נזיר | דף ה | מקצת היום ככולו

סוגייתנו מביאה מחלוקת אמוראים בנוגע לאדם שנדר נזירות 'סתם', בלא לפרש לכמה זמן נדר: לדעת רב מתנא עיקר נזירות היא שלושים יום, ולדעת בר פדא עיקר נזירות היא עשרים ותשעה ימים. הבסיס למחלוקת הוא במשנה, הקובעת את מועד הגילוח בסתם נזירות – "מי שאמר הריני נזיר, מגלח ליום שלושים ואחד".

הגמרא מקשה על דעת בר פדא מן המשנה, שהרי לדעתו הנזיר היה יכול לגלח כבר ביום השלושים. בר פדא משיב שבכל מקרה הסיפא של המשנה מצדיקה את שיטתו, משום שנאמר שם שנזיר שגילח ביום השלושים יצא ידי חובתו בדיעבד.

אולם לדעת רב מתנא, מדוע הנזיר יצא ידי חובה אם גילח ביום השלושים? הרי טרם תמה תקופת הנזירות! הגמרא משיבה על כך שלדעת רב מתנא "מקצת היום ככולו", ונראה שאם בר פדא מקבל דין זה, הנזיר יכול היה לגלח בדיעבד כבר ביום העשרים ותשעה. נסכם את שתי האפשרויות העולות מכך:

האפשרות אחת היא שבר פדא שולל לחלוטין את דין "מקצת היום ככולו", כפי שמעירים בעלי התוספות (ד"ה לרב מתנא): "ולבר פדא לית ליה מקצת היום ככולו".

האפשרות השנייה היא שבר פדא מודה באופן עקרוני בקיומו של דין "מקצת היום ככולו", אלא שלדעתו אי אפשר ליישם זאת בנזירות. ניתן להשוות זאת לפער שבין ספירת הימים של זבה לספירת הימים של נידה: נידה אינה נזקקת לתקופת היטהרות ול"ימי טהרה", וימי ספירתה במהותם הם ימי טומאה, ואילו ימי ספירתה של זבה הם ימי היטהרות, אף שברור שעליה להמתין ימים אלו לפני שתוכל לטבול. משום כך, בספירת ימי הנידה כל יום עומד בפני עצמו כיחידה עצמאית, והדרישה היא לשבע יחידות של 'יום', ואילו ימי הזבה אינם שבע יחידות נפרדות אלא תקופה כוללת של שבעה ימים. על פי זה אפשר לומר שלדעת רב מתנא, הסוברים שאומרים "מקצת היום ככולו" בנזיר, שלושים ימי הנזירות מהווים תקופה כוללת שבה הוא אסור בדברים שונים, ולא יחידות נפרדות של ימים, אך בר פדא חולק על כך וסובר שאכן יש חלות בכל יום כשלעצמו.

אפשר שעל פי הסבר זה ניתן להבין את ההבחנה בשיטת הרמב"ם בין 'סתם נזירות' ובין מי שקיבל על עצמו נזירות של שלושים יום. הרמב"ם פוסק שאדם שקיבל על עצמו נזירות של שלושים יום חייב להשלים את יום השלושים בכל מקרה, והגרי"ז הסביר שבמקרה זה לא נאמר הכלל של מקצת היום ככולו. מהי ההבחנה המהותית בין מי שציין מניין ימים של שלושים יום ובין מי שקיבל על עצמו נזירות מבלי לציין את מניין הימים, אך ידע שמדובר בשלושים יום? סוף כל סוף אין נזירות לשעות, ומניין היום נגמר לאחר שעבר מקצת היום!

אפשר לומר שלדעת הרמב"ם מי שקיבל על עצמו נזירות 'סתם' קיבל על עצמו את מניין כלל הימים כתקופה אחת, שאיננה מתחלקת לימים, ואילו מי שקיבל על עצמו מניין ימים יצר חלות של נזירות על כל יום בפני עצמו.