר בדברי רש"י, ולשם כך נעמיק בעניין חיוב הצלה באופן כללי.

חיוב הצלה

מקור הדין

הגמרא בסנהדרין עוסקת במקור לכך שאדם חייב להציל את חברו, ומציגה שני מקורות לכך – 'לא תעמוד על דם רעך' ו'והשבותו לו', כלומר יש מצוות השבת אבידה גם באדם שנמצא בסכנה, שיש להצילו:

גופא: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין - תלמוד לומר והשבתו לו! - אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן.[4]

מפשטות הגמרא מהפסוק 'והשבותו לו' לא למדנו שיש גם להשקיע ממון כדי להציל את חברו, אך מהפסוק 'לא תעמוד על דם רעך' למדנו זאת. במבט ראשון נראה שאין עוד פער בין שני המקורות למצווה להציל את חברו.

נעיר שהר"ן רואה גם בדין רודף מקור למצוות הצלה, שכן אדם מחויב להרוג אדם שרודף אחרי חברו להורגו. נתייחס לדבריו בהמשך.

נפקא מינות בין המקורות

כאמור, באופן פשוט אין חילוק בין המקורות מלבד מה שמפורש בגמרא. אולם, ר' שלמה קלוגר טוען שאין אדם מחוייב להציל את חברו אם זה לא לפי כבודו:

הרואה את חבירו טובע בים וכו'. נראה לפענ"ד לכאורה דין חדש דהיינו דוקא אם אינו דרך בזיון להמציל אז מחיוב להצילו בגופו אבל אם הוי הצלה דרך בזיון להמציל אם א"י לשכור לאחרים להצילו אז אינו מחיוב להצילו בגופו אם הוי לו בזיון או טרחא יתרה דהוא זקן או כדומה והטעם כיון דילפינן הצלת גופו מוהשבותו לו…[5]

במצוות השבת אבידה אין חיוב להשיב אם ההשבה כרוכה במעשה אינו לפי כבודו של המשיב. למד מכך ר' שלמה קלוגר שגם בהשבת גופו הדין כך. כיוון שהגמרא לא אמרה שזו נפקא מינה בין השבת גופו לבין 'לא תעמוד על דם רעך' ברור שגם מצד לא תעמוד על דם רעך יש פטור של זקן ואינה לפי כבודו. רעיון זה מסביר לדברי ר' שלמה קלוגר גמרא בסנהדרין ממנה עולה ש'פגם משפחה' דוחה פיקוח נפש:

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. - תעמוד לפניו ערומה? - ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. - תספר עמו מאחורי הגדר? - ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני. חד אמר: אשת איש היתה, וחד אמר: פנויה היתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה - שפיר. אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי? - רב פפא אמר: משום פגם משפחה.[6]

דברי ר' שלמה קלוגר קשים מאד, וגם לגבי הסוגיה העוסקת ב'פגם משפחה' נראה שאין לקבל את דבריו. פגם משפחה איננו שיקול של ביזיון בעלמא, אלא הוא שיקול של טהרת המשפחה בכל עמ"י, ודוחה פיקוח נפש כעריות.

נפקא מינה נוספת שיכולה להיות בין המקורות תלויה בכך שמצוות השבת גופו היא מצוות עשה ו'לא תעמוד על דם רעך' זהו לאו. מצינו בגמרא כלל שאין לאדם להוציא יותר מחומש מממונו כדי לקיים מצוות עשה. אולם, כדי לא לעבור על לאו האדם מחוייב לבזבז את כל ממונו אם יש בכך צורך. ממילא, כדי לא לעבור על 'לא תעמוד על דם רעך' לכאורה צריך לבזבז את כל ממונו, בעוד כדי לקיים מצוות השבת אבידה אין להוציא יותר מחומש מממונו.

בבית יוסף מובאת דרשה של הירושלמי הלומדת מ'לא תעמוד על דם רעך' שיש חיוב להיכנס אפילו לספק פיקוח נפש כדי להציל את ממיתה:

וכתבו הגהות מיימונית (דפ' קושטא) עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב ע"כ ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק: וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.[7]

ברור לחלוטין שדין זה לא שייך במצוות השבת אבידה, וממצוות השבת גופו לא ניתן ללמוד זאת.

רבינו פרץ שואל מדוע יש צורך במקור של מצוות השבה, הרי הפסוק 'לא תעמוד על דם רעך' מלמד את כל דיני חיוב הצלה:

אבל מטרח ומיגר אגורי לו, קמ"ל לא תעמוד. ואם תאמר למה לי קרא דוהשבותו לו, כיוון דכתיב לא תעמוד.  ויש לומר דאיצטרך למיכתב והשבותו לו לאשמועינן דחייב להצילו בכל עניין, אפי' היכא דאינו כי אם תועה, דס"ד דלא הווי אלא דוקא היכא דרוצין להרוג אותו. [תלמידי הר"ף זצוק"ל].[8]

תשובתו היא שממצוות השבת גופו ניתן ללמוד גם עזרה לאדם תועה בדרך גם במקום שאין סכנה.

הר"ן שואל מדוע צריך את הפסוק 'לא תעמוד על דם רעך', והרי ניתן ללמוד חיובי הצלה מדין רודף:

ואם תאמר וכיון שמצוה הוא להרוג הרודף כדי שיציל הנרדף למה לי קרא דלא תעמוד על דם רעך פשיטא דהוא מצווה לטרוח בהצלתו כגון טובע בנהר או ליסטים באים עליו. י"ל דמקרא דניתן להצילו בנפשו לא שמעינן אלא במי שברור לו כשמש שהוא רוצ' להרגו ובכה"ג במי שברור לו כשמש שיטבע בנהר אם לא יצילוהו הוא דמחייב להצילו אבל על ספק לא שמעינן מידי מ"ה אתא קרא דלא תעמו' על דם רעך לומר שהוא מצוו' לטרוח בו אף על הספק.[9]

לדברי הר"ן למדנו מהפסוק 'לא תעמוד על דם רעך' שאפי' במקרה של ספק פיקוח נפש (של הניצל) יש חיוב להצילו.

מציל עצמו בממון חברו

נחלקו רש"י והר"ן לגבי אופי הלימוד של הגמרא מהפסוק 'לא תעמוד על דם רעך' שצריך להצילו אפילו בממון. לדעת רש"י משמעות הפסוק היא שאדם מחויב לעשות הכל כדי להציל, וממילא גם ע"י הוצאת ממון:

קא משמע לן - לא תעמוד על דם רעך - לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך.[10]

לעומת זאת, לדעת הר"ן (שם) חיוב הצלה בממון נלמד מייתור הפסוק ולא ממשמעות הפסוק:

אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ"ל. לאו למימרא דלא תעמוד על דם רעך משמע הכי דהא אפשר דלא אתא קרא אלא לגופיה אלא דמיתורא דקראי הוא דמרבינן גופי' וממוניה ומ"ה כתיבי תרי קראי והשבותו לו ולא תעמוד על דם רעך.

בדברי רש"י, שלמד חיוב הצלה בממון ממשמעות הפסוק, נראה שחיוב ההצלה בממון הוא בעצם חלק מחיוב הגברא להציל (יש להעיר, נראה בדברי רש"י שהחיוב של האדם הוא גם להשקיע את ממונו, ויכול להיות לפי זה שאין הניצל צריך לשלם למציל אח"כ את ההוצאות על ההצלה). אולם, בשיטת הר"ן אפשר להציע שהממון עצמו כביכול חייב. כלומר, החיוב לא מוטל רק על האדם אלא גם על ממונו. הנפקא מינה בין שתי אפשרויות אלה תהיה במקרה שהאדם לא נמצא ליד הניצל ולא יכול להצילו, אך ממונו נמצא שם ויכול להציל. במילים אחרות, לדעת רש"י נראה שאדם לא יכול להציל עצמו בממון חברו, ואילו לדעת הר"ן קיימת אפשרות לטעון שאדם יכול להציל עצמו בממון חברו, כיוון שהממון חברו גם כן מחויב להצילו.

בשאלה זו, האם יכול אדם להציל עצמו בממון חברו, עוסקת סוגיה מפורשת, ובפשטות מכריעה כרש"י, שאין אדם יכול להציל עצמו בממון חברו:

וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו.[11]

אולם, התוס' על אתר מסבירים שהסוגיה לא עוסקת בהיתר להשתמש בממון כדי להציל את עצמו, שזה וודאי מותר, אלא בשאלת החיוב של הניצל לשלם למציל כנגד הממון שבזבז כדי להציל עצמו:

מהו להציל עצמו בממון חבירו - איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש.

הרא"ש מוכיח שחיוב ההצלה חל רק על האדם ולא על ממונו מכך שאין אדם מציל עצמו בממון חברו, ולכן גם אם הנרדף הזיק במנוסתו ממון של אחרים, חייב, כיוון שאין חיוב הצלה חל על הממון:

והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא. דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול. כדאמר לקמן (דף עד א) נרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור. של כל אדם חייב ואם היה מחויב להציל את הנרדף בממונו א"כ יפטור משבירת הכלים שהרי ממון חבירו מחויב להציל וברשות שברם כדי להנצל.[12]

כך גם נראה ביד רמ"ה:

ומסתברא לן דהיכא דטרח ואגר אגורי ואצליה שקיל מיניה דעד כאן לא חייביה רחמנא אלא למטרח בלהדורי בתר אגירי אבל לאצוליה בממוניה לא מדאמרינן אי מהתם הני מילי בנפשיה אבל מטרח ומיגר אגירי לא קמ"ל ולא אמרינן אבל בממוני' לא קמ"ל.[13]

במקרה שאין לניצל כסף, יש לשאול האם אדם מחויב להשקיע את ממונו כדי להציל אותו, למרות שלא יקבל את הכסף שהשקיע בחזרה. ניתן להציע ארבע אפשרויות בהכרעה במקרה זה:

1. אכן אין חובה להציל אדם במקרה כזה.
2. מצד מצוות פדיון שבויים או מצוות צדקה יכול להיות שאפשר לחייב, אך בהתאם להגבלות מצוות צדקה (למשל, אם כבר יצא ידי חובת מצוות צדקה, או שההצלה דורשת יותר כסף משיעור מצוות צדקה, לא יהיה חייב להציל).
3. יש חובה להציל בכל מקרה, ואולי בהמשך חייו של הניצל, אם יהיה לו כסף יצטרך לשלם למציל.
4. מדברי הרא"ש ניתן לדקדק שאם אין לניצל ממון אז חובת ההצלה חלה לא רק על האדם אלא גם על ממונו, וממילא יהיה חיוב להוציא ממון כדי להציל ואפילו אם יהיה לניצל אח"כ כסף לא יהיה חייב לשלם למציל. יכול להיות שזהו ההסבר גם בדברי המאירי:

מי שראה חברו טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו חייב להשתדל בהצלתו ולא סוף דבר בעצמו אם הוא יכול בלא סכנה שהרי על אבדת ממונו חייב על אבדת גופו כל שכן אלא אף על ידי אחרים והוא שישכור שכירים ופועלים ובקיאים באותן הדברים להצילו וחברו פורע לו מן הדין אם אין לו במה לפרוע אין לזה לימנע בכך שאע"פ שאסור להציל עצמו בממון חברו דוקא שלא מדעת הבעלים אבל בעלים עצמן חייבין להציל חבריהם וכל שלא עשה כן עובר משום לא תעמוד על דם רעך וכן הענין בכל כיוצא באלו כגון שנודע לו שגוים או מוסרים מחשבים עליו רעה ואינו מודיעו ובספרא אמרוה בפרשת קדושים אף ביודע עדות לחברו ואינו מעידו וכל כיוצא בזה.[14]

חזרה לסוגיה בקידושין

כפי שראינו, הנחת הקובץ שיעורים שהניצל חייב לשלם למציל, ולכן לדעת רש"י מוכרחים לומר שהספק של הגמרא אינו האם האשה מקבלת כסף קידושין אלא הספק הוא בדעתה של האשה (כפי שהרא"ש קרא את כל הסוגיה). כפי שראינו, נראה שאין הכרח לטעון כך, אלא יכול להיות שהניצל אינו צריך לשלם למציל (וכפי שהעלנו בדברי רש"י עצמו).

אם כן, צריך להתמודד עם הראיה של הקובץ שיעורים מהסוגיה בכתובות. הגמרא שם עוסקת באדם שגירש את אשתו ויש לו בן שהתחיל לינוק כבר מאמו. על האב לשלם לאם התינוק כדי שתמשיך להניק אותו, שאל"כ התינוק בסכנת נפשות (כיוון שהתרגל לינוק מאמו לא יסכים לינוק ממינקת אחרת). הנחת הקובץ שיעורים הייתה שתשלום אב התינוק לאם התינוק הוא תשלום של הניצל למציל – התינוק הוא הניצל והאם היא המצילה. אולם, נראה לטעון שאין זה כך, אלא המציל הוא האב, ואין חובה על האם להציל את בנה. ממילא, האב דומה למי ששוכר מומחה שיציל את חברו.