עיקר נדר

עיקר נדר / שאול וידר

פסוק זה הוא המקור ל"נדרי איסור" – שבהם אדם אוסר על עצמו בהנאה דברים מותרים, שלו או של אחרים – או שאוסר על אחרים דברים שהם שלו. בנדרים אלו עוסקת מסכת נדרים.

המשנה פותחת בכינויי נדרים, וממשיכה לדון בידות-נדרים – אך הסגנון המשפטי המאפיין את הנדר האידיאלי לא נכתב במשנה, ואף לא בפרשת נדרים בתורה. בענין זה חלוקים הראשונים על מסכתנו, ובשיטותיהם השונות – שלוש מהן עיקריות ושתיים משניות - נחקור לקמן.

אלו הן השיטות העקרוניות:

א. עיקר הנדר הוא "איסור" – האדם שנודר, חייב לומר במשפט הנדר לשון איסור מפורש, כגון:"דבר זה יהא אסור עלי". מלת האיסור היא הנותנת תוקף לנדר (שיטה זו מתפצלת לשלוש שיטות משניות).

ב. עיקר נדר הוא על ידי "התפסה" – אדם הרוצה לאסור על עצמו, חפצים שלו או של חבריו, וכן לאסור על חבריו חפצים שלו, צריך להחיל שם של קדושה על החפץ, מחפץ קדוש אחר, כגון: "קרבן" – את קדושת הקרבן הוא "מושך", מתפיס ומעניק לדבר הנאסר.

ג. עיקר נדר הוא על-ידי שילוב של איסור עם התפסה בדבר קדוש.

א. עיקר נדר - איסור

השיטה הגורסת, שעיקר נדר הוא איסור, מעניקה לנדר משמעות מחודשת. שכן יש חידוש בכך, שהאדם יכול לחדש איסורים מכוחו – הוא, וכן להפוך דבר היתר לאיסור, בגלל רצון אישי שלו.

גישה זו, מתפצלת לשלוש שיטות מהו היחס להתפסה – ונפרט:

1) שיטת רש"י

המקור הראשוני לשיטה זו הוא הבנת הרמב"ן בדעת רש"י בשבועות. הגמרא שם (כ' ע"א – כ' ע"ב) מביאה מחלוקת בין אביי לרבא, האם מתפיס בשבועה כמוציא מפיו, וכן מחלוקת ביניהם מהו "איסר" – ומהו מהות איסורו. בקשר לכך מקשה הגמרא על רבא מברייתא, שענינה "איזהו איסר האמור בתורה" – ממנה נבע, שחל ע"י התפסה – ולמסקנה לרבא מסבירה הגמרא, שהברייתא מטפלת בעיקר נדר (ולא ב"התפסה ").

מבאר רש"י (כ' ע"ב בראש העמוד), שהתנא בא ל"אשמועינן, שאינו חייב בנדר – אלא אם כן פירשהו, ואח"כ תלאו בדבר הנידר עליו כבר" – עיקר הנדר הוא האיסור (ואילו התפסה יכולה אח"כ להתלוות אליו – אך אינה עומדת כדבר עצמאי).

וכך גם הבנת הרמב"ן ברש"י: "דמעיקרא סלקא דעתא (של הגמרא בקושיא) דאיסר קאמר – דהיינו מתפיס. ופריק – דאיסור הדר קתני, שכיוון שאמר בפירוש "שלא אוכל" – לאו התפסה היא – אלא עיקר נדר הוא". כלומר, עיקר נדר, כשאומר בפירוש: "אסור".

יוצא לפי זה, שבהוא –אמינא הבנו "אסור עלי כקרבן" – התפסה דבר עקרוני, ואילו למסקנה: "אסור עלי כקרבן" – העיקר לומר איסור.

וקשה ברש"י : דעה זו ברש"י לא מובנת ממקרים בהם מוכח, שנדר נעשה בהתפסה :

א) "מי שאמר: "נזיר", ושמע חבירו ואמר: "ואני, ואני" – כולם נזירים" (משנה נזיר כ' ע"ב).

ב) "הריני נזיר כשמשון, כבן מנוח, כבעל דלילה...כמי שניקרו פלישטים את עיניו – הרי זה נזיר שמשון" (נזיר ד').

ג) "האומר... כאמרא, כדירים, כעצים, כאישים... – הרי זה נדר בקרבן" (נדרים י' ע"ב).

ממקרים אלו נובע, שמתפיס בנדר הוי נדר –בניגוד להבנת הרמב"ן ברש"י שעיקר נדר הוא באיסור הדבר.

ונתרץ לרש"י : ניתן לומר לגבי המקרים השני והשלישי,שההתפסה אינה העברת קדושה מחפץ זה לחפץ אחר,אלא, במקרה ב' זה שם תואר לנזיר, ובמקרה השלישי – שם תואר של קרבן, כלומר, התפסה, שכוללת תחת קטגוריה אחת, שמות של קרבן או נזיר.

לגבי המקרה הראשון ניתן לומר הבנה של ר' שמעון שקאפ (בסימן ג'), שישנם שני סוגי התפסות :

א) התפסה בחפץ – "הרי עלי דבר זה כדבר אחר קדוש" – כאן כל הדבר המותפס אסור כדבר אחר – המתפיס.

ב) התפסה על הדיבור, על מעשה ההפלאה – "הרי עלי איסור, שבדבור הראשון, כאיסור שאסר את הדבר האחר", כגון: "מי שאמר נזיר, ושמע חבירו, ואמר: ואני". סוג זה של התפסה הוא בדיבור בלבד, ולא העברת קדושה מחפץ קדוש.

יוצא איפוא, שהמקרים הללו, שונים מקביעת רש"י במהות עיקר נדר, ואינם עומדים בסתירה לדעתו.

שיטת הר"ן

תפיסה זו ברש"י היוותה את המקור לדעת הר"ן בעיקר נדר, בתחילת מסכת נדרים:"עיקר נדר הוא, שיאמר: "דבר זה אסור עלי".

ברם, בהמשך דברי הר"ן, אנו נתקלים בנקודה בעייתית: "הילכך, היכא, שהתפיס ואמר: "הרי זכר זה עלי קרבן", וחייל נדריה – "ועיקר נדר הוא"- ויוצא כביכול, שהתפסה היא עיקר הנדר.

לתירוץ הר"ן נראה לומר, שדבריו לגבי התפסה אינם עומדים בפני עצמם אלא הם הקדמה לענין כינוי נדרים בן הוא עסק מיד אחר-כך – ונבהיר הדברים:

לשון המשנה היא: "כל כינוי נדרים – כנדרים". והמשנה בדף י' ע"א מסבירה את כנויי הדברים: "האומר קונם, קונה, קונס – הרי אלו כינויים לקרבן. ובהמשך המשנה פירוט קבוצות כינויים נוספות = כינויי חרמים – לדוגמא, "חרק" במקום "חרם". כנויי נזירות – "נזיק" במקום "נזיר". כנויי שבועה – אמר "שבותה" במקום "שבועה".

אפשר לחלק ולומר, שכינויי חרמים נזירות ושבועות – הם, בפשטות, שינויים מילוליים מהנוסח המקובל. לעומת זאת בנדר, העינויים הם שינויים ביחס לקרבן. כך ש: א) כינויי נדר אינם כשאר סוגי הכינויים ב) מהלשון "כינויי נדרים" מוכח, שעיקר נדר בהתפסה – היות וכינוי לקרבן הינו כינוי להתפסה, ולא כינוי לאיסור הנדר.

יתכן לומר איפוא, שמכיוון שהוצרך הר"ן לפרש את כינוי התפסת קרבן, ממילא הוכרח להקדים, שקיים עיקר נדר, גם במקום שהתפיס.

באופן דומה ניתן אולי לדייק בלשון הרמב"ם בפ"א מהלכות נדרים הט"ז: "כל כינויי קרבן כקרבן" –ולא כנדר, היות ולרמב"ם בפשטות, עיקר נדר הוא איסור, כפי שנובע מפ"א ה"א: "הנדר מחולק לשתי מחלוקות", והחלק הראשון הוא: "שיאסור על עצמו דברים המותרים לו". אם כך, הכינויים הם לשונות לקרבן, שמטרתם לפרש ולבאר את הנדר. לכן כתב הרמב"ם "כל כינויי קרבן כקרבן" – ולא כנדר.

סיכום

דעת הר"ן, שעיקר נדר הוא איסור "שיאמר אסור עלי..." – אך "היכא דהתפיס" – כלומר אם רוצה לפרש ולהסביר את נדרו, "בעינן, שיתפסנו בדבר הנדור, ולא בדבר האסור" – כך שהתפסה מהווה פירוש והסבר לאיסור הנדר.

2) שיטת הר"ן – הבנה ב'

הבנה נוספת בר"ן אפשר לדייק (בסוף ד"ה האומר), בהתייחסו ליצירת "ידות" בנדר. הר"ן שם מעלה שתי סיבות: א) "דלא מסיק דיבוריה למימר כקרבן" – בפשטות, כיון שלא התפיס, פגם בעיקר הנדר. ב) "דלא אמר איסורא בהדיא ".

הר"ן מדרג איפוא, בין שתי אפשרויות: א) אי-אמירה של איסור בפירוש ב) אי-אמירת "קרבן", וצריך להסביר שבמילה "כקרבן" – הכ"ף משמשת ככ"ף הדמיון (= לצורך התפסה), והמילה "קרבן" עצמה כוללת בתוכה גם איסור, שפועל בצורה מופנמת במילה קרבן.

ממילא, החיסרון בסיבה הראשונה שהביא הר"ן, הוא, שלא אמר מילה, שכוללת את האיסור = לא אמר "קרבן", וממילא מובן, שעיקר נדר הוא באומר: "אסור עלי" – אך גם לשון לא-מפורשת של האיסור (כמו "קרבן") נחשבת כעיקר נדר.

שיטת הרמב"ם

בעקבות הסבר זה נביא את שיטת הרמב"ם: "הנדר נחלק לשתי מחלוקות. החלק הראשון הוא, שיאסר על עצמו דברים המותרים לו, כגון שיאמר: פירות מדינה פלונית אסורין עלי כל שלושים יום או לעולם... ועל זה נאמר בתורה לאסור איסר על נפשו" (פ"א מהלכות נדרים ה"א).

נחלקו ה"משנה למלך" והפרישה בשיטתו:

הפרישה: (בסימן ר"ד) מקשה על סוף הלכה א' ברמב"ם: "וכן אם אמר הרי עלי איסור – הרי אלו אסורין ", מה החידוש- הרי כבר נכתב לפני-כן: "האומר פירות אלו אסורין עלי... נאסר בהן"? והוא מחלק ברמב"ם, שבתחילת דבריו אשמעינן, דיכול לאסור עליו בכל לשון" – (בלשון נדר או בלשון שבועה), ואילו בסוף ההלכה חידש, שאפילו בלשון איסור סתם, ניתן לאסור אכילת פירות על עצמו.

מדברי "הפרישה" נובע איפוא, שהרמב"ם מחדש בסוף ה"א, שעיקר נדר הוא דווקא על-ידי התפסה (כפי שכתב הרמב"ם: "כל לשון שיאסור").

המשנה למלך חולק וכותב: "וזה טעות, דהגרסא היא: "הרי עלי איסר". (סמך-קמוצה, ולא בשורוק) [1] ממילא אפשר לומר, שמטרת הרמב"ם בסוף הלכה א', לפסוק לגבי דין "שבועה שהוציאה בלשון נדר" (כפי שפסק בפ"ב מהלכות שבועות ה"ז) – ואילו בתחילת דבריו אכן כתב, שעיקר נדר האמור בתורה הוא האיסור.

הבעיה שמתעוררת ברמב"ם, שאמנם אינו מזכיר כלל עניין התפסה לגבי נדר – אולם בהלכה ז' כתב: "האומר פירות אלו עלי קרבן, או שאמר: הרי הם כקרבן...- הרי אלו אסורין עליו, מפני שאפשר, שידור אדם קרבן, ויעשה בהמה שהייתה חול – קרבן, ותאסר. כאן מעלה איפוא, הרמב"ם אפשרות יצירת נדר על-ידי התפסה בקרבן – כביכול בניגוד למה שפסק בפ"א, שעיקר נדר הוא איסור!

אלא ניתן לומר, כפי שהעלנו באפשרות השניה בשיטת הר"ן. כלומר: באמת עיקר נדר הוא באיסור, אך במקרים שבהם "יאסור על עצמו דברים המותרים" (ה"א), נכללים גם המקרים המובאים בהלכה ז' ("האומר פירות אלו עלי קרבן..."). כפי שהגדרנו לעיל, האיסור מופנם במילה "קרבן", וכאשר אמר "פירות אלו עלי קרבן" – כאלו הכליל את הפירות באיסור הקרבן.

יוצא איפוא, שהרמב"ם והר"ן חוברים לשיטה אחת, שעיקר נדר הוא איסור- אך יש מילים הכוללות את האיסור בתוכן, ויכולות להוות עיקר נדר.

הרמב"ם בפירוש המשניות

בפירושו למשנה ד' בפרק א' כותב הרמב"ם : "אבל הנדרים שדברו בהם הוא, שיאסור עצם הפעולה, או שיעשה דבר מסוים כקרבן זה". יוצא, ששני התנאים, איסור והתפסה, מהוים את עיקר הנדר - ולשיטה זו נצטרך להראות שהפסוק בתורה לגבי נדרי איסור כולל את שתי האפשרויות.

ואכן, ה"קרית ספר" (הלכות נדרים פ"א) כותב: "המתפיס בדבר הנדור כמו קרבן - הרי זה אסור עליו - וזהו עיקר נדר האמור בתורה, שמתפיס דבר אחד, בדבר שנאסר על-ידי איסור תורה כקרבן, דכתיב: "כי ידור נדר"- עד שידור בדבר הנדור. "ולאסור איסר " - הוי לאסור דבר המותר לו". אם כן הפסוק בתורה יתפרש כך:

שיטת המאירי

יתכן שהבנה זו בפסוק קיימת גם לפי שיטת המאירי ובביאורו למשנה א: "ונמצא, שיש ארבעה מינין בנדרים, להיות ארבעתם באיסור תורה ללקות עליהם. הראשון - עיקר הנדר, והוא זה שביארנוהו (בתחילת דבריו: "אין נדר הגמור צריך התפסה", וביתר ביאור במאירי שבועות כ ע"א ד"ה אמרינן). והשני - התפסת הנדר … והשלישי הוא כינויי הנדר …". יוצא אם כך, שהתפיסה מהוה דרך ליצירת נדר "לכתחילה"- אמנם לא כמו האיסור האידאלי - אך כמסלול נוסף לנדר, ואלו שני מסלולים לעשיית נדר, שנובעים מפסוק.

שיטת הטור

בתחילת סימן ר"ד כותב הטור: "עיקר נדר האמור התורה הוא, שיתפיס בדבר הנדור, כגון שאמר: א) ככר זה עלי קרבן, או ב) שאומר "אסור עלי ככר זה - שהוי נמי נדר". בפשטות יוצא מדבריו, שעיקר נדר הוא, או בהתפסת הדבר, או באומר אסור עלי.

ברם, מהו עיקר הנדר, שמהוה את הסגנון האידאלי לנדר, אין הטור מכריע, ובכך חלוקים הב"י והב"ח : הב"ח מדייק מלשון הטור "אסור עלי… הוי נמי נדר", ש'נמי' בא למעט לשון איסור, ועיקר נדר - התפסה. הב"י לעומת זאת סבור, "שלשון 'נמי' אינו מדוקדק" ולכן עיקר נדר - איסור.

אולם, ניתן אולי לפרש בדעת הטור, לפי דרכנו לעיל :

הטור פותח: "עיקר נדר האמור בתורה הוא שיתפיס בדבר הנדור ". הוא אינו אומר, שעיקר נדר האמור בתורה, הוא בהתפסה - אלא אומר, שמהפסוק "וכי ידור" לומדים, שאם מתפיס - שיתפיס בדבר הנדור. לגבי המשך דבריו: "או שאומר: "אסור עלי ככר זה - הוי נמי נדר" פירוש הדברים, שמהפסוק אפשר ללמוד גם מ"לאסור איסר" שנדר מהותו איסור.

יוצא איפוא לפי דרכנו, שהטור לא כתב מהו עיקר נדר - אלא כתב שתי אפשרויות ליצירת נדר, שנלמדות מהפסוק "וכי ידור".

התפסה בדבר האסור

לראשונים שגורסים, שעיקר נדר זה איסור - אך אם מתפיס צריך שיתפיס בדבר הנדור, יש לברר מה יקרה אם בכל זאת התפיס בדבר האסור. כלומר, האם התפסתו האסורה פוגמת בנדר, או כיון שהזכיר "אסור"- הוי נדר מעולה. המהרלב"ח בסימן כ"ז (מובא ב"משנה למלך" ה"ז, וב"מחנה אפרים" סימן  י"א) מוכיח מהמקרה של "הרי את אסורה עלי כאמא"- שאסורה עליו, למרות שהתפיס בדבר האסור. הטעם לכך הוא, שעקרונית הרי יכול לאסור על עצמו בלא התפסה, ואם כך "אפשר להפריש תחילת דבריו מסוף דבריו - ובתחילת דבריו (שאמר: "הרי את אסורה עלי") לבד - מהני, אף שסיים דבריו בדבר אסור - ואם כך אמרינן, דל מהכא סוף דבריו - ובתחילת דבריו נאסר ". (ועיין במשנה למלך שמביא הוכחה ל"פלגינן דיבורא" כזה). כלומר המהרלב"ח סובר, שגם בהתפסה היות והמילה "אסור" אינה זוקקת כל פירוש, אלא מתפרשת בצורה אחת כללית, שהדבר אסור, אם כך התפסה אינה חלק אינטגרלי מהנדר - ולכן ניתן לעשות פלגינן דיבורא.

ה"מחנה אפרים" לעומת זאת, כותב בסימן י"א: "אבל לעניות דעתי אינו כן - דהכא גזרת הכתוב הוא, דכל דהתפיס בדבר האסור - לא הוי נדר - אפילו הזכיר לשונו לשון נדר . וכן מבואר מדברי הר"ן ז"ל ריש פ"ק דנדרים וכדאמרינן בשבועות (פ"ג, מ"ט), דאמר קרא: "איש כי ידור נדר לה'"- עד שיתפיס בדבר הנדור ולא האסור".

הטעם לכך הוא, שהמילה "אסור", יכולה להתפצל לשני הסברים: א) איסור גברא ב) אסור חפצא בלבד. לכן חיוני לפרש מהו האיסור.

לסיכום יוצא, שהמהרלב"ח מהווה שיטת יחיד בקרב הסוברים, שעיקר נדר הוא איסור, והוא סבור, שבמקרה שהתפיס בדבר אסור, הנדר חל - כי האיסור שהאדם הפעיל, הוא בעל המשקל המכריע.

3) שיטת הרא"ש

הרא"ש בשבועות (כ, ע"א) מסביר את תירוץ הגמרא לרבא לפי הרי"ף, ומשם ניתן לעמוד על שיטתו בעיקר הנדר: "ושני רבא, דהא דתניא : איזהו איסור האמור בתורה - לאו אאיסור דקרא קאי - דההוא לשון נדר ולשון שבועה הוא, אלא הכי קאמר : איזהו איסור נדר, כלומר, שהוא אסור כנדר - ואינו נדר ממש ".

ביטוי זה מורה על סוג נדר חדש, שעומד בצמוד לעיקר נדר ונקרא "נדר משני"- שהוא התפסה. כלומר שיטה זו סוברת, שעיקר נדר הוא איסור, ומחדשת שהתפסה = נדר עצמאי "שאינו נדר ממש". לפי זה מובן, שהברייתא ממנה הקשתה הגמרא על רבא דיברה בהתפסה, בנדר משני - אך עיקר נדר הוא באומר : "דבר זה אסור עלי". שיטה זו מחדשת מושג נוסף בנדרים.

ב. עיקר נדר - התפסה

רוב הראשונים במסכתנו סוברים, שעיקר נדר הוא על - ידי התפסה , ובלשון התוספות (ד"ה כל כינוי): "דעיקר נדר הוא כשמתפיס הנדר בדבר הנדור ". (וכן משמע בנימו"י "שיאמר דבר זז עלי כקרבן", וברשב"א : "עיקר נדר הוא, שיאמר: הרי עלי ככר זה, כקרבן, וכן בה"ר אברהם מן ההר) [2] . בפשטות, טעמם של הסוברים עיקר נדר - התפסה הוא משום, שאין בכוח האדם לחדש איסורים מלבד אסורים שחדשה תורה, ואין אדם יכול להפוך דבר היתר לאיסור, שבדה מליבו, והפסוק: "או כי ידור", חידשה התורה, שהאדם יכול לאסור על עצמו דרך אסורי תורה.

כיצד "מתפיסים"

יש לחקור מה האשם מושך בהתפסתו (קרי: באומרו את המלה "קרבן")- האם את קדושת הקרבן או את האיסור שבו.

לכאורה, "איסור" הוא רק אחד ממשמעויות הקדושה, נגרר אחרי קדושת הקרבן. לפי זה יוצא, שלגבי הקדושה, שהיא תואר עצמי שהעניקה התורה, שייך לדבר על התפסה ומשיכת קדושה. לעומת זאת לגבי איסור, שזה רק דין ביחס למישהו , לכאורה לא שייך למשוך ממנו דבר נוסף, כי אין לו תואר יחודי המאפיין אותו (כמו קדושה).

לפי הבחנה זו תובן הנפקא - מינא בתפיסות היסודיות בעקר נדר שמובאת ב "משנה למלך" (פ"ד מהלכות מעילה ה"ט). כותב שם הרמב"ם: "יש מעילה בנדרים. כיצד - האומר: "ככר זו עלי קרבן, או הקדש", ואכלה - מעט, אף-על-פי שהיא מותרת לאחרים". וכתב על זה ה"משנה למלך": "דכיון שלא הזכיר אכילה, אסור אף בהנאת אותו דבר, ומשום כך איכא מעילה, משום דדמי להקדש. אבל באוסר עליו אכילה ליכא מעילה, דכיון דאינו אסור בהנאה - לא דמי להקדש". כלומר, בנדר ללא התפסה אין שייכות קדושה, אלא רק איסור יחודי בפועל - ממילא דין מעילה לשיטה זו לא יהיה שייך בנדרים - בניגוד לפסק הרמב"ם בה"ט. לעומת זאת, נדר שמהותו על - ידי התפסה , כלומר החלת תואר קדושה - שייך לגביו דין הרמב"ם "יש מעילה בנדרים".

יתכן לומר אף למאן דאמר, שעיקר נדר איסור ולפי הנפקא מינה לעיל של מעילה בנדרים יוצא שלא שייכת לגביו מעילה שישנה מציאות בה תהיה מעילה: דעת הר"ן שנדר לא מושלם נועיל מדין יד (ולא מגזירת הכתוב, שישנו איסור) פירוש: למרות שהנדר חסר, אנחנו משלימים את המשפט, כאילו נאמר בו "כקרבן". ואז שייך גם למאן דאמר עיקר נדר איסור, מימד של קדושה (בעקבות הוספת המילה קרבן)- וממילא תהיה מעילה בנדרים גם אם לא התפיס. אך לשיטת הרמב"ם, שאיסור הוא גם מעיקר הנדר, ולא נחשב כ"יד נדר"- חייבים לומר, שמעילה תהיה רק במקרה, שנעשתה התפסה, ואז קיימת כאן סתירה מול התיחסות הרמב"ם שעיקר נדר זה איסור (פ"א ה"א).

אפשרות אחרת ניתן לומר לפי השיטה שעיקר נדר זה איסור ובכל זאת שייכת קדושה. על פי הגמרא בברכות ל"ה ע"א: "אמר ר' יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה - כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: "לה' הארץ ומלואה". כלומר, על - ידי ברכה האדם משנה, כביכול, מצב של "לה' הארץ ומלואה" למצב של "והארץ נתן לבני אדם" על ידי כך, שהברכה ממשיכה את גילוי השכינה המתבטא בפרי ארצה (עיין "נפש החיים" שער ב')- ועל ידי כך מאפשרת לבני האדם הנמצאים על הארץ לאוכלו. בלא המשכה זו, פריו של הקב"ה מחוץ לתחום לגבי האדם ואכילתו מהווה מעילה.

בנדר יש כוון הפוך : עצם הטלת האיסור משמעותה השבת החפץ, שנתן הקב"ה לשימוש האדם למקורו, לתחום של "לה' הארץ ומלואה", והאיסור יוצר על האדם קדושה, בכך שהחפץ חוזר למקורו, לרשותו של הקב"ה.

לפי זה יוצא שאופיו של נדר הוא לא רק איסורו מבחינה מהותית כמו שבועה - אלא איסור היוצר מהות של קדושה .

צורות התפסה

ניתן להעמיק בהבנות השונות בראשונים בדין התפסה בנדר ובכך להגדיר את צורות ההתפסה.

הרמב"ם משתמש בהתפסה בתור נתון להחלת נדרים, וכותב בפ"ג מהלכות נדרים ה"ג: "כיצד המתפיס בנדרים חייב ? שמע חבירו שנדר, ואמר: "ואני כמותך" בתוך כדי דיבור - הרי זה אסור במה שנאבר בו חבירו… אפילו היו מאה, וחל אחד מהם אומר: "ואני "- בתוך כדי דיבור של חבירו - כולם אסורין". ומוסיף בהלכה ד': "וכן האומר: "הבשר הזה עלי אסור", וחזר ואמר, אפילו אחר כמה ימים : "והפת הזו כבשר הזה"- הרי הפת נתפסה ונאסרה… אפילו הן מאה - כולם אסורים".

לכאורה הלכות אלו מנוגדות זו לזו כי בהלכה ג' כתב: "כיצד התפיס בנדרים חייב " (= מלקות). לעומת זאת בהלכה ד' כתב: "… הרי הפת נתפסה ונאסרה ", ומשמע כאן, שבעקבות ההתפסה ישנו איסור בלבד ללא חיוב מלקות.

תמיהה נוספת במשנה למלך בהלכה ג': מדוע האומר בפירוש:  "ואני כמותך"- זה יעזור רק תוך כדי דיבור, ואילו בפת, אפילו אחר כמה ימים יכול ללומר: "והפת הזו כבשר הזה".

אלא יש להבחין על מה חלה ההתפסה: בהלכה ד'- ההתפסה היתה רק באיסור חפצא - כאן שייך להתפיס לאחר מספר ימים. לעומת זאת, בהלכה ג', ההתפסה היא על דיבור חבירו , שכאן שייך איסור "בל-יחל" - וזה אפשר רק תוך כדי דיבור.

בעזרת הבחנה זו ניתן להגדיר שני סוגי התפסות (ראה בהסבר הרמב"ן ברש"י):

א)  התפסה בחפץ - "הרי עלי דבר זה כדבר אחר קדוש"- כאן חל על הדבר המותפס איסור, כדבר האחר, המתפיס.

ב)  התפסה על דיבור - על מעשה הפלאה - "הרי עלי איסור, כאיסור שבדבור הראשון" שאז אסר את הדבר האחר.

על ידי חלוקה זו פותר ר' שמעון שקאפ (בנדרים סימן ג') את שאלת המשנה למלך לעיל על הרמב"ם: בה"ד כתב הרמב"ם סוג התפסה על הדבור , ואילו בנדרים כתב סוג התפסה בחפץ של "זה כזה"- תועיל, ולגבי דברי הרמב"ם על האיש, שנודר "ואני כמוהו"- כאן אין התפסה בחפץ אלא בדיבור - הלכך אנו מזקיקים תנאי נוסף - אמירת - "ואני כמוהו" תוך כדי דיבור. לעומת זאת בנזירות (באחד הנודר נזירות ושני אמר: "ואני כמוהו")- התפסה זו מועילה גם לאחר כדי דיבור, מפאת קדושת הנזיר - שכאן ההתפסה נעשית לא על תואר "נזירות", אלא על הקדושה הקיימת בנזיר (שהפריש עצמו לה'), וכאן ההתפסה "מעבירה" קדושה מהנדור אל האומר "ואני כמוהו".

(הרדב"ז בפ"ד ה"י עושה חלוקה מעין זו, וכותב: "וכן המתפיס דברים הרבה - זה מבואר דאיכא שני מיני התפסה, המתפיס דבר בדבר, או מתפיס אדם באדם").

ב.

חלוקה נוספת בהתפסה, שתעזור לנו להשלמת התמונה, על פי הרמב"ם בפ"ו מהלכות ערכין וחרמין הלכה ל"ד: "הקדש טעות אינו הקדש. כיצד ?- האומר:  "… חבית של יין, שתעלה בידי ראשונה - הקדש", והעלה של שמן: בין שהיין יקר מן השמן באותו מקום, או השמן יקר מהיין - אינו הקדש. התפיס בה אחרת, ואמר : "זו - כזו", הרי השניה הקדש ". יוצא איפוא מהרמב"ם, שלמרות שההתפסה נעשתה בטעות - היא חלה. ה"משנה למלך" מקשה, שעולה מדבריו, שההתפסה חלה למרות שנעשתה בטעות. דין נוסף לגבי התרת נדרים : נדר שנעשה בהתפסה אי אפשר לשאול עליו ולהפירו (כי הנדר לא נעשה על שלב החלת הקדושה, אלא על העברתה). שילוב של שני נתונים אלו מחייב מסקנה, שאין אפשרות להפר התפסה בטעות.

מסקנה זו עומדת בסתירה לדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות נדרים ה"י: "וכן המתפיס דברים הרבה בנדר; כגון: שנדר על הפת והתפיס הבשר … נשאל על הבשר והותר לו - לא הותר הפת "- במפורש יוצא, שאפשר להפר התפסה על - ידי שאלה!

אלא, שנראה לחלק ברמב"ם בין שני מיני התפסה:

א)  התפסה החלות - הקדושה נמשכת מחלות קדושה לדבר מותר.

ב)  התפסה בלשון - לשון ההתפסה עצמה מהווה סגנון של נדר, שיוצר חלות קדושה (ולא כהמשכה).

כלומר הרמב"ם לגבי הקדש (בהלכות ערכין) מדבר על התפסה בחלות - ולכן לא שייכת שם שאילה על ההתפסה, ואילו לגבי נדר מדובר על התפסה בלשון - ושייכת שאילה.

לסיכום

שלש צורות התפסה עולות מדברי הרמב"ם:

א)  הענקת חלות של קדושה מדבר קדוש על החפץ הנתפס.

ב)  צורת ביטוי לשונית, שמהווה סגנון של נדר (ראה הרחבה בא,2.).

ג)  התפסה על הדיבור - מעשה הפלאה ולא העברה מחפץ על חפץ (צורה נוספת של התפסה הובאה לעיל ברש"י - התפסה הכוללת באותה קטגוריה מספר שמות).

שיטת הש"ך

הש"ך בסימן ר"ה ס"ק ז' מצטט את הרא"ש : "מי שאמר יאסר ייני על כל ישראל אם אעשה דבר פלוני, ועשאו - לא נאסר … אינו נאסר אלא אם כן אמר בלשון : 'קונם ייני על כל ישראל אם אעשה כך וכך'. אבל : 'יאסר ייני על כל ישראל'- אינו נדר" ("תשובות הרא"ש" כלל ב' סעיף ד' מהלכות נדרים). ובהמשך מסביר הש"ך : "ולי נראה דאף על גב דאם אמר : 'ככר זה אסור עלי'- הוי נמי נדר, היינו משום דכתיב : 'לאסור איסר על נפשו ' אבל, לאסור על כל ישראל אינו יכול לאסור, אם לא בקונם".

מדברי הש"ך נובע שלשון איסור בנדר פועלת במקרה שאדם אוסר על עצמו, אך לא ניתן לאסור על כל ישראל, אלא אם כן מתפיס ב"קרבן".

הסברה לכך : במקרה שאדם אוסר על עצמו לא נעשה בכך שום שינוי בגוף החפץ (כי לאחרים החפץ מותר), והאיסור מתייחס לזכות שלו לשימוש בחפץ, אך אם אדם מעוניין למשוך איסור על כל ישראל, יש צורך להתפיס בדבר האסור כגון ביין נסך האסור לכל ישראל.

דעת הרא"ש

הרא"ש בתחילת נדרים סובר, שעיקר נדר זו התפסה ומפרש (ד"ה "כל כינויי נדרים"): "עיקר נדר האמור בתורה הוא, במתפיס החפץ בדבר הנאסר על ידי איסור פה, כגון קרבן או הקדש או שנשבע עליו … עד שידור בדבר הנדור". אפשר לדייק מדבריו שאמנם עיקר נדר הוא בהתפסה אך חידושו, שניתן להתפיס גם באיסור גברא = שבועה.

ברש"ש בתחילת חידושיו מעיר על הסתירה בין הרא"ש כאן בנדרים (שנדר חל בהתפסה על דבר שנשבע עליו), לבין פסקיו במסכת שבועות - שכתב שם שאין התפסה בשבועה (כרבא). ותירצו האחרונים" או שנשבע לו "- כוונת הרא"ש למקרה בו אין צורך בהתפסה !

דעת הר"ן

דעה עקרונית בשיטה זו היא הר"ן בשבועות דף כ' ע"ב (ח' ע"א באלפסי), "שעיקר נדר בהתפסה הוא, ואף על פי שאם לא התפיסו חייל מדין יד … מכל מקום עיקר נדר מתפיס הוא". הקשו על זה ה"משנה למלך" (פרק א' הלכה ז') ורוב האחרונים, שהר"ן סותר את פירושו בנדרים (המצוטט לעיל), שעיקר נדר הוא "באסור עלי".

יש קובץ אחרונים (ה"קרן אורה" וה"חתם סופר"), שמסבירים שדברי הר"ן בשבועות (- עיקר הנדר בהתפסה) הם אליבא דשיטת הרי"ף. כלומר, הרי"ף פסק כרבא, שאין התפסה בשבועה, ועל כן שואל הר"ן (אליבא דרי"ף): "ואמאי לא גמרינן לה מנדרים כי היכי דגמרינן ידות?" …

ותירץ לרי"ף - "לפיכך אני אומר דהכי פירושו, שעיקר נדר בהתפסה". לעומת זאת הר"ן עצמו סובר, כמו שכתב בנדרים ב' ע"א, שעיקר נדר הוא איסור. (ועיין ב"דרכי דוד" בחידושיו, שהביא תירוץ שונה, וב"הפלאת - נדרים" לרב ז'ולטי זצ"ל ס'א', שחילק, שבנדרים הר"ן מדבר לענין עיקר נדר איסור, לגבי "בל יחל", ואילו בשבועות דיבר לגבי חלות הקדש".)

ג. עיקר נדר - איסור והתפסה

הבנת הרשב"א: הבנה נוסת ברש"י, שהובא לעיל היא הבנת הרשב"א בשבועות (כ' ע"ב ד"ה "מיתיבי"): "ויש דהקשה עליו (על רש"י), דאם כך, שאינו נדר אלא כשאוסרו בפירוש ואחר כך מתפיסו בדבר הנדור כבר - אם כך נדר ראשון היכי נדר ללא התפסה?" (כלומר, הנדר הראשון בעולם במה הותפס?) ובד"ה "ומיהו" הביא את שיטתו בניגוד לרש"י : "ודאי משמע, דאפילו לא הזכיר בפירוש איסר, אם אמר "יום זה עלי כיום שמת בו אביו…"- מתפיס בנדר הוא, ומתפיס בנדר - נדר. שלא כפשוטן של דברי רש"י ז"ל נובע מדבריו, שתנאי מספיק לעיקר נדר לדעתו, הוא התפסה, אולם לרש"י תנאי זה אינו מספיק, ובנוסף לאיסור, שהאדם אומר, יש הכרח גם בהתפסה. זאת אומרת, החלת הנדר היא מכוח האיסור, אך צריך גם התפסה.

סברה לשיטה זו : המילה "איסור" מתפצלת לשתי אפשרויות : א) איסור בגברא (חזיר, דבר איסור) ב) איסור בחפצא (קרבן, דבר הנדור) ולכן, כשאדם מקבל על עצמו איסור, למרות שהחללות נובעת מהאיסור, מכל מקום הוא חייב לפרש מהו האיסור. (כסברת הר"ן שאין עושים פלגינן דיבורא - ראה לעיל, וביתר הרחבה בריטב"א לקמן).

הסבר נוסף הוא, שהתפסה ואיסור מהוים כל אחד לבד רק חמישים אחוזים מהנדר - ורק איחוד של שניהם יוצר נדר.

הרא"ם בשטמ"ק הולך בדרך זו: "עיקר נדר וכו'" - ואומר : "דבר זה יאסר עלי כקרבן " - כלומר איסור יחד עם התפסתו בקרבן.

שיטת הריטב"א

בשיטה זו הולך גם הריטב"א (בתחילת נדרים): "נדר גמור הוא, שכל שגומר נדרו כולו בלשון מתוקן, והוא, שאוסר דבר כדבר האסור מחמת נדר או הקדש. כגון שאמר : "ככר זה אסור עלי באכילה כקרבן וכו'". והריטב"א בקידושין (נ"ד ע"א ד"ה "ואמרינן"): "שאין נדרי איסור קיימין, אלא כשתולה איסורין בדבר קדוש כקרבן ושאר הקדשות".

מסביר הריטב"א את הטעם לצורך גם בהתפסה בנוסף לאיסור: "וטעמא דמלתא, משום דחזיר ונבלה אין גופן אסור איסור חפצא, אלא, שהאדם אסור לאכלן, ואם כך "קונם" - דהוי אסור חפצא היכי שייך לומר, שיהא אסורו כנבלה, שהרי נבלה אין איסור בגופה יותר מהיתר דעלמא" (תחילת פרק שני בנדרים ד"ה "חולין שאוכל לך"). כלומר, מהות איסורי תורה הם איסורי גברא - האיסור חל על האדם, וכאשר האדם נודר ואוסר את החפץ קיימות שתי בעיות: א) בעיה עקרונית, שאין בכח האדם ליצור איסורים בסגנון התורה. ב) הנודר לא מיקד את האיסור האם כוונתו לחפצא או לגברא - ולכן יש צורך להתפיס, וכביכול מראה הנודר שהאיסור הוא בחפצא !

הריטב"א בדבריו בנוסף להבהרתו שעיקר נדר זה איסור והתפסה, למעשה גם נותן הסבר מדוע התפסה בדברי אסור אינה מועילה לדוגמא "כאסור נבלה" או "חזיר".

התפסה באיסור לרמב"ם

הרמב"ם בפ"א מהלכות נדרים ה"ח כותב: "אבל האומר פירות אלו עלי, או מין פלוני עלי, או מה שאוכל עם פלוני עלי, כבשר חזיר, או כעכו"ם, או כנבלות וטרפות וכיוצא באלו - הרי אלו מותרין, ואין כאן נדר, שאי אפשר, שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר". טעמו של הרמב"ם הוא שאי אפשר לעשות דבר, שאינו פסול במהותו, לפסול ואסור, כמו חזיר או נבלה וטרפה.

הנפקא מינא בין שיטת הרמב"ם והריטב"א תהיה במקרה, שאמר: "שבועה שלא אוכל ככר זה כנבלה":

הריטב"א טען שלא ניתן להתפיס, כיון שנדר הוא איסור חפצא, ואי אפשר להתפיס איסורי חפצא באיסורי גברא (איסורי תורה). במקרה דנן, השבועה היא איסור גברא, ואם כך יכול האדם להתפיס איסור גברא (=שבועה) בדברים האסורים (=

אך לרמב"ם אפילו במקרה, שאמר "שבועה"; לא תועיל הלשון, כי נימוק הרמב"ם הוא "שאי אפשר שיעשה דבר, שאינו בשר חזיר, כבשר חזיר".

מחלוקת ריטב"א וה"נתיבות" ב"איסורי תורה"

שיטת הריטב"א לעיל, שאיסורי תורה הם איסורי גברא (כמו "נבלה" ו"שרצים")- אך נדרים והקדשות הם איסורי תורה (קידושין נ"ד ע"א), (וכן "אור שמח" פ"א הלכה י"ז: 'אתון דאורייתא כלל').

"הנתיבות" בסימן רל"ד ס"ק ד' חולק וסובר שכל איסורי תורה הם איסורי חפצא, ורק איסורי דרבנן הם איסורי גברא. (וכן רשב"א בתשובות ח"א תר"ט, "תפארת ישראל" פ"ו ורמב"ן "על קן ציפור יגיעו…" - ברכות  ל"ה).

הסברא לכך : רק הקב"ה יכול להטיל אסורים ומהות בחפץ, ורבנן יכולים להטיל סייגים על האדם.

בפשטות עולה מכך, כי הריטב"א וה"נתיבות" חולקים - שהריטב"א סובר, שחזיר ונבלה הם איסורי גברא, אסורי חפצא. ברם, ניתן לומר, שאין מחלוקת ביניהם, שכן חזיר ונבלה זהו מעמד שלישי . פירוש הדברים שיש לנו שלש דרגות:

1) נדרים והקדשות: החפץ במהותו ובעצמותו קדוש. לתורה כביכול אכפת מה אם גוף החפץ (יוקרב למזבח, ילך לבדק הבית וכד').

2)  איסורי דרבנן: החפץ מותר - אך קיימים איסורים על האדם.

3) חזיר ונבלה: החפץ במהותו ובעצמותו איננו פסול, רק התורה הטילה איסורים בחפץ ביחס לאדם . לתורה לא אכפת מה יהיה גוף החזיר אלא רק שהאדם לא יאכלנו, ואם כך הגדרת הריטב"א והנתיבות לגבי חזיר ונבלה שווה. אלא מה שמוגדר בריטב"א כגברא, בנתיבות מוגדר כחפצא ובכך מיושבת מחלוקתם.

---