יבמות | דף קיד | נאמנות אישה וחשש "דדמי"

שלושה פרקים בחלקה האחרון של מסכת יבמות עוסקים בדיני עגונה. הפרק העשירי, שאותו כבר למדנו, מחדש את הקולא הגדולה שלפיה אף שבדיני ערווה עסקינן, ניתן להאמין אפילו לעד אחד. בפרק החמישה עשר, שאת לימודו אנו מתחילים היום, מתחדש חידוש נוסף: לעיתים גם האישה עצמה נאמנת לומר "מת בעלי". מן הסוגיה להלן בדף קט"ז (במחלוקת בית שמאי ובית הלל) עולה שאף שנאמנות זו חורגת מגדרי ההלכה המקובלים, חכמים חידשו אותה כדי להקל על בנות ישראל, שלא ייוותרו עגונות, מתוך הנחה שאישה "דייקא ומינסבא".

אומנם, כדי לסמוך על דברי האישה חובה לוודא ש"שלום ביניהם ושלום בעולם". כאשר אין שלום יבן בני הזוג מתעוררים שני חששות, כמבואר בגמרא בדף קט"ז – חשש שקר וחשש טעות. כאשר שלום ביניהם ומלחמה בעולם, לכאורה אין סיבה להניח שהאישה משקרת, ואולם קיים חשש רב לטעות, כפי שמסבירה הגמרא בסוגייתנו:

"אמר רבא: מאי טעמא דמלחמה? משום דאמרה בדדמי – סלקא דעתא בכל הני דאיקטול הוא פליט?".

מצאנו מחלוקת בין הראשונים בביאור הדברים. רוב הראשונים הסבירו שהחשש הוא לטעות, כפשטות לשון הגמרא. עם זאת, נראה שהרמב"ם (גירושין יג, ב) הרחיב את הדברים יותר, וכך כתב:

"וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת, ואף על פי שהיה שלום בינו לבינה, שמא תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת, כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצען, שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן. לפיכך אינה נאמנת, ואפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו".

הרמב"ם פותח בחשש הטעות שנזכר בגמרא, אך מסיק ממנו בדרך "לפיכך" שהאישה אינה נאמנת אף אם היא טוענת בוודאות מוחלטת שהבעל מת והיא קברה אותו. הרשב"א בסוגייתנו (ד"ה אמר רבא) עומד על החידוש שבדברי הרמב"ם ודוחה אותו:

"...ודברי הרמב"ם... אינו נ"ל מן הטעם שכתבתי... דלא מחזקינן לה במשקרת אלא באומרת בדדמי, וכל שאמרה קברתיו – נאמנת".

הנפקא-מינה בין הדעות, כפי שמציין הרשב"א, היא כאשר האישה מעידה שהבעל מת והיא קברה אותו. התוספות בתחילת הפרק הזכירו נפקא-מינה נוספת, והיא נוגעת ליישום דין "מיגו" בנידון שלפנינו. כאמור, כאשר יש מלחמה בעולם האישה אינה נאמנת לומר שבעלה מת. מה יהיה הדין כאשר כלל לא ידוע לנו על מלחמה, והנה באה אישה ומספרת שפרצה מלחמה ובעלה נהרג? מצד דיני נאמנות זהו מקרה קלאסי של 'מיגו': מתוך שהאישה הייתה יכולה לא לגלות לנו שפרצה מלחמה, ואז היינו מאמינים על מות בעלה כבעיתות שלום, היא נאמנת לומר שפרצה מלחמה ובעלה נהרג. אלא שבעלי התוספות שוללים זאת לאור גישת הרשב"א הנ"ל. הם מסבירים שאילו היינו חוששים לשקר, דין מיגו אכן היה מנטרל אותו ומעניק לאישה נאמנות. אך מכיוון שאנו חוששים לטעות, מיגו אינו מעלה ואינו מוריד, שכן אם אומנם האמנו לה שפרצה מלחמה, שוב יש לחשוש שמא הניחה שבעלה מת, אף שלא ראתה זאת בעיניה.