אבות דר' נתן | הנביאים ואנשי כנסת הגדולה

נביאים קיבלו משופטים, שנאמר "ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח". (נו"א א, ג)

 

הפסוק מבטא את הרעיון שהנביאים נשלחו על ידי הקב"ה למלא תפקיד. כיצד מראה הפסוק שמלבד השליחות לתפקידם היוו הנביאים חוליה למסירת התורה? נעיין בציטוט במקורו בספר ירמיהו:

 

כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם: וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים: לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ: (ירמיהו ז, כג-כה)

 

תפקיד הנביאים מקושר כאן לקיום ההתניה "שמעו בקולי והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם"; אם העם ישמע בקול ה' – הוא יזכה להיות עם ה'.

 

התניה זו מופיעה ממש לפני מעמד הר סיני:

 

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (שמות יט, ה-ו)

 

כבר בתורה אנחנו מתבשרים שמי שיעזור בשמירת הברית הזו יהיו הנביאים:

 

כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ: (דברים יח, טז-יח)

 

עם ישראל חש שאינו בשל לשמוע את קולו של הקב"ה וביקש ממשה "קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' א-להינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' א-להינו אליך ושמענו ועשינו" (דברים ה, כג). הקב"ה מקבל את הבקשה ומבטיח לשלוח נביאים גם לאחר תקופתו של משה. כפי שרואים בירמיהו, תפקיד הנביאים כמי שמסייעים בקיום "שמעו בקולי והייתי לכם לא-להים" – אכן מתממש. מתוך כך ברורה הבחירה באדר"נ לשימוש בפסוק כהוכחה לכך שהנביאים ממשיכים את שושלת מסירת התורה.

 

 

חגי זכריה ומלאכי קיבלו מנביאים. (נו"א שם)

 

מדוע פורטו חגי זכריה ומלאכי כחוליה נפרדת ולא נכללו ב"נביאים קיבלו משופטים" – הלוא הם נביאים ונבואתם היא חלק מתרי עשר? נראה שהסיבה לכך היסטורית; בעוד שרוב הנביאים התנבאו עד חורבן הבית הראשון, חגי זכריה ומלאכי התנבאו בין שני המקדשים ובתחילת ימי בית שני.

 

בחגי וזכריה מצוין זמן הנבואה בימי דריוש, והנבואה על בניין הבית השני מפורשת ביותר:

 

וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב: ...עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ ואכבד (וְאֶכָּבְדָה) אָמַר ה': (חגי א, ג-ח)

 

וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר ה' צְ-בָאוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה: ...לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וקוה (וְקָו) יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלִָם: (זכריה א, יב-טז)

 

במלאכי זמן הנבואה אינו מפורש. הרד"ק מביא את הדעה בחז"ל שמלאכי הוא עזרא וחולק על כך, אך מכל מקום ברי לו שמלאכי מתנבא בימי הבית השני:

 

חגי זכריה ומלאכי הם שנבאו בבית שני. ובחגי וזכריה נכתב זמן נבואתם ובמלאכי לא נכתב, ואפשר שהיה האחרון שבהם. וכן יראה, כי לא נזכר בדבריו בנין הבית כמו שנזכרו חגי וזכריה... ורז"ל אמרו מלאכי זה עזרא, ולא מצאנו בשום מקום שקראו נביא אלא עזרא הסופר. (רד"ק על מלאכי א, א)

אולם גם אם חגי זכריה ומלאכי התנבאו מאוחר יותר, מדוע לא נכללו באדר"נ בין שאר הנביאים? נראה שתי גמרות המתייחסות אליהם במפורש.

 

משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל. (יומא ט ע"ב)

 

מקובלנו שספרי הכתובים נכתבו ברוח הקודש.[1] מותם של חגי זכריה ומלאכי מסמן את סופו של עידן רוחני; לא רק הנבואה נפסקת אלא גם רוח הקודש מסתלקת.

 

במסכת סוכה דנה הגמרא במקור דין חיבוט ערבה – האם מדובר במנהג שנהגו הנביאים או בתקנה מחייבת שלהם:

 

אתמר: ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר ערבה מנהג נביאים. (סוכה מד ע"א)

 

רש"י על אתר מסביר:

 

תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה. (רש"י שם ד"ה יסוד נביאים הוא)

 

מדברי רש"י מסתבר שחגי זכריה ומלאכי חיו ופעלו בתקופת אנשי כנסת הגדולה ואף היו ממתקני תקנותיהם. אם כן נראה שבאדר"נ הם נזכרו בנפרד כיוון שהם מהווים חוליית מעבר – הם היו נביאים ולצד זאת גם אנשי כנסת הגדולה. לא זו אף זו, בימיהם חל שינוי משמעותי בדרך מסירת התורה. עד ימיהם הייתה מסירת התורה נחלתם של הנביאים, והדגש בתפקידם הוא כפי שראינו לעיל – שמירה על הברית שבין הקב"ה וישראל; מימיהם והלאה רוח הקודש מסתלקת והתורה נמסרת מעתה על ידי אנשים שאינם נביאים. התורה עוברת דרך לימוד וקביעת תקנות ומנהגים בעת הצורך.

 

 

אם נסכם את המהלך בשיעורים האחרונים, הרי שמתוך פירוט שושלת מסירת התורה והפסוקים המובאים באדר"נ ניתן לראות שמסירת התורה אמנם רציפה ונמשכת דור מפי דור החל ממשה רבינו, אולם לכל שלב יש ביטוי ייחודי וחידוש באופן העברת התורה.

 

משה קיבל בנבואתו את התורה והורידה משמי מרומים לארץ. יהושע מראה שלמסירת התורה שבעל פה דרושה מסירות. הזקנים מעבירים מסורת מוטמעת ומראים שעל מסירת התורה אמונים לא רק מנהיגים ספציפיים אלא גם השדרה המרכזית של העם הנושאת ידע העובר מדור לדור. השופטים מדגישים את פן האחריות של המנהיגים. הנביאים מבטאים את הרעיון שהקשר בין הקב"ה וישראל כרוך במחויבות ההדדית, כדברי הכתוב "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". חגי זכריה ומלאכי מסמלים את המעבר מתקופה של קשר בלתי אמצעי בין הקב"ה לישראל אל קשר המבוטא על ידי מחויבות אנושית, ייסוד מנהגים ומסירה מאדם לאדם על ידי לימוד. על תפקידם של אנשי כנסת הגדולה נרחיב כעת.

 

 

אנשי כנסת הגדולה קיבלו מחגי זכריה ומלאכי. (נו"א שם)

 

מי היו אנשי כנסת הגדולה? ראינו שבמסכת סוכה כלל רש"י בתוכם את חגי זכריה ומלאכי. במסכת אבות ביאר רש"י כך:

 

ואלו הן: זרובבל נחמיה שריה רעליה ומרדכי בלשן שהיו בימי עזרא בבנין בית שני. ולמה נקראו אנשי כנסת הגדולה? מפרש במסכת יומא בפרק 'בא לו כהן גדול' שהם היו כנסיה גדולה וקדושה שהחזירו עטרה ליושנה. (רש"י על אבות א, א)

 

 האנשים שרש"י מונה מוזכרים בתחילת ספר עזרא כמי שעלו מהשבי בבבל:

 

וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נבוכדנצור (נְבוּכַדְנֶצַּר) מֶלֶךְ בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ: אֲשֶׁר בָּאוּ עִם זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפָּר בִּגְוַי רְחוּם בַּעֲנָה מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל: (עזרא ב, א-ב)

 

נראה שרש"י הסיק מכך שאנשים אלו עמדו בראש העם והיו אנשי כנסת הגדולה.

 

יש לציין שבספרי הכתובים כלל לא מוזכר מוסד בשם 'הכנסת הגדולה', אך בספרי עזרא ונחמיה מוזכר שהיו אסיפות שנועדו לברר כיצד לבנות את עבודת ה' לאחר שיבת ציון:

 

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: (נחמיה ח יג-יד)

 

אף שלא הוזכר במפורש שמוסד זה כונן והתקיים, קשה להניח שעם השב לארצו מגלות יכול לבנות לעצמו שלטון וסמכות רוחניים ללא אסיפה מעין זו. נראה שלחז"ל אכן הייתה מסורת על קיומה של מסגרת זו כמקום העוסק בלימוד ההלכה ופסיקתה וכהנהגה רוחנית. מוסד חשוב זה איפשר ביסוס של החיים הדתיים ושמירת התורה לאחר השיבה מהגלות שלאחר חורבן בית ראשון ובתקופת בית המקדש השני. עם זאת, כפי שנראה מיד, שאלות רבות על אודות 'אנשי כנסת הגדולה' יישארו פתוחות.

 

כמה זמן נמשך קיומה של 'הכנסת הגדולה'? קשה לענות על כך. מדברי רש"י משתמע שמדובר בתקופה קצרה; חגי זכריה ומלאכי, כמו גם האנשים המוזכרים בתחילת ספר עזרא, חיו כולם בזמן שיבת ציון. אולם כפי שנראה בהמשך פועלה של 'הכנסת הגדולה' היה נרחב ומגוון ומסתבר אפוא שתקופתם נמשכה זמן ארוך יותר. קשה למתוח את הקו ולומר מתי מסתיימת תקופה זו ומתחילה תקופת הזוגות שבאה אחריה. אם נמנה את הדורות המוזכרים במסכת אבות לאחר תקופת הכנסת הגדולה ועד החורבן הרי שמדובר בכשבעה דורות בלבד: שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, לאחריו אנטיגנוס איש סוכו, בעקבותיו חמישה דורות של זוגות שהאחרון שבהם הוא הזוג הלל ושמאי. רבן יוחנן בן זכאי שקיבל מהם (עיינו אבות ב, ח) כבר חזה בחורבן המקדש השני. כיוון שבית המקדש השני עמד על תילו מעל ארבע מאות שנה, אם נפחית את משך פעלם של שבעה הדורות הללו, הרי שתקופת 'אנשי הכנסת הגדולה' נמשכה ככל הנראה זמן רב מעבר לתחילת ימי הבית.

 

במסכת יומא דנה הגמרא בפסוק "ויברך עזרא את ה' הא-להים הגדול" (נחמיה ח, ו) ומנסה להבין את משמעות המילה 'הגדול':

 

"ויברך עזרא את ה' הא-להים הגדול". מאי גדול? אמר רב יוסף אמר רב שגדלו בשם המפורש... במערבא מתנו הכי: רב גידל אמר גדול שגדלו בשם המפורש ורב מתנא אמר "האל הגדול הגבור והנורא".

 

והא דרב מתנא מטייא לדרבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה, אמר "האל הגדול הגבור והנורא". אתא ירמיה ואמר, נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו, אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפיים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? (יומא סט ע"ב)   

 

לאחר שמשה רבינו אמר "האל הגדול הגבור והנורא" (דברים י, יז), באו ירמיהו ודניאל ובעקבות הצרות שהתרחשו והפגיעה בהיכל ה' יצרו פיחות בביטוי גדולתו של הקב"ה, אך אנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה ותיקנו שבתפילה יש להשתמש במטבע הלשון המלא.

 

זהו אחד המקומות היחידים בדברי חז"ל שבהם מופיע המונח 'אנשי כנסת הגדולה'. במבט ראשון לא ברור השימוש במונח זה שכן לא ברור מה בין 'החזירו עטרה ליושנה' לשם 'אנשי כנסת הגדולה'. אך נראה שיש לראות את הביטוי בהקשר הכולל של הסוגיה שם ביומא.

 

הגמרא שם דנה בתפילה במסגרת דברי המשנה המתארת את קריאת התורה כחלק מסדר עבודת יום הכיפורים:

 

בא לו כהן גדול לקרות, אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא, ואם לאו קורא באצטלית לבן משלו. חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל וקורא 'אחרי מות' ו'אך בעשור'. (יומא סח ע"ב)

 

משתמע מכאן שלא רק שמוסד 'הכנסת' (ובהמשך לו בימינו 'בית הכנסת') כבסיס של התכנסות לתפילה היה קיים כבר אז, אלא שהוא אף היווה חלק מעבודת בית המקדש. מתוך כך ניתן להסיק ש'אנשי כנסת הגדולה' היו חלק מאותו מוסד, היוו גורם מרכזי בהתוויית סדרי התפילה וזכו להכרה בגדולתם בכך שהחזירו עטרה ליושנה.

 

החידוש בגמרא אינו בכינון מוסד 'הכנסת הגדולה' אלא בתוספת הכינוי 'הגדולה' לביטוי המקורי 'אנשי הכנסת'. הם אלו שהצליחו לטבוע מחדש בנוסח התפילה את גדולתו של הקב"ה – עד כמה שבן אנוש יכול לבטא – כפי שלימדנו משה. שם המוסד בו נתעטרו, 'הכנסת הגדולה', שימש את חז"ל גם במקומות הבודדים האחרים בהם מוזכר החותם שהשאירו על התורה שבעל פה.

 

 

הגמרא במסכת מגילה דנה כיצד נתקן מבנה התפילה ומספרת כך:

 

אמר רבי יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר. (מגילה יז ע"ב)

 

בדרך אגב משתמע מכאן שהמבנה הבסיסי של תפילת עמידה והנושאים העומדים במרכזה הם עתיקי יומין וראשיתם עוד בסוף ימי הנביאים. מכאן לכאורה אפשר ללמוד על מספר החברים ב'כנסת הגדולה'.[2] מאידך גיסא, כדאי לשים לב שהמונח 'כנסת הגדולה' אינו נזכר כאן כלל! ייתכן שחז"ל ראו את מוסד 'הכנסת הגדולה' כמוסד הרוחני המרכזי באותם ימים ולכן ייחסו את פעולתם של מאה ועשרים הזקנים כחלק מהתנהלותו של מוסד זה.

 

גם בירושלמי בדיון על מבנה התפילה מופיע מספר זה של זקנים:

 

אמר ר' ירמיה: מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת. (ירושלמי ברכות ב, ד)

 

אולם במקום אחר בירושלמי מופיעה לשון דומה אך במספר שונה. במסגרת הדיון על מצוות פורים ומקרא מגילה, דנה הגמרא אם ניתן לחדש מצווה ללא מקור מהתורה:

 

ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: שמונים וחמשה זקנים ומהם שלושים וכמה נביאים היו מצטערין על הדבר הזה. אמרו: כתיב "אלה המצוות אשר צווה ה' את משה", אלו המצות שנצטוינו מפי משה. וכך אמר להם משה, אין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר מעתה ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר? לא זזו משם, נושאים ונותנין בדבר עד שהאיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם, ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים. (ירושלמי מגילה א, ה)

 

השאלה אם אפשר לחדש מצווה מדרבנן הייתה דילמה משמעותית ורלוונטית לזמנם. מכל מקום גם שם לא מוזכר במפורש שמדובר באנשי כנסת הגדולה. מצד שני, ברור שמדובר באותה תקופה של שלהי נבואה ותחילת זמנם של חכמים שצריכים להכריע בשאלות משמעותיות – לתקן תקנות, לסדר את התפילה ולמסד את עבודת ה' בתקופה של התבססות מחודשת בארץ בלי נבואה.

 

קשה להכריע כיצד התנהלה ההנהגה הרוחנית המרכזית של אותם ימים, כמה חברים היו בה, באיזה אופן נבחרו וכיצד התקבלו בה ההחלטות. השאלות הללו לוטות בערפל, אך אפשר להבין שקיומו של מוסד כזה נבע מהצורך בו. בעוד שלפני כן היו הנביאים מופקדים על עבודת ה', ובעוד שלאחר מכן החלה תקופת הזוגות ובעקבותיהם התנאים, הרי שבמהלך ימי בית המקדש השני נוצקים דפוסים של עבודת ה' המתאימים לתקופה בה אין נביאים, ושותפים לקביעתם הם גם אחרוני הנביאים וגם זקני אותה תקופה. לשותפות זו בין הנביאים וחכמי התקופה מתייחסים חז"ל כאנשי כנסת הגדולה.

 

 

באילו שאלות עסקו אנשי כנסת הגדולה? ראינו כי הם עסוקים בגיבוש התפילה ובשאלה אם ניתן לתקן את מקרא מגילה ומצוות פורים. נראה כעת שאלות נוספות שהעסיקו אותם.

 

הגמרא במסכת בבא בתרא דנה מי כתב כל אחד מספרי התנ"ך ובין השאר אומרת כך:

 

אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל, ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר. (בבא בתרא טו ע"א)

 

מדובר כאן בדברי הנביאים ומנהיגי ישראל שפעלו בסוף ימי בית ראשון, בימי הגלות ובתחילת ימי בית שני. באדר"נ מופיע דיון על ההתלבטות לגבי ספריו של שלמה, דיון שנעסוק בו בהרחבה באחד השיעורים הבאים:

 

בראשונה היו אומרים: משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו... עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם. (נו"א א, ד)

 

אנשי כנסת הגדולה פירשו את הספרים שכתב שלמה ומתוך כך הוחלט שלא לגנוז אותם אלא לכלול אותם בכתבי הקודש. משני האזכורים הללו, הן בגמרא בבבא בתרא והן באדר"נ, ניתן ללמוד שלאנשי כנסת הגדולה היה חלק משמעותי ביותר בקיבוץ כ"ד ספרי התנ"ך, בכתיבת חלק מהם (כפי שמופיע בבבא בתרא לגבי יחזקאל, תרי עשר, דניאל ואסתר) ובהכרעה בשאלה אילו ספרים נשארים בפנים ואלו אינם נכללים ביניהם.

 

תחום אפשרי נוסף שבו עסקו קשור לשאלה מתי נתקנו מצוות דרבנן. הגמרא במסכת עירובין אומרת כך:

 

אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידיים יצתה בת קול ואמרה "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני", ואומר "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר". (עירובין כא ע"ב)

 

בגמרא אחרת במסכת יבמות משתמע ששלמה המלך תיקן לא רק עירובין ונטילת ידיים אלא גם שניות לעריות. לעיל ראינו בירושלמי שזקנים ונביאים (בלשון דומה לזו שנאמרה בתיקון נוסח התפילה) תיקנו את מצוות קריאת מגילה. אולם מי תיקן ברכות הנהנין? ומי תיקן הדלקת נר שבת? אמירת הלל? נר חנוכה? המשנה במקומות שונים מניחה את קיומן של מצוות אלו (ברכות פרק שישי, שבת פרק שני, סוכה פרק רביעי וכו'). ברור אם כן שמצוות אלו נתקנו לפני תקופת התנאים אך מצד שני הן אינן נזכרות בדברי הנביאים. מכאן ניתן לשער שלפחות חלקן נתקנו בימי בית המקדש השני. אפשר שלאנשי כנסת הגדולה אכן היה חלק בתקנות אלו.

 

לבסוף, נזכיר את נושא הסייג שעוד נעסוק בו בהרחבה בהמשך. כידוע, אחד המסרים של אנשי כנסת הגדולה הוא "ועשו סייג לתורה". נראה שהנחלת הסייג כמאפיין חשוב של ההלכה היא פרי חשיבתם של אנשי כנסת הגדולה שהדגישו רעיון זה.

 

 

לסיכום, חוליית 'אנשי כנסת הגדולה' משאירה אותנו עם יותר שאלות מתשובות. ברור לחז"ל שבתקופת בית שני ועד לתקופת הזוגות התקיימה מסגרת שאפשרה את העברת תורה שבעל פה. ברם לא ברור לגמרי מי אייש את אותה מסגרת, מתי ואיך נוצרה, כיצד התקיימה ומה היו סמכויותיה. אנחנו יודעים שבאותה תקופה עמדו שאלות מרכזיות בפני החכמים: הקביעה אילו ספרים נכללים בכתבי הקודש, יצירת נוסח התפילה ודיניה, תיקון מצוות דרבנן, והתוויית אופייה הכללי של ההלכה כמו למשל שאלת הסייג. דומה אפוא שאנשי כנסת הגדולה מילאו תפקיד משמעותי בחלק נכבד מנושאים אלו.