"תפסת מרובה לא תפסת": קידושין המבוססים על הטעיה לשבח

קושטא דמילתא י"ח (כסלו התשפ"ד)
יונתן דוד ויס (מחזור נה)

בעת קידושין, שני אנשים כורתים ביניהם את ברית השותפות החזקה ביותר, בתקווה משותפת שהיא תעמוד איתנה ותתפתח לעולמי עד. לצד הפוטנציאל הענק הגלום בהם, הקידושין יכולים להסתיים במפח נפש אדיר כשהתקוות לא הולמות את המציאות. כדי למזער את הסיכון לשברון לב כזה, זוג המחליט להנשא, עושה זאת על בסיס הנחות מסוימת אודות בת או בן הזוג עמו הם קושרים את עתידם. קיום הנחות אלו הכרחי עבור האפשרות שיחד יוכלו להגשים חלומותיהם. המשנה בפרק השני במסכת קידושין דנה בשאלה מה קורה כאשר ההנחות מתרסקות לקרקע המציאות ומתבררות כמוטעות:

התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש של דבש ונמצא של יין בדינר זה של כסף ונמצא של זהב של זהב ונמצא של כסף על מנת שאני עשיר ונמצא עני עני ונמצא עשיר אינה מקודשת רבי שמעון אומר אם הטעה לשבח מקודשת: על מנת שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר ממזר ונמצא נתין בן עיר ונמצא בן כרך בן כרך ונמצא בן עיר על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק רחוק ונמצא קרוב על מנת שיש לי בת או שפחה גדלת ואין לו או על מנת שאין לי ויש לו על מנת שאין לי בנים ויש לו או על מנת שיש לי ואין לו... אינה מקודשת וכן היא שהטעתו: (משנה קידושין פ"ב, מ"ב-מ"ג)

אם הגבר מטעה את האשה, והתשתית העובדתית עליה התבסס הקשר מתגלה כתרמית – הקידושין מוגדרים כקידושי טעות - שאינם חלים. במשנה נחלקו רבי שמעון ותנא קמא, בעוד לתנא קמא כל סטייה מהנחות היסוד מבטלת את הקידושין, רבי שמעון סובר שכאשר ההטעיה היא לשבח, היינו המציאות עדיפה על ההבטחות, האשה מקודשת. עולא בגמרא מסייג דעה זו של רבי שמעון:

אמר עולא: מחלוקת - בשבח ממון, אבל בשבח יוחסין - דברי הכל אינה מקודשת. (בבלי קידושין מט ע"א)

רבי שמעון סובר שהטעייה לשבח לא מבטלת את הנישואין רק כאשר השבח המדובר הוא שבח ממון. את דברינו נחלק לשניים: בשלב הראשון ננסה לברר את דעת רבי שמעון, מדוע חלק מההטעיות מבטלות את הקידושין וחלק לא? לאחר שננמק את דעתו נעבור לשלב השני וננסה להסביר את דעת חכמים, במה הם חולקים על רבי שמעון ולמה?^[1]

דעת רבי שמעון

רבי שמעון מכשיר קידושין המבוססים על "שבח ממון". הוא סבור שאם המציאות עדיפה על הבטחות הבעל מבחינה ממונית, האשה תשמח מהשינוי ובטוח תסכים להתקדש במציאות שהתגלתה. בחלק זה נציע שלושה כיוונים לפיהם ניתן להסביר את דעת רבי שמעון ונדון בהם.

המאירי: מינוי שליח כהבעת חוסר עניין

הגמרא (שם) מקשה על דעת רבי שמעון מסוגייה בבבא בתרא (פד ע"ב) לפיה אם הצדדים חתמו על עסקת מכר לאספקת מוצר אחד, ובמקומו נתן המוכר לקונה מוצר אחר, שני הצדדים יכולים לחזור בהם מההתחייבות. בשינוי מסוג זה, אם המוצר שסופק עדיף על זה שסוכם, יש צד אחד שמרוויח על חשבון הצד השני. על אף זאת, גם הצד המרוויח יכול לחזור בו. הגמרא מנסה לדייק מכאן שגם בממון אין כזה דבר בהכרח "צד מרוויח", גם מי שהרוויח "על הנייר" לא תמיד מרוצה מהשינוי בעסקה. לסוגייה זו נפקא מינה משמעותית לדיוננו; אם האשה הסכימה להצעת הבעל שתתקדש לו תמורת דינר של כסף, אי אפשר לטעון בוודאות שהיא תסכים להתקדש תמורת דינר זהב. אם כן, איך רבי שמעון טוען שבמקרה זה של "שבח ממון", הקידושין חלים?

כדי להתמודד עם הקושיה, מעמידה הגמרא את דברי רבי שמעון במקרה בו האשה מינתה שליח לקידושין. המאירי נימק העמדה זו:

ופירשו בגמרא... שלא קבלה היא עצמה את הקדושין ואף המקדש לא דבר עמה כלל אלא שאמרה לשלוחה צא וקבל לי קדושין מפלוני שאמר לי שיקדשני בדינר של כסף והלך ונתן לו של זהב... ור' שמעון סבר שאינה אלא מראה מקום כלומר אף בכל מה שיתן לך אפילו בכסף שהוא דבר קל אצל מקדש שדרכו לחזר אחר תכשיטין נאים או מטבעות של זהב (בית הבחירה מסכת קידושין מח ע"ב)

באופן כללי, רבי שמעון סובר שהאשה מקפידה על כל פרט שקשור בנישואיה וכל שינוי, אף אם הוא לטובה, פוסל אותם. אבל, נקודתית, מינוי שליח למעשה הקידושין הריהו כהסתלקות מהפרטים הקשורים למעשה זה וכאילו הראתה האשה שפרטי הקידושין לא משנים לה. האשה רק מביאה לשליח דוגמה לחפץ איתו היא מוכנה להתקדש, אבל ברור שהיא תשמח גם אם בעלה יקדש אותה בתכשיטים ששווים יותר. לכן, לרבי שמעון קידושי שליח יתפסו ב"שבח ממון". אם הבעל מקדש בדבר פָּחוּת מהדוגמה שהעניקה האשה, לא ברור אם האשה תסכים להתקדש גם בחפץ פעוט זה והקידושין מבוטלים.

שבח יוחסין הוא לא שבח

לא כל הראשונים מבינים שרבי שמעון סובר כמו הגמרא שהעמידה את דבריו בקידושי שליח. חלקם טוענים שאין להשוות בין עסקת מכר לקידושין. הרב לבב דוד (אישות, ח, א) מסביר שבקנייה ומכירה הסיכום הוא דווקא על קניית החפץ המסוים עליו דובר ולא אחר, לעומת זאת בקידושין האשה מוכנה להתקדש לגבר בעזרת אמצעי הקידושין הנידון, אבל אין בהסכמתה סירוב להתקדש באמצעי קידושין אחרים.^[2] אם קוראים את המשנה כפשוטה, שהשקר שהתגלה כ"שבח ממון" נעשה בקידושין ישירים של האשה, אפשר להציע שני כיוונים בהסבר דעת רבי שמעון. נפתח עם דברי הריטב"א:

ובלוי ונמצא כהן אמרו בירושלמי דיכלה למימר לא בעינא טרחא דכהנותא, (ובנתין ונמצא ממזר) [ובממזר ונמצא נתין] זרעא דישראל בעינא. (חידושי הריטב"א מסכת קידושין מט ע"א)

הריטב"א מנסה להראות איך בכל אחת מהטענות המיוחסות במשנה ל"שבח יוחסין", אף אחת מהאפשרויות אינה עדיפה על השנייה. נכון שאשת כהן יכולה לאכול תרומה, אבל היא גם תיאלץ לשמור על כללי טהרה נוקשים. הריטב"א מביא דברים אלו בשם הירושלמי,^[3] שם יש המשך ופיתוח של כיוון זה:

ניחא בן כרך ונמצא בן עיר. בן עיר ונמצא בן כרך. יכולה היא מימר בעייא הוינן מצטנעא. על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק. (תלמוד ירושלמי [וילנא] מסכת קידושין פ"ב ה"ב)

הירושלמי ממשיך כך לעוד טענות במשנה. נשים לב למבנה ההוכחה; הוא מתחיל בהנחת המוצא שפרמטר אחד עדיף על חברו, בן כרך, העיר הגדולה בה ניתן למצוא הכל בשפע, עדיף על בן עיר. בשלב השני הוא מראה שגם לפרמטר הפחוּת יש יתרונות משלו, אשה שרוצה לברוח מההמולה תעדיף בעל שגר בעיר קטנה. כך עבור כל הטענות מצביע הירושלמי על הפגם בטענה שממבט ראשון נראית עדיפה. כלומר, רבי שמעון סובר, לפי הירושלמי, שהאשה לא מקודשת ב"שבח יוחסין" כי הוא כלל לא שבח. אי אפשר לומר על אף אחת מהאפשרויות שהיא עדיפה בצורה מוחלטת על חברתה, בכל אחת יש חיסרון, ולכן אי אפשר לקבוע מה האשה תעדיף והקידושין בטלים.

יוצא מסברה זו, שאם נמצא טענה שבצורה אובייקטיבית עדיפה, למרות שהיא "שבח יוחסין", יודה רבי שמעון שהקידושין תקפים בה כיוון שהאשה תסכים להתקדש גם בתנאים החדשים. נראה שלכך רומז מהר"י בירב^[4] בדבריו החידתיים שלמרות ש"עשיר ונמצא עני" הוא שבח יוחסין^[5] כי זו טענה העוסקת בבעל ובחיי הנישואין, אם מתגלה שהבעל עשיר יותר משחשף לאשה הקידושין תקפים:

שכשאמ' עני ונמצא עשיר יש טעם אחר דמסתמא ניחא לה (מהר"י בירב מסכת קידושין דף מט עמוד א)

בעל עשיר עדיף על בעל עני. ולכן רבי שמעון סובר שבמקרה זה שהאשה תשמח לגלות שבעלה שטען לעניות יתגלה כעשיר והקידושין יחולו. הקידושין מתקיימים אם המציאות עדיפה אובייקטיבית על התיאור שעל בסיסו סוכמו הקידושין, מה שאי אפשר לומר לרוב בטענות "שבח יוחסין" כיוון שלרוב יש גם באפשרות העדיפה חיסרון.

ממון הוא אמצעי, יוחסין הם מהות

כיוון נוסף בהסבר דעת רבי שמעון ננסה להעלות מדברי רש"י:

בשבח ממון - הוא דאמר ר"ש דאע"פ שהטעה מקודשת דמסתמא ניחא לה. אבל בשבח יוחסין - על מנת שאני ממזר ונמצא שהוא נתין לא ניחא לה בשבחו מפני שהוא מתגאה עליה. מסאנא דרב מכרעאי - מנעל גדול ממדת רגלי איני חפיצה בו שאיני יכולה להלך בו ומשל הוא. (רש"י מסכת קידושין מט ע"א)

בעניינים ממוניים, אומר רש"י, האשה מצמידה את העדפתה לעדיפות האובייקטיבית. בסופו של דבר, כסף הוא אמצעי שאיתו בני הזוג יכולים יחד לממש חלק ממאווייהם. הכסף, לפי גישה זו, לא קובע את תוכן החלומות המשותפים שרוקמים בני הזוג אלא כמה מתוכם הם יוציאו לפועל. משום כך, האשה תרצה בכמה שיותר כסף ותשמח אם יתגלה לה שהמציאות הממונית עדיפה על תיאור הבעל.

בניגוד לממון, בנושאים הקשורים לאופי הבעל והבית המשותף שהזוג מתכנן לבנות, אי אפשר להניח שהאשה תסכים להתקדש גם בתנאים שונים מהסיכום המקורי. כדי להבין זאת נחזור לעיין בדברי רש"י. המקנה^[6] מדייק שלדעת רש"י נתין עדיף אובייקטיבית על ממזר כי איסור נתין הוא רק מדרבנן בעוד ממזר אסור מדאורייתא. למרות עדיפותו, קיימת אפשרות שהאשה תגיד שלא נוח לה בשבחו של הבעל. בעניינים הקשורים לאופי הבעל והבית, העדפתה הסובייקטיבית של האשה יכולה להיות שונה מהעדיפות האובייקטיבית כי "מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא" – מנעל גדול ממידת רגלי איני חפיצה בו.

בין הגבר לאשה במערכת היחסים הזוגית פרושים יחסי כוחות מעמדיים. ב"שבח יוחסין" שוויון הכוחות שהושג, מתערער. האשה מודעת למעמדה ולאופייה ומוכנה להתקדש רק לגברים במעמד המתאים לה. ידיעתה של האשה שיש גברים מעל לרמתה, היא הבנה מהותית ביסוד הקידושין. האשה לא רוצה, כמו שעולה מדברי הירושלמי, את אביר החלומות; היא רוצה את הגבר שאופיו ותכונותיו מתאימות דווקא לה. היא יודעת שמערכת היחסים שהיא תבנה עם "הגבר האולטימטיבי" תהיה פגומה ומעורערת, ושהוא לא מתאים לה. האשה רוצה את הגבר איתו תוכל לבנות מערכת יחסים תקינה ויחד יוכלו לכונן בית נאמן בישראל, בניין עדי עד.

נסכם את שראינו בחלק זה. המאירי נצמד לפירוש מצומצם יותר בדעת רבי שמעון, "שבח הממון" בו האשה מקודשת הוא רק במקרה בו האשה מינתה שליח לקידושין, ובכך הפגינה חוסר עניין באמצעי בו היא תקודש. לעומתו, הצגנו שתי גישות שסוברות שגם במקרה בו האשה מתקדשת ישירות, ללא שליח, רבי שמעון מכשיר קידושין שנעשו עם "שבח ממון". השיטה אותה ניסינו לייחס לירושלמי טענה שב"שבח יוחסין", בניגוד ל"שבח ממון", האשה לא מקודשת כי אין זה שבח, המציאות לא עדיפה על הבטחות הבעל כי גם בה טמון חיסרון. הכיוון השני, אותו ייחסנו לבבלי, טען שב"שבח יוחסין" המציאות עדיפה אובייקטיבית על ההבטחות, אבל סובייקטיבית ייתכן שהאשה לא תרצה בה. ניסנו לתלות את המחלוקת בין הירושלמי לבבלי בדיון עמוק יותר וקיומי: האם כל אשה רוצה בסתר ליבה את נסיך החלומות וכשהוא לא בא היא מתפשרת, כפי שניסינו להראות שהירושלמי סובר, או, כמו שדייקנו מהבבלי, האשה רוצה את האיש המתאים לה גם, ואולי דווקא בגלל שהוא בינוני להפליא?

דעת חכמים

חכמים חולקים על רבי שמעון, הם לכאורה סבורים שכל חוסר התאמה בין ההבטחות שמסר הבעל לאשה, ההבטחות שעל בסיסן היא הסכימה להתקדש לו, לבין המציאות, פוסלות את הקידושין. בחלק זה ננסה לבחון את מוחלטות קביעה זו, האם כל פער מבטל קידושין? לשם כך נציע שלושה הסברים בדעת חכמים.

ההעדפה הסובייקטיבית שונה מהעדיפות האובייקטיבית

זהב היא מתכת יקרה מכסף. ובכל זאת, אם הגבר יבטיח לאשה שיקדש אותה בכסף ולבסוף קידש אותה בזהב חכמים יטענו שהקידושין נעשו במקח טעות. התוספות מסבירים שלא בטוח שהאשה תתרצה מהשינוי:

איכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא - פי' כגון שצריכה כסף להשלים תכשיט של כסף שעושה (תוספות מסכת קידושין מח ע"ב)

לאשה יכולות להיות סיבות אישיות שיגרמו לה לבחור באפשרות הנוצצת פחות. לדוגמה, היא רוצה דווקא כסף כדי להשלים שרשרת שהיא צורפת. מסיבה זו, חכמים פוסלים קידושין גם ב"שבח ממון", אי אפשר לקבוע שהאשה תעדיף את האפשרות היוקרתית.

לכאורה יש בעיה בסיסית עם פירושם של התוספות, הרי אם האשה רוצה חתיכת כסף עבור השרשרת שלה, שתמכור את הזהב תמורת הכסף. כדי לתרץ קושי זה מסביר הרב שדה יצחק^[7] שהאשה מתביישת ולא רוצה לצאת לשוק ולהתחיל לנסות למכור את שקיבלה. היא לרוב תישאר עם שניתן לה, גם אם הוא שונה משהובטח והיא לא מרוצה.^[8]

אם ממשיכים לפתח דרך זו, כפי שעשה רבי שמואל שלם בספרו מלך שלם,^[9] אפשר לצמצם את דעת חכמים:

איכא דניחא ליה בכספא והיינו שצריכה כסף להשלים תכשיטי[ן] של כסף שעושה. (ע"כ ד"ה בתוס') ומשמע דבלאו הכי אפילו לת"ק מקודשת. (מלך שלם, קידושין מט ע"א, דף מ"ו ע"א במהד' שאלוניקי ה'תקכ"ט)

אם הסיבה שהקידושין לא תקפים היא שאנחנו חוששים שסיבות אישיות השפיעו על העדפת האשה, אם אנחנו לא יודעים על קיומם של סיבות כאלה – העדפת האשה צריכה להיות זהה לעדיפות האובייקטיבית והקידושין יחולו. בנקודה זו מחלק הרב מלך שלם בין שני סוגי ההטעיות:

בשבח ממון דבגיל[ת]ה דעתה אינה מקודשת לרבנן אבל סתמא הוי מקודשת, לאפוקי בשבח יוחסין דאף בסתמא אינה מקודשת לכ"ע. (שם)

בשבח ממון, נקודת המוצא היא שהעדפת האשה והעדיפות האובייקטיבית חד הן, וצריך לדעת על סיבה מפורשת שתשנה את ההעדפה. בשבח יוחסין המצב הפוך; נקודת המוצא היא שלאשה העדפה סובייקטיבית ייחודית כל עוד לא אמרה אחרת. הסבר זה של דעת חכמים קרוב מאוד לאחד מההסברים שהצענו לשיטת רבי שמעון (בסעיף 'ממון הוא אמצעי, יוחסים ההם מהות'): בממון האשה מעדיפה את האפשרות העדיפה אובייקטיבית, בעוד ביוחסין העדפתה סובייקטיבית. אבל, בניגוד לחכמים, רבי שמעון לא מכיר ברעיון שסיבות אישיות יכולות לשנות את העדפות האשה בממון.

חכמים חולקים רק בהיעדר עדיפות אובייקטיבית

בהסבירו את דעת הרמב"ם, מעמיד הרב מעשה רקח^[10] אוקימתא למחלוקת רבי שמעון וחכמים:

נראה דכוונתן שהוא מקדשה בחתיכת כסף וכשנתן לה הזהב שוה ג"כ כמו הכסף שאם לאו דאם מקדשה במטבע וכ"ש אם המטבע של זהב ערכו יותר מהכסף שהיה נותן לה דאין שייך טעם זה נראה שהיא מקודשת (מעשה רקח הלכות אישות פ"ח ה"א)

גם חכמים מודים שכאשר המציאות עדיפה ממונית בצורה מוחלטת על הבטחות הבעל, הנישואין תקפים. המחלוקת היא רק כששתי ההצעות הן בעלות שווי ממוני זהה, אבל, בעיני העולם, יש אפשרות מועדפת. לדוגמה, בהינתן חתיכת כסף וחתיכת זהב בשווי אלף שקל כל אחת, רוב בני האדם יבחרו בחתיכת הזהב. חכמים טוענים שאי אפשר לסמוך על רוב זה כדי לקבוע שגם האשה תעדיף את הזהב.

לעניות דעתי, ניתן להסביר את החילוק של הרב מעשה רקח כך: מכיוון שלשתי האפשרויות אותו תג מחיר, העדפת רוב האנשים את הזהב מהווה "רוב סובייקטיבי". רוב שכזה לא מונה מהאשה לנוע נגד הזרם ולהעדיף את הכסף, זוהי בחירתה לגיטימית באותה מידה.

יתכן שבמקרקעין הדין יהיה שונה; אם בפני האשה יעמדו קרקע "זיבורית" ו"עידית" בעלות אותו השווי, אפשר לקבוע בוודאות שהאשה תעדיף את ה"עידית". הסייג נובע מדברי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שמבדילים בין מטלטלין למקרקעין לפי האפשרות למכור אותם:

כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי, לבר מארעא דליתיב ליה ממיטב, כי היכי דלקפוץ עלה זבינא. (בבלי בבא קמא ז ע"ב)

בזכות היכולת לטלטל את המטלטלין, ניתן להביאם למקום בו ימכרו בשווי השוק שלהם, לעומתם מקרקעין שאינם ניידים הם בעלי שוק קונים פוטנציאליים מצומצם ולא בטוח ימצא קונה שיקנה אותם בשווי האמיתי שלהם. לפיכך, ככל שהקרקע עצמה איכותית יותר, יש סיכוי גבוה יותר שיקנו אותה. אם כן, קרקע "עידית" אובייקטיבית שווה יותר מ"זיבורית" עם אותו שווי שוק כי את העידית יש סיכוי גבוה יותר למכור ולהנזיל את שוויה על הנייר לכסף מוחשי.

יוצא מכאן שאפשר לפי המעשה רקח לצמצם את דעת חכמים שסוברים שהאשה לא מתקדשת ב"שבח ממון" רק במקום בו אותו שבח לא מבוסס על שווי גדול יותר אלא על רוב סובייקטיבי. הצעתי שלפי גישה זו במקרקעין יש להכניס פרמטר נוסף מלבד שווי הקרקע, איכותה. קרקע איכותית יותר תהיה קלה יותר למכירה מה שמשמעותי במקרקעין שעקב נייחותם הם בעלי קהל לקוחות פוטנציאליים מוגבל. חכמים יודו שאשה שהתקדשה על מנת שיש לבעל קרקע "זיבורית" ונמצאה "עידית" מקודשת.

זוגיות לא יכולה להתבסס על שקרים

עד כה כל הרעיונות שהצגנו בניסיון להסביר את מחלוקת רבי שמעון וחכמים עסקו בפער בין הבטחות הבעל למציאות – האם אפשר לקבוע שהאשה מעדיפה את המציאות ומוכנה להתקדש גם בתנאים אלו? תלמידו של הרמב"ם, רבי חננאל בן שמואל, מציע לנו לשנות את זווית הראייה ולהסתכל על עצם הפער:

מפני שהטעה, דלא גמרה ומקניא נפשה אלא במה שאמר לה: (ר' חננאל בן שמואל קידושין דף מח ע"ב)

האשה מסכימה להתקדש רק בתנאים שהוצגו לה. זו הסכמה נקודתית לתמונת המצב שניבטת מבעד לעיניה, לא נקודת מינימום שכל שיפור ממנה ישמח את האשה. סיבה אפשרית לכך מציג הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בלשונו הזהב:

יוצא שאם האיש משקר לאשה או האשה משקרת לאיש בשעת מעשה הקידושין על עובדות הקיימות כבר, שיש להם השלכות על האישות – ודאי שאין הצד המרומה מוכן לוותר על כך... אנן סהדי שבעת הקידושין האדם עושה רק על דעת שמה שנאמר לו הוא אמת ולא שקר. גם בלי שום תנאי מפורש, אין קידושין יכולים לחול על יסוד של שקר והטעייה. (יד פשוטה, אישות ח)

המרכיב הבסיסי ביותר בכל מערכת יחסים, קל וחומר בזוגית, הוא אמון. אין שום ערך למילותיו של אדם אם אי אפשר לסמוך עליו. האמון הוא כה חשוב עד שהפרתו, הבגידה בבן הזוג, יש בהם כדי לפרק את מערכת היחסים. הוא הדין באשה הבוגדת ומזנה תחת בעלה, הוא הדין בבני ישראל שעזבו את הקב"ה. ואם האמון כה חשוב עד שמערכת יחסים לא יכולה להמשיך ולהתקיים לאחר מעשה בגידה בו, ברור שזוגיות לא יכולה להיבנות בהיעדרו. גבר שמשקר לאשה שאת המשך חייו הוא חפץ להעביר במחציתה, הוא גבר שימשיך וישקר לה לאחר הנישואין. גם אם מיד לאחר הקידושין יחשוף הגבר בפני האשה את התרמית, היא לא תוכל להאמין לו יותר ולסמוך עליו. זוגיות לא יכולה להיבנות על שקרים, בלי קשר לשאלה האם המציאות ורודה יותר מהם. חכמים פוסלים כל קידושין שבוססו על שקר מתוך אמונה עמוקה בחשיבות האמון בבסיס הקידושין. זוגיות טהורה צריכה להיות מושתתת על יושר וכנות בין בני הזוג שיאפשרו להם להתאחד לאותו "בשר אחד" ובלעדיהם – אין קידושין.

נסדר את שראינו בחלק זה. הצענו שלוש גישות בהבנת דעת חכמים שב"שבח ממון" האשה לא מקודשת:

לפי דברי התוספות העלנו את הרעיון שלאשה יש סיבות אישיות שבגללן היא מעדיפה גם את ההצעה ששווה אובייקטיבית פחות.

הגישה השנייה אותה ייחסנו למעשה רקח טענה שהאשה מקודשת בכל מקרה בו המציאות עדיפה אובייקטיבית על ההבטחות, וש"שבח הממון" המדובר בו חכמים סוברים שהקידושין לא תופסים הוא העדפה סובייקטיבית שמשותפת לרוב האנשים.

הגישה האחרונה שסקרנו הלכה בדרך שונה לחלוטין, היא הסבירה שזוגיות מבוססת על אמון הדדי ויושרה בין בני הזוג ופשוט לא ייתכן שהיא תבנה על שקרים. אם האשה נישאה על בסיס הבטחות שקריות – הקידושין לא תקפים.

סיכום

מסכת קידושין דנה בדרכים הטכניות השונות שבהם איש ואשה שרוצים להתקדש זו לזה יכולים לממש את רצונם והמסתעף מכך. עיון מעמיק בסוגיה מגלה שלצד השאלות הטכניות שהסוגיה עוסקת בהם חבויות גם שאלות מהותיות. ראינו ששלד הסוגיה נוגע באופן הדוק בשאלות הקשורות בעומקו של מעשה הקידושין: מה מנחה את האשה בבואה לבחור בן זוג? על מה מתבססת בחירתה בגבר לו היא רוצה להינשא? ובכלל, על מה קידושין צריכים להתבסס?

נקודת המוצא שלנו הייתה פער בין הבטחות הבעל לאשה לבין המציאות. פער שכזה פוסל קידושין לדעת חכמים, בעוד רבי שמעון טוען שאם המציאות עדיפה ממונית, "שבח ממון", הקידושין תקפים. פתחנו בניסיון להסביר את רבי שמעון, העלנו את הצעת המאירי על בסיס האוקימתא בגמרא שמדובר במקרה בו מינתה האשה שליח לקידושין ומינוי השליח הוא הוכחה שהיא לא מקפידה על החפץ בו תקודש. הצגנו גם שתי דעות שטוענות שרבי שמעון מדבר על קידושין בהן האשה מתקדשת ישירות. הירושלמי סובר שבכל מקרה שבו המציאות עדיפה מההבטחות הקידושין קיימים, פשוט ב"שבח יוחסין" כמעט תמיד ואין "שבח" מוחלט. לעומת זאת, הבבלי הכיר בכך שב"שבח יוחסין" יש שבח מוחלט, רק שהאשה מקפידה בעניינים הקשורים לאופי הבעל ותכונותיו ולא תמיד תבחר באפשרות העדיפה. ניסינו להציע ששורש המחלוקת בין הירושלמי לבבלי הוא בגבר איתו חפצה להתחתן האשה – האביר על הסוס הלבן או הגבר המתאים דווקא לה למרות "בינוניותו"?

המשכנו בהצגת דעת חכמים. לפי התוספות הצענו שלאשה יכולות להיות סיבות אישיות שיגרמו לה גם בממון לא להעדיף את האפשרות היוקרתית. הצגנו את דעת הרב מעשה רקח, לפיה חכמים מודים שבמקרה בו המציאות עדיפה אובייקטיבית האשה מקודשת וטענת חכמים היא שבמקרה בו שתי האפשרויות שקולות מבחינת שווי כספי, האשה עדיין יכולה לבחור אחרת מרוב העולם. לסיום, הבאנו את דעתו של היד פשוטה, שזוגיות מבוססת על אמון ולכן לא יתכן שיסוד הקידושין יהיה בשקר.

המשנה שבה פתחנו את המאמר מסיימת: "וכן היא שהטעתו". בדרך לחיבור בין הגבר לאישה כל אחד מהם סומך על יושרת הצד השני. כדי למנוע טרגדיה בה יתפרק הקשר, מוטלת על האדם חובה לדבר אמת, והאמת היא שתשרה את השלום בין בני הזוג: "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ" (תהלים פה, יא).

^[1]      אציין כילא כל המפרשים מתכווניםלאותה המשמעות במילות הקוד "שבח ממון" ו"שבח יוחסין" ואכמ"ל.

^[2]       הוא מנסהלדייק שם שהרמב"םסבר שאין לקבל אתהאוקימתא של הגמרא. נצייןרק שלא כל האחרוניםסברו כך. רבי פנחסרפאל יהושע די שיגורה (הפרד"ס) רבו-חברו של החבי"ף, טען (אותהיא לעולם ב, טו) שהרמב"ם סוברשיש להבין את דברירבי שמעון כמו אוקימתתהגמרא למרות היעדר התייחסותמפורשת בדבריו לשבח ממוןבקידושי שליח ואכמ"ל.

^[3]       בירושלמי שמונחלפנינו מופיע נימוק אחר: "ניחא כהן ונמצאלוי לוי ונמצא כהן. יכולה היא מימרלא הוינא בעייא דירוחיה רבא עלי" (תלמודירושלמי (וילנא) מסכתקידושין פ"ב ה"ב). אבל ברא"ש מופיע גרסהמורחבת יותר: "ניחא כהןונמצא לוי לוי ונמצאכהן לא בעינן טירחאדכהונתא עני ונמצא עשירלא בעינן דאיכא רווחארבה עליה" (רא"שמסכת קידושין פרק ב). ראיתי בריטב"אבההדרת הרב אברהם דינין (מוסד הרב קוק) שגרסת הרא"שהיא הגרסה המופיעה בדפוסקושטא של הירושלמי. גםהקרבן נתנאל (מ) מעיר, ונקבל גם אנחנואת קביעתו, שגרסת הירושלמישלפנינו חסרה וזו המובאתברא"ש היאהנכונה. נראה מכןשהירושלמי סבר שגם ב"עני ונמצא עשיר" רבי שמעון מודהשהקידושין לא תופסים. נראהשהירושלמי מביא את הנימוק "לא בעינן דאיכארווחא רבה עליה" רקבהקשר של "עני ונמצאעשיר" ולא בהקשרהכולל של שבח יוחסיןכפי שמופיע בדומה בבבלי "מסאנא דרב מכרעילא בעינא" כי לדידוהבעיה היא לא שינוימאזן הכוחות הפנימי בנישואיןאלא שינוי מאזן הכוחותהכלכלי בנישואין – אלימות כלכלית.

^[4]רבי יעקב בירב היה מגדולי ארץישראל במאות הט"ו ט"ז. נולד לרבי משה בקסטיליה שבספרד בשנת ה'רל"ד (1474), ושם למד אצלי רבי יצחק אבוהב. לאחר גירוש ספרד נדד לצפון אפריקה ובגיל צעיר מונה להיות רבה של פאס. בין שנת ר'ע (1510) עד שנת ר'פ"ד (1524) נדד בין קהילות ירושלים ומצרים עד שלבסוף התיישב בצפת, בה שימש כרב וראש הקהילה עד פטירתו. בין תלמידיו היה רבי יוסף קארו, המבי"ט ועוד. בשנת ר'ח"צ (1538) החל להוביל רעיון של חידוש הסמיכה בארץ ישראל כאשר כינס 25 מחכמי צפת שתמכו ברעיון. כאשר נודע הדבר החל להתפתח פולמוס עם בני דורו ובינהם הרלב"ח. חיבר מספר ספרים, וביניהם שו"ת, חידושים על הש"ס ופירוש על הרמב"ם. נלב"ע בל' בניסן ה'ש"א (1541).

^[5]"ולא אשמעי' עני ועשיר... דבגופיה תלוי הוי כמו שבח יוחסין" (מהר"י בירב מסכת קידושין מח ע"ב)

^[6]קידושין מט ע"א, ד"ה "ברש"י ד"ה אבל בשבח יוחסין"

^[7]רבי יצחק בן פריג'א גואיטע נולד בלוב באייר ה'תקל"ז, למד בישיבות טריפולי ועבר לליוורנו. עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת. ספרו 'שדה יצחק' (ארבעה חלקים) מכיל חידושים על רוב מסכתות הש"ס. נלב"ע בח' בשבט ה'תרי"ז (1856).

^[8]קידושין דף מח (ח"ג דכ"ט ע"א-ב, ד"ה תוס' (השני)) .

^[9]רבי שמואל שלם נולד בשאלוניקי בשנת ה'תמ"ח (1688). היה לתלמיד חכם גדול אך לא נשא משרהרבנית ואת שכרו עשה במסחר. עסקיו לא תמיד צלחו ובשלב מסוים נקלע לחובות שאילצו אותו לנדוד ברחבי האימפריה העות'מאנית ואיטליה עד שבשנת ה'תק"י (1750), בנו משה הסדיר את החובות והמשפחה השתקעה באזמיר. שנתיים לאחר מכן עלה ארצה לטבריה. לאחר מותו אספו בניו את דרשותיו, חידושיו ותשובות שכתב לספר "מלך שלם" (שני חלקים). נלב"ע באזמיר בסביבות שנת ה'תקכ"ח (1768) במהלך דרכו חזרה ארצה ממסע שערך.

^[10]רבי מסעוד חי רקח נולד באיזמיר בשנת ה'ת"נ (1690) לרבי אהרון. בצעירותו למד מפי רבי חיים אבועלפיה (השני) והראשון לציון רבי יצחק הכהן רפפורט. עלה ארצה ונשלח כשד"ר לצפון אפריקה שם החליט להשתקע בטריפולי שבלוב. הקהילה בטריפולי סבלה מתקופה ארוכה של רדיפות והרב רקח שימש, לצד תפקידו כאב בית הדין של הקהילה, גם כמנהיג רוחני שהשפיע על כל יהדות לוב. חיבורו הנודע הוא הפירוש "מעשה רקח" על הי"ד החזקה. עוד חיבר פירוש על חמש מגילות וחידושים על התלמוד. נלב"ע בטריפולי בשנת ה'תקכ"ח (1768).