בגמרא בקידושין יש שתי סוגיות המזכירות מחלוקות בנוגע לשאלה אם האיש יכול לקדש בעשיית מלאכה למען האישה  (למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, יש בזה בעיה של מקדש במלווה). הרב הציג מחלוקת ראשונים בהבנת השיטה שאינה לשכירות אלא לבסוף וכן הביא שיטה מחודשת באחרונים בהבנת השיטה שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף.

File

סיכום מאת דוד שמעון גרשוביץ, לא עבר את ביקורת הרב.

שכירות מתחילה ועד סוף או לבסוף

הקדמה

המשנה מתייחסת לשני מקרים בהם איש מקדש אשה בשכר פעולה מסוימת שעושה עבור האשה, ולדברי המשנה האשה מקודשת במקרה זה (אם האיש אכן עושה את הפעולה שאמר שיעשה):

האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל, דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת.[1]

בגמרא מובאת ברייתא מקבילה, אשר גם היא עוסקת במקרים שאיש רוצה לקדש אשה בשכר פעולות שיעשה עבורה, ולדברי הברייתא האשה אינה מקודשת במקרים אלו:

והתניא: בשכר שהרכבתיך על החמור, שהושבתיך בקרון או בספינה - אינה מקודשת, בשכר שארכיבך על החמור, שאושיבך בקרון או בספינה – מקודשת… שב עמי בצוותא ואקדש לך, שחוק לפני, רקוד לפני, עשה כדימוס הזה, שמין, אם יש בו שוה פרוטה - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת.

ריש לקיש מסביר שנחלקו המשנה והברייתא בשאלה האם 'ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף':

אמר לך ריש לקיש, האי תנא ברא סבר: אינה לשכירות אלא לבסוף, ותנא דידן סבר: ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף.

ההנחה של ריש לקיש היא שאם נסבור ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף השכר שהאשה חייבת לאיש המקדש הופך למלווה ברשותה, ובגמר השכירות כאשר האיש רוצה להחיל את הקידושין הרי הוא כמקדש במלווה, ואינה מקודשת. בעיה זו לא קיימת אם נסבור אינה לשכירות אלא לבסוף (בהמשך ננסה קצת יותר לחדד את הדברים).

סוגיה דומה עוסקת באיש המקדש אשה בשכר שיעשה לה תכשיטים, ונחלקו תנאים האם האשה מקודשת בזה או לא. הגמרא מציעה לתלות את מחלוקת התנאים בשאלה האם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף:

דתניא: עשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש אני לך, כיון שעשאן - מקודשת, דברי רבי מאיר, וחכ"א: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה; האי ממון ה"ד? אילימא אותו ממון, מכלל דת"ק סבר: אפי' אותו ממון נמי לא? אלא במאי בו מקדשא? אלא לאו בממון אחר… דכולי עלמא - מקדש במלוה אינה מקודשת, והכא בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קמיפלגי, מר סבר: אינה לשכירות אלא בסוף, ומר סבר: ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף.[2]

אינה לשכירות אלא לבסוף

ננסה להבין את משמעות המחלוקת הזו ואת ההשלכות שלה. סוגיה נוספת בה מוזכרת מחלוקת זו היא סוגיה בע"ז העוסקת בישראל שעושה מלאכה בשכירות של ע"ז. לדברי הגמרא אם נסבור שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף שכרו של הפועל מותר, למרות שבסופו של דבר עשה ע"ז, כיוון שבכל רגע שהוא עושה במלאכה הוא זוכה בשכרו, עוד לפני שנוצרה הע"ז, ושכר זה מותר (יש דיון באחרונים האם הפרוטה האחרונה מותרת או אסורה):

א"ר אלעזר אמר רבי יוחנן: אם בנה - שכרו מותר. פשיטא, משמשי עבודת כוכבים הן, ומשמשי עבודת כוכבים בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא - אינן אסורין עד שיעבדו! אמר רבי ירמיה: לא נצרכה אלא לעבודת כוכבים עצמה… אלא אמר רבה בר עולא: לא נצרכה אלא במכוש אחרון, עבודת כוכבים מאן קא גרים לה? גמר מלאכה, ואימת הויא גמר מלאכה? במכוש אחרון, מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה. אלמא קסבר: ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף.[3]

התוס' על אתר בקידושין מדגישים שרק שני נושאים אלה – קידושין וע"ז – מהווים נפקא מינה למחלוקת זו, והשאלה האם הפועל יכול לחזור בו באמצע היום לא תלויה במחלוקת זו. כלומר, גם אם נניח שאינה לשכירות אלא לבסוף הפועל יכול לחזור בו באמצע היום:

ואין נפקותא לענין חזרה דהא דאמר רב (ב"מ דף עז.) פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום היינו אפי' למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף אבל איכא נפקותא לענין קידושין דאי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף חשיב האי שכירות מלוה ואינה מקודשת ולענין עבודת כוכבים אם בנה שכרו מותר.

הריטב"א שם גם כן מתייחס לשאלת החזרה של הפועל באמצע היום, אך נראה מדבריו שהוא לא מקבל את דברי התוס' באופן מלא:

נימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב כו' עד דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. ואם לא עשה אלא מקצת משתלם לפי החשבון, וכן אם נאנס הכלי משתלם מן הבעלים דמלוה הוא גבייהו, מיהו אין זמנו ליפרע אלא בסוף מלאכתו דקיימא לן שכירות אינה משתלמת אלא בסוף, ופועל שיכול לחזור בחצי היום היינו סוף מלאכתו ולפיכך נוטל שכר חצי היום, וכל תוך מלאכתו תוך זמן הוא לגבותו אפילו מיתומים קטנים, וכן קבלתי מפי מורי נר"ו.

בדברי הריטב"א נראה שיש להבחין בין שכיר יום לבין קבלן. כלומר, בין אדם שקיבל על עצמו לעבוד ע"פ זמן, לבין אדם שקיבל על עצמו לעשות מלאכה המביאה לתוצר מסוים. הריטב"א מסכים עם התוס' לגבי שכיר יום – בין אם נניח שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה לשכירות אלא לבסוף, כאשר הפועל חזר בו או נאנס ואינו יכול להמשיך את המלאכה, הרי זה מוגדר כזמן סיום המלאכה, ובכל מקרה הוא יקבל את שכרו על מה שעשה (בין אם השכר הצטבר לאורך המלאכה ובין אם השכר נוצר בבת אחת בסיום המלאכה). אולם, בשכיר העושה מלאכה ספציפית עם תוצר מסוים, אם השכיר חזר בו באמצע המלאכה או שהוא נאנס, למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף השכיר לא יקבל את שכרו על מה שעשה כבר, ולמ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף הוא יקבל.

נראה להסביר שנחלקו הריטב"א והתוס' בהבנת השיטה שאינה לשכירות אלא לבסוף. לדעת התוס' שיטה זו סוברת שיש להסתכל על כל המלאכה של השכיר כיחידה אחת, ולכן רק בסוף המלאכה נוצר החיוב, אך יש להסתכל עליו כשכיר לכל אורך עבודתו (בעוד לפי השיטה שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף בכל רגע נוצר חיוב על המלאכה שכבר עשה). לעומת זאת, לדעת הריטב"א נראה לומר שלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף השכיר מוגדר כשכיר רק בסיום מלאכתו, וממילא נוצר חיוב רק באותו רגע. זה מה שמאפשר לריטב"א להבחין בין שכירות בה השכיר פועל לפי זמן, ואם הוא מסיים לפני הזמן רגע סיום השכירות מוקדם, ואז נוצר חיוב על מה שכבר עשה, לבין שכירות בה השכיר פועל ליצירת תוצר, בה כל עוד לא הגיע התוצר אין לומר שנגמרה השכירות.[4]

כדי לחדד את ההסבר שהצענו בשיטת הריטב"א, נעיין בדברי התוס' רי"ד בסוגיה זו. השאלה אליה מתייחס התוס' רי"ד היא סביב הסוגיה בקידושין – מדוע למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף האשה מקודשת, הרי סוף סוף בסיום המלאכה השכר הופך למלווה עד נתינת התכשיט לאשה (שרק ברגע זה מגיע זמן הפירעון של השכירות):

ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא לה מלוה. אי קשיא התינח פרוטות הראשונות הויין מלוה תתקדשה מיהת בפרוטה אחרונה דאתיא עם גמר כלי דליכא למימר דחצי פרוטה הראשון שבפרוטה האחרונה הוי מלוה ולא נשאר פרוטה עם גמר כלי דכל פחות מפרוטה לא חשיב לאקרוי מלוה ולעולם בפרוטה אחרונה תתקדש. תשובה גם פרוטה האחרונה הויא מלוה גבה עד שיגיע כלי לידה דאע"ג דלא יהיב לה כלי מכי גמרה אתחייבא ליה בההיא פרוטה כי היכי דאיחייבא בפרוטות הראשונות ואף על פי שהכלי בידה /בידו/. אבל למאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף אף על פי שגמר כל הכלי אינה מתחייבת לו כלום עד שיתן לה הכלי והלכך לאו מלוה היא.

לדברי התוס' רי"ד, החוב של השכירות חל רק ברגע נתינת הכלי, ולא בסיום המלאכה. דברים אלה מכוונים לטענה קיצונית יותר מהטענה שהצענו בשיטת הריטב"א – למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף התשלום איננו שכר המלאכה, אלא תשלום על התוצר. בעוד הצענו לעיל בשיטת הריטב"א שהחוב נוצר בסיום המלאכה, והתשלום הוא על רגע סיום המלאכה, לדעת התוס' רי"ד התשלום הוא על התוצר.

לאור הדברים שאמרנו בשיטת הרי"ד והריטב"א מתבקש היה להבחין בין שני סוגי שכירות – בשכירות פעולה היוצרת תוצר, אכן ניתן לומר שהחיוב נוצר בשעת החזרת הכלי, כפי שטוען הרי"ד, ובזה אכן ניתן לומר שהאשה מתקדשת (בהנחה שאינה לשכירות אלא לבסוף). אולם, בשכירות יום בה השכיר עובד לפי זמן, לא שייך לדבר על כך שהחיוב חל בשעת מסירת הכלי, כיוון שאין כלי, ובפשטות החיוב חל בשעת סיום המלאכה, ותחזור הבעיה שעליה דיבר התוס' רי"ד, שאין האשה צריכה להיות מקודשת (כי גם למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף עדיין יש כאן). הרי"ד מתייחס לשאלה זו ומסביר בעקבות זאת שהסוגיה מדברת על מקרה של 'שדיך'. כלומר, האיש אמר לאשה שבכוונתו לקדש אותה בפעולה שיעשה, ואמירה זו (שאיננה אמירת קידושין, ובאמת יהיה צורך באמירה נוספת כשיסיים את הפעולה) מגדירה את העבודה כולה 'לשם קידושין':

ואם תאמר כיון שאמר שעשה עמה צריך לומר לה בשכר שעשיתי אם כן הוה ליה בשכר שהרכבתיך על החמור שהושבתיך בקרון או בספינה שאינה מקודשת. תשובה התם שלא שידכה ולא הודיעה מתחלה שעל דעת קדושין הוא מרכיבה הוה ליה שכר רכיבתה מלוה ונמצא מקדש במלוה אבל הכא ששידך ואמר שעתיד לקדש באותה שכר אינה כמלוה אצלה שעל דעת לקדשה באותו שכר היא עושה.[5]

ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף

עד כה הנחנו שהשיטה הסוברת שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מניחה שבכל רגע שהשכיר עובד נוצר חיוב נוסף, שבסופו של דבר מצטבר לשכרו המלא בסיום עבודתו. אולם, נראה שקיימת תפיסה נוספת בעניין זה.

הרא"ש עוסק במקרה שראובן השכיר לשמעון חפץ, ואמר לו לשלם את דמי השכירות ללוי, שהוא בעל חובו של ראובן (כלומר, עשו קניין במעמד שלושתם בו ראובן אמר לשמעון לפרוע את חובו של ראובן ללוי בכסף השכירות ששמעון מתחייב לראובן). בסופו של דבר שמעון השתמש פחות זמן בחפץ, ואין בכסף השכירות שחייב לראובן בכדי לפרוע את חובו של ראובן ללוי. הרא"ש טוען שאם לוי מודה ששמעון היה צריך לפרוע לו מכסף השכירות, שמעון לא חייב לשלם ללוי כלום, כיוון ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף:

אבל אם לוי מודה שעל שכר החפץ הבטיחו לתת לו ולא היה לשמעון ממעות ראובן אלא שכר אותו החפץ אינו חייב ללוי כלום אפילו דמי השכר שנשתמש בחפץ עד אותו היום.[6]

הש"ך (סי' קכו ס"ק עו) מקשה על דברי הרא"ש, שהרי אנו פוסקים ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. לפי זה, החיוב נוצר כבר בתחילת השכירות, למרות ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף (כלומר שחובת הפירעון חלה רק בסוף השכירות, החוב עצמו נוצר כבר בתחילת השכירות), ואם כן, שמעון היה צריך לשלם ללוי את כסף השכירות שהתחייב לראובן (גם אם זה פחות מהחוב של ראובן ללוי). בעקבות קושיה זו הש"ך דוחה את דברי הרא"ש. הקצות גם כן התקשה בדברי הרא"ש, והציע פירוש בדבריו. לפני שנתייחס לדברי הקצות, יש להעיר שלכאורה אין קושי בדברי הרא"ש – בזמן שנעשה הקניין של מעמד שלושתם עדיין לא נוצר החיוב של שמעון לראובן, שהרי עדיין לא התחילה כלל השכירות, ואפילו אם נניח שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, לפני תחילת השכירות ברור שלא נוצר החיוב.

על כל פנים, הקצות התקשה בדברי הרא"ש, כפי שהש"ך התקשה, ובעקבות קושי זה הוא העלה הבנה מחודשת בשיטה שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף:

ומבואר מדברי רש"י בקידושין ומדברי התוס' בפרק הגוזל דהחילוק שיש בין מ"ד שישנו לשכירות מתחילה ועד סוף ובין מ"ד דאינו לשכירות אלא לבסוף והוא דלמ"ד אין לשכירות אלא לבסוף מעולם ליכא מלוה עד שיחזיר לה בסוף ולאחר חזרת הכלי אז הו"ל התחלת המלוה, ולמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אמרינן דכי מחזיר לה הכלי לבסוף נעשה למפרע מלוה אבל קודם שמחזיר לה הכלי לא הוי עליה שום מלוה כלל.[7]

לדברי הקצות, למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, בסוף השכירות מתברר שנוצר חיוב עוד משעת תחילת השכירות, אך בשעת תחילת השכירות עצמה עדיין לא היה חיוב. כלומר, גם למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף החיוב נוצר בסיום השכירות (בדומה לשיטה שאינה לשכירות אלא לבסוף), אך החיוב נוצר למפרע מתחילת השכירות.

דברי הקצות קשים מאד – מה המשמעות של חלות החיוב בסיום השכירות למפרע משעת תחילת השכירות. נראה שלאור הדברים שהסברנו בריטב"א ובתוס' רי"ד ניתן קצת יותר להסביר את דברי הקצות. ההבדל שבין השיטה שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף לבין השיטה שאינה לשכירות אלא לבסוף הוא לא בזמן חלות החיוב אלא באופי התשלום. למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אופי התשלום של השכירות הוא שכר על העבודה, כאשר המוקד הוא עמלו של השכיר. לעומת זאת, למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף אופי התשלום הוא תמורה על התוצר שהעבודה הביאה, והמוקד הוא התוצאה ולא העמל. בגלל האופי השונה של התשלום ניתן לדבר גם על חלות באופן שונה – למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף התשלום הוא למפרע מתחילת השכירות, ואילו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף התשלום הוא בשעת סיום המלאכה.