יבמות | דף צד | ריח הגט

במשנתנו הובאה דרשתו של רבי אלעזר בן מתיא ביחס לאישה שקיבלה גט ממי שאינו בעלה:

"אמרו לה מת בעליך ונתקדשה, ואחר כך בא בעלה – מותרת לחזור לו, אף על פי שנתן לה אחרון גט – לא פסלה מן הכהונה; את זו דרש רבי אלעזר בן מתיא: "ואשה גרושה מאישה" (ויקרא כא, ז) – ולא מאיש שאינו אישה.

ובגמרא (צד ע"א) אמר רב יהודה שהיה על רבי אלעזר בן מתיא לדרוש דרשה אחרת מן המילים "ואשה גרושה מאישה":

"אמר רב יהודה אמר רב: הוה ליה לר' אלעזר למדרש ביה מרגניתא, ודרש ביה חספא. מאי מרגניתא? דתניא: 'ואשה גרושה מאישה' – אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה, והיינו ריח הגט דפוסל בכהונה".

הברייתא המובאת בגמרא דורשת מן הפסוק שדי בכך שהאישה תתגרש "מאישה" כדי שתיפסל מכהונה. כך ביאר רש"י (ד"ה לא) את המקרה:

"כגון שכתב לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם שלא נתגרשה זו לגמרי אלא מאישה נפרדה".

דין זה נראה במבט ראשון מחודש ומפתיע – הרי הגט לא החיל על האישה דיני גירושין, ולמרות זאת הוא פוסל אותה מן הכהונה. ואכן, מדברי הרמב"ם (גירושין י, א) עולה שמדובר בדין דרבנן בלבד:

"המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם, שאף על פי שאין זה גט הרי זו פסולה לכהונה מדבריהן, שנאמר 'ואשה גרושה מאישה' (ויקרא כא, ז), אמרו חכמים: אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לכל – נאסרה לכהונה, וזהו ריח הגט שפוסל בכהונה מדבריהן".

הרמב"ם חוזר פעמיים על כך שהאיסור הוא "מדבריהן". בפשטות הכוונה היא לאיסור דרבנן בלבד. אומנם, המגיד משנה על אתר השיג על הרמב"ם והוכיח מן הגמרא שמדובר באיסור תורה, וכן עולה מרוב המפרשים על הש"ס בסוגייתנו ובמסכת גיטין. ממילא יש לשאול: מהו הטעם לדין זה?

בפסקי הרי"ד בסוגייתנו נאמר:

"דריח הגט יקרא, כיון דהזכיר בו לשון גירושין".

אפשר לדייק מדבריו שהגט איננו מפרק את קשר הנישואין שבין האישה לבעלה, אלא שעצם העובדה שניתן לאישה מסמך המזכיר גירושין פוגמת אותה מכהונה. אומנם, מלשון רש"י הנ"ל משמע אחרת: "שלא נתגרשה זו לגמרי, אלא מאישה נפרדה". מדבריו משמע שהגט אומנם לא התיר את האישה, אך הוא יצר הפרדה מהותית בינה לבין בעלה.

אפשר לחדד את ההבדל בין הטעמים מתוך דיון בגדרי האיסור. המאירי על אתר כתב:

"אף על פי שלא הותרה בגט זה לעלמא, לגביה דידיה מגורשת היא במקצת, עד שאם הוא כהן נפסלה לו ואם אינו כהן ומת לו מקודם שיתן לה גט אחר נפסלה בגט זה לכהונה".

המאירי מציע שתי נפקא-מינות לכך שהאישה פסולה לכהונה: אם בעלה כהן – היא אסורה לו, ואם בעלה ישראל – היא אסורה לכהנים לאחר מותו. אומנם, רש"י (ד"ה פסולה) הביא רק אחת מן הנפקא-מינות:

"פסולה לכהונה – אם מת והותרה לינשא".

על דברי רש"י יש להקשות: מדוע הוא מדגיש שהאיסור חל רק לאחר מות הבעל? אם האישה נחשבת כגרושה, מדוע לא יחול האיסור גם על בעלה, אם הוא כהן?

יש מקום ליישב את דברי רש"י (בהנחה שנאמרו במכוון) לאור טעם הדין, כפי שעלה מדבריו. ריח הגט יצר הפרדה בין האישה לבעלה, אך לא התיר אותה לאחרים, משום שהבעל הותיר ברשותו את הבעלות על יכולתה של האישה להינשא. משום כך, כל עוד הבעל חי אין הגירושין יכולים לחול והיא מותרת לבעלה גם אם הוא כהן. אך לאחר שהבעל מת יוצאת הבעלות על יכולת הנישואין מתחת ידיו, ואז יכול לחול עליה הגט המקורי ולאסור אותה לכהנים אחרים. פסיקה זו יכולה לנבוע רק מן הטעם המובא ברש"י, ולא מן הגישה העולה מדברי הרי"ד, שלפיה הזכרת לשון הגירושין יצרה "קצת גירושין" הפוסלים את האישה באופן מיידי.