יבמות | דף לח | אין ספק מוציא מידי ודאי
המשנה (לה ע"ב) דנה במקרה שבו אדם מת בלי בנים ואשתו התייבמה וילדה לאחר שבעה חודשים, ויש ספק אם הבן הוא מן המת או מן היבם. ספק זה משמעותי גם לנושאים איסוריים (כגון אם הוולד ממזר), אך יש לו חשיבות גם בדיני ירושה, שבהם דנה הגמרא (לז ע"א – לח ע"א) באריכות.
בגמרא בסוגייתנו נאמר:
"ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, ספק אמר האי גברא בר מיתנא הוא ופלגא דידי הוא, יבם אמר את בראי דידי את ולית לך ולא מידי – הוי יבם ודאי וספק ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי".
כאשר הסב, אביהם של המת והיבם, מת בעוד היבם עדיין בחיים, נוצר ספק כיצד לחלק את הירושה: אם ה"ספק" הוא בנו של המת – הוא זכאי לקבל את חלק אביו בירושה, אך אם הוא בנו של היבם – אין הוא מקבל כלום כל עוד אביו בחיים.
ניתן היה לצפות שמכיוון שמדובר בספק נחלק את הנכסים המסופקים, כפי שהכריעה המשנה בבבא בתרא (קנח ע"ב): "נפל הבית עליו ועל אמו – אלו ואלו מודין שיחלוקו". המשנה דנה במקרה שבו יש ספק מי מת ראשון – הבן או אימו: אם הבן מת ראשון, נכסי האם שייכים ליורשיה, ואם האם מתה קודם לבנה, הוא יורש אותה וממילא לאחר מותו הנכסים שייכים ליורשיו. המשנה מכריעה שמחמת הספק יש לחלק את הנכסים בין היורשים האפשריים.
אולם למרבה הפלא, הגמרא בסוגייתנו מכריעה שהיבם מקבל את כל הנכסים משום ש"אין ספק מוציא מידי ודאי". מהי משמעותה של סברה זו?
הסבר אחד עולה מתוך דברי רש"י כאן (על פי התוספות) והרשב"ם בבבא בתרא (ד"ה נפל וד"ה אלו). לשיטתם המוקד הוא בכך שהיבם זוכה בוודאות בחלק מן הנכסים של הסב (שהרי גם הוא אחד מבניו), ולכן מעמדו חזק יותר גם ביחס לנכסים המסופקים. משום כך מסביר הרשב"ם ש"יורשי האם" במשנה בבבא בתרא הם אחי האם ולא בניה, משום שאם היו לאם בנים – הם היו יורשים חלק מנכסיה בוודאות (גם אם מתה לפני הבן), וממילא הם בעמדה טובה יותר מאשר יורשי הבן, שייתכן שלא זכו כלל בנכסים אלו.
אומנם, בעלי התוספות (ד"ה הוי) סבורים שאין חשיבות לכך שהיבם (או בני האם) מקבלים בוודאות חלק בנכסים, ואין בכך כדי להשפיע על הדיון בחלק המסופק. את ההבדל בין סוגייתנו למשנה בבבא בתרא הם מסבירים כך:
"הא דקרי הכא יבם ודאי, היינו משום שהיבם הוא ודאי יורשו של סבא, אבל ספק הוא ספק אם הוא יורשו כלל. אבל התם בנפל עליו ועל אמו לא הוי בנימין (=בן האם שלא מת) ודאי יורש בכל חצי האחר, דאם מתה רחל קודם יוסף הוי ראובן (=אחיו של יוסף מן האב) נמי יורשו".
האחרונים התחבטו רבות בהבנת דברי התוספות, ולשם הקיצור לא נביא כאן את דבריהם ונסתפק בהצעה אחת שיכולה לבאר את הדברים. בסוגייתנו ברור לחלוטין שהנכסים כולם כלולים בירושה הנופלת מן הסב לבניו, וברור גם שהיבם הוא אחד המוטבים בירושה זו. לכן היבם נחשב כ"מוחזק" בנכסים כולם, וכאשר ה"ספק" טוען שגם הוא אחד המוטבים בירושה, עליו להביא ראיה. אך במקרה של המשנה בבבא בתרא הנכסים עצמם מוטלים בספק: האם הם כלולים ב"ירושת האם" ושייכים לבניה החיים, או שמא יצאו מרשותה ועברו לבנה וכעת הם כלולים ב"ירושת הבן", השייכת ליורשיו. במקרה כזה כלל אין "מוחזק" ברור בנכסים אלו, והעובדה שבני האם יורשים בוודאות חלק מנכסיה אינה מסייעת להם בבירור מעמד חלקו של הבן.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)