עבודה זרה | דף כ | וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע
בסוגייתנו נידונים פרטים שונים באיסור "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י). המכנה המשותף לכולם הוא הכלל המובא בסוף הסוגיה:
"'וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע' – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה".
הגמרא במסכת ברכות (יב ע"ב) לומדת את האיסור להסתכל בעריות מפסוק אחר:
"פרשת ציצית מפני מה קבעוה? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות ודעת מינים, הרהור עבירה והרהור עבודה זרה... דתניא: 'אחרי לבבכם' – זו מינות, וכן הוא אומר: 'אמר נבל בלבו אין א-להים'; 'אחרי עיניכם' – זה הרהור עבירה, שנאמר: 'ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני'".
והרמב"ם אף הביא דרשה זו בספר המצוות (לא תעשה מז).
ההבדל בין הלימוד מפרשת ציצית ללימוד שבסוגייתנו הוא בגדר האיסור: "ולא תתֻרו" אוסר את עצם ההסתכלות, ואילו "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" אינו איסור על עצם ההסתכלות כי אם על תוצאותיה.
מסתבר שזה טעם החילוק בין פנויה לאשת איש – "שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת". מצד איסור ההסתכלות עצמו אין כמובן שום מקום לחלק, אבל הסתכלות באשת איש עלולה להביא לתוצאות חמורות הרבה יותר מן התוצאות העלולות לבוא מהסתכלות בפנויה, ועל כן יש להרחיק יותר. גם הסתכלות בבגדים ובבעלי חיים הנזקקים זה לזה, נראה שאין לאוסרה אלא מצד החשש לתוצאותיה, אך לא מצד ההסתכלות כשלעצמה.
על פי זה יובן הקשר בין דין "וְנִשְׁמַרְתָּ" ובין דבריו המפורסמים של רבי פנחס בן יאיר. מהותו של דין "וְנִשְׁמַרְתָּ" היא צפיית האיסור מראש והימנעות ממנו – דבר שיש בו, במובן מסוים, משום התקדמות והתפתחות יחסית לאיסור הבסיסי יותר על עצם ההסתכלות. מגמה דומה מצינו בדברי רבי פנחס בן יאיר: התורה היא רק השלב הראשון, השאיפה והחתירה לקיום רצון ה' יתברך היא שמביאה את האדם אל המדרגות הבאות ומרוממת אותו מעלה מעלה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)