אבות דר' נתן | פתיחה

מסכת אבות שייכת לסדר נזיקין אך אין עליה גמרא. לאחריה מופיעות בדפוסי הש"ס הבבלי כמה מסכתות שאינן חלק משישה סדרי משנה, הראשונה שבהן 'אבות דר' נתן'. המסכתות שלאחריה – מסכת סופרים, מסכת דרך ארץ רבה וכו' – מכונות 'המסכתות הקטנות'. מסכתות אלו כתובות בלשון המשנה וכוללות תכנים והלכות מימי התנאים, אך הן נערכו מאוחר יותר, ובוודאי לא על ידי ר' יהודה הנשיא. אבות דר' נתן שונה ממסכתות אלו בכך שהיא מקיימת קשר הדוק עם מסכת מששת הסדרים – מסכת אבות – ובכך מזכירה תוספתא. עם זאת, שאלת היחס בינה ובין מסכת אבות – מורכבת, ונרחיב בכך בשיעור הבא.

 

כיוון שמסכת אבות דר' נתן (להלן גם בקיצור אדר"נ) אינה חלק מהש"ס, היא אינה חלק מאף מחזור לימוד מסודר (הדף היומי בבבלי, הפרק היומי במשנה וכיוצא בזה) ואינה זוכה לתשומת לב מספקת. מי שבכל זאת לומד אותה מוצא כי תכנים רבים מתוך המסכת מוכרים מאוד ומהווים תשתית לערכים רבים ביהדות. כך למשל הסיפורים על אהרן הכהן כאיש עושה שלום או התיאורים על סבלנותו של הלל. זוהי מסכת עשירה, מגוונת ומרתקת הקובעת ברכה לעצמה. בשיעור ראשון זה נטעם מעט מהמסכת, ניגע באופייה על קצה המזלג ונפתח את התיאבון.

 

כדי לחוש את ייחודה של אבות דר' נתן, נקדים במבט קצר על מסכת אבות. הגמרא אומרת כך:

 

מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות. (בבא קמא ל ע"א)

 

מימרה ידועה זו מבוססת על האוסף המרוכז של הנחיות התנהגותיות וערכיות שיש במסכת אבות. האם כוונתה המקורית של המסכת היא לכוון את דרכו של החסיד או שמא להציג את דורות התנאים ואת המסרים החינוכיים של כל אחד מהם? הרמב"ם, בהקדמתו בת שמונת הפרקים למסכת, מציג דעה ברורה בעניין. לשיטתו מסכת אבות עוסקת במידות ומטרתה התוויית דרך המתאימה לחסיד ולכל מי שחפץ להתקדם ברמתו לדרגת נבואה. אכן, אם נשאל את עצמנו מהם הנושאים המרכזיים בהם עוסקת המסכת, נראה כי הדגש הוא על המסרים הערכיים המופנים לכל אדם, ההמלצות לדיינים ולחכמים, והעצות המבוססות על ניסיונם והשקפת עולמם של כל תנא ותנא בדורו.

 

ברם למעשה, מסכת אבות מגוונת אף יותר. מלבד ההכוונות האישיות היא מאזכרת את השתלשלות מסירת התורה, מהווה מקור ייחודי לאמרות מתקופת הזוגות, ועוסקת בנושאים נוספים כמו היחס לשלומה של מלכות, חביבותו של אדם שנברא בצלם, עשרת המאמרות בהם נברא העולם, הניסיונות של אברהם, הניסים בבית המקדש ועוד.

 

על פניו, מסכת אבות דר' נתן סובבת סביב צירים תוכניים דומים. היא עוסקת בנושאים ערכיים ובהנחיות מוסריות ומביאה את דברי התנאים השונים במהלך השתלשלות התורה שבעל פה. אולם תוך כדי הדיון נפתח בפנינו שפע נושאים, הרבה מעבר למצוי במסכת אבות. נדגים זאת ומתוך כך ננסה לעמוד על כמה אפיונים של המסכת.

 

המשנה הראשונה במסכת אבות מוכרת ביותר:

 

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. (אבות א, א)

 

המשנה אינה מרחיבה ואינה מפרטת כלל על טיבו של סייג; מופיעה רק אמירתם הכללית של אנשי כנסת הגדולה שיש לעשות סייג לתורה. לעומת זאת, באבות דר' נתן הסייג נדון בהרחבה רבה ונפרס לאורך שני פרקים (!). כבר ההתייחסות הראשונה לנושא הסייג – מפתיעה:

 

ועשו סייג לתורה. ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקדוש ברוך הוא סייג לדבריו, ואדם הראשון עשה סייג לדבריו, תורה עשתה סייג לדבריה, משה עשה סייג לדבריו, ואף איוב ואף נביאים וחכמים כולם עשו סייג לדבריהם.[1] (נו"א א, ה)[2]

 

בהמשך מפורט כיצד כל אחד מהנזכרים כאן עשה סייג, ויש כמובן הבדלים ניכרים בין הסייג שעשה הקב"ה לדבריו, הסייג שעשה אדם הראשון לדבריו (שכידוע זוכה לביקורת), או הסייג שעשה משה לדבריו. מתוך כך נפתח דיון בפנים שונים של המושג 'סייג'.

 

עוד לפני הדיון הנרחב בשאלת הסייג, כבר בקריאת הפירוט הזה מתקבלת תחושה של מפץ, מעין ביקוע. לעומת הנחיה כללית ביותר לעשות סייג, מדהימה הרשימה הארוכה של עושי הסייג – הקב"ה, אדם הראשון, התורה, משה, איוב, נביאים, כתובים וחכמים. במסכת אבות נאמר בקיצור "ועשו סייג לתורה", הדיון הפרשני נסוב בעיקר סביב השאלה מה תפקיד הסייג, ותשובה אפשרית תהיה כפי שאומרת הגמרא "רב כהנא אמר מהכא: ושמרתם את משמרתי (ויקרא יח, ל) עשו משמרת למשמרתי" (יבמות כא ע"א). לעומת זאת באבות דר' נתן הדיון מסתעף לכמה כיוונים, והרשימה שציטטנו מציפה מיד כמה שאלות: היכן הקב"ה עושה סייג לדבריו? מדוע היה צורך בכך? מה היחס של חז"ל לסייג של האדם הראשון כשדיבר על נגיעה בעץ הדעת לעומת אכילת פריו – האם רואים זאת גם כ'משמרת למשמרתי', והרי כידוע מכאן דווקא מקור לאמירה 'כל המוסיף גורע' (או בלשון אדר"נ: 'מכאן אמרו: אל יוסיף אדם על דברים ששומע')? האם סייג בכל המקרים המוזכרים הוא מעין גדר ביטחון?

 

הדוגמאות הרבות מבהירות שבמושג 'סייג' דחוס הרבה, ומתוכן נפתחים דיונים בנושאים נוספים ומתרחבת היריעה. כך נידונים בפרק הראשון של אדר"נ גם אופי לימוד התורה בעיני חז"ל, היחס לספרי שיר השירים, משלי וקהלת, סוגיות שכר ועונש, אדם הראשון ומעשיו, עונשו של הנחש, שאלות מגדריות, שירת המלאכים בפני הקב"ה ועוד. בדרך לימוד זו מעשירה אדר"נ את המבט שלנו באופן מיידי.

לא רק הפירוט מעורר באדר"נ דיונים מגוונים. נעמוד כעת על מאפיינים נוספים דרך כמה מובאות מהמסכת. נתחיל במעשה שלכאורה מוכר וידוע – ברם כאן מופיע בשינוי משמעותי:

 

יוסף בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה... יהי ביתך פתוח לרוחה כיצד, מלמד שיהא ביתו של אדם פתוח לרוחה לדרום ולמזרח ולמערב ולצפון, כגון (שעשה) איוב, שעשה ארבעה פתחים לביתו. ולמה עשה איוב ארבעה פתחים לביתו? כדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף את כל הבית. הבא מן הצפון יכנס כדרכו, הבא מן הדרום יכנס כדרכו, וכן לכל רוח. לכך עשה איוב ארבעה פתחים לביתו. (נו"א ז, א)

 

הדברים כאן מפתיעים ומביאים לקריאה נוספת כדי לוודא – הרי סיפור זה מוכר לנו מאברהם, על בסיס המדרש:

 

אמר ר' אבהו אהל פלן של אבינו אברהם מפולש היה. (בראשית רבה מח, ט)

 

מה טיב היחס בין המדרשים – זה הקושר את האוהל המיוחד בעל ארבעת הפתחים לאברהם אבינו וזה הטוען שמדובר על איוב? באופן מעניין, בהמשך משווה התנא בין הכנסת האורחים של איוב לזו של אברהם, ואומר שבעוד איוב ישב באוהל וחיכה, אברהם אבינו התעלה עליו ורץ החוצה לחפש אורחים, כמאמר הכתוב "וירץ לקראתם מפתח האוהל".

 

נחזור לשאלת עושרה של המסכת – בנוסף לעצה הכללית "יהי ביתך פתוח לרווחה", כאן באדר"נ מובא גם סיפור המדגים את העיקרון. ההכוונה "יהי ביתך פתוח לרווחה" היא אמירה דיירקטיבית, הוראה הקשורה למידת הכנסת האורחים, ואילו הסיפור באדר"נ, קצר ככל שיהיה, פותח מחוזות חדשים בעזרת הכלי הספורי. הסיפור מאפשר לנו לדמיין את בעל הבית מפנה את מבטו לכל רוח ומחפש הלך הזקוק למשקה ולמנוחה, והסיפור גורם לנו לחשוב על העני שאינו צריך לטרוח ולהסתובב כדי למצוא את השער אלא נכנס בפתח מיד. ברמה העקרונית עולה השאלה האם מצוות הכנסת אורחים מחייבת רמת הכנה כמתואר כאן? האם כל זה נדרש כדי לקיים "יהי ביתך פתוח לרווחה"? האם איוב מלמד אותנו מהי הכנסת אורחים או שזה מקרה ייחודי החורג מכוונת התנא?

 

נשים לב שכאן מדובר בסיפור נטול התפתחות – לא קורה בו דבר ומופיע רק תיאור של רגע, אווירת המארח המתכונן לקראת האורח שצפוי לבוא, ובכל זאת אנו יכולים ללמוד מהסיפור רבות. בסיפורים רבים, ומסכת אבות דר' נתן משופעת בכגון אלו, קורה הרבה מאוד. הן בחסידות והן בחשיבה הפסיכולוגית נכתב לא מעט על אודות ההבדל בין החשיבה הלוגית, שאליה מכוונת אמירה כמו "יהי ביתך פתוח לרווחה", ובין החשיבה הסיפורית, הפונה לערוצים אחרים ופועלת בדרכה.

נעבור למשנה נוספת במסכת אבות.

 

הלל ושמאי קיבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. (אבות א, יב)

 

דברים נפלאים אלו אינם מתבארים יותר במשנה. מדוע נחשב אהרן לאיש שלום האוהב את הבריות ומקרבן לתורה? מסכת אדר"נ מפרטת וגם מציעה תשובה לתיאור זה:

 

אוהב שלום כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד, כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד. שנאמר (מלאכי ב) "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעון".

 

(ר' מאיר אומר מה תלמוד לומר ורבים השיב מעון?) כשהיה אהרן מהלך בדרך, פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום. למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה. אמר, אוי לי, היאך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן? בושתי הימנו שנתן לי שלום. נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו, בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו, אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר, ואומר לו בני ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר (במדבר כ) "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל". (נו"א יב, ג)

 

אהרן מתואר כדמות מעוררת השראה, המניעה את הנפגשים בה להיות טובים יותר, וכאדם המשקיע רבות כדי לפייס בין שני אנשים מסוכסכים. התנא מספק לכך כמקור את הפסוקים בספר מלאכי:

 

וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְ-בָאוֹת הוּא. (מלאכי ב, ד-ז)

 

בנוסף מובא הפסוק מחומש במדבר המתאר את האבל על אהרן. על אהרן נאמר שבכו עליו "כל בית ישראל" בעוד שעל משה נאמר "ויבכו בני ישראל את משה" (דברים לד). ייחוס דברי הנביא מלאכי לאהרן, וכן ההבחנה בין התאבלות העם על אהרן ובין זו שעל משה, מעניקים רמזים ראשוניים לדרך שבאמצעותה מסיקים התנאים שאהרן הוא איש שלום ומקרב את הבריות לתורה. העיבוי שניתן כאן אודות אישיותו של אהרן מציף שאלות נוספות: האם בתורה יש רמזים להתנהלותו זו של אהרן? כיצד אפשר ללמוד מהפרשיות השונות בתורה על אישיותו? מה ההבדלים בין הנהגתו של משה ובין זו של אהרן? בתשובות לשאלות אלו נעסוק בבוא העת, כאשר נגיע לסיפור זה במסגרת לימודנו. על כל פנים, במסגרת דברי פתיחה אלו נמצאנו למדים כי אדר"נ לא רק מפרשת את המשנה באבות אלא גם מזמנת בירור נוסף תוך שהיא נותנת לנו קצה חוט.

נבחן דוגמא נוספת. כך נאמר במסכת אבות:

 

אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם. (אבות א, ג)

 

זהו אחד האזכורים החדים ביותר לכך שעל היהודי לקיים מצוות מחמת הציווי על כך ולא כדי לקבל שכר. אדם העובד את ה' משום שהוא ירא מעונש או מצפה לשכר, מוערך פחות מזה העובד את ה' עבודה לשמה.

 

והנה, התיאור באדר"נ מוסיף נופך לדברי אנטיגונוס איש סוכו:

 

אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם, כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבוא.

 

אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו, והיו שונים לתלמידים, ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן, ואמרו: מה ראו אבותינו לומר [דבר זה], אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם [אחר] ויש תחיית המתים, לא היו אומרים כך.

 

עמדו ופירשו מן התורה, ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקים וביתוסין. צדוקים על שם צדוק, ביתוסין על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם, שלא היתה דעתן גסה עליהם. אלא צדוקים אומרים, מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה, ובעולם הבא אין להם כלום. (נו"א ה, א-ב)

 

הדרך בה הבינו צדוק ובייתוס את דברי אנטיגנוס היא תיאור מדהים של עיוות. הרי אנטיגנוס לא אמר שאין שכר. להיפך, בנוסח המופיע באדר"נ נאמר בפירוש "ויהי מורא שמים עליכם כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבוא". אולם תלמידי תלמידיו הסיקו מהחלק הראשון של דבריו שאין עולם הבא ואין תחיית המתים. טעמם ונימוקם עמם – אם אנטיגנוס מעודד את שמירת המצוות בלי קשר לשכר, הרי שאין שכר. לא רק שהם פספסו את המסר החינוכי על עבודת ה' לשמה, הם גם עיוותו אותו והסיקו מכך שאנטיגנוס בעצם רומז שאין שכר כלל. על כך גם אומר הרשב"ם "וטעו ופקרו בדברי חכמים" (בבא בתרא קטו ע"ב).

 

סיפור זה מעניק פרספקטיבה נוספת למשנה באבות ומעלה שאלה חינוכית: האם ההמלצה לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס נתפסת חד משמעית? כיצד אפשר להעביר מסר חינוכי ואמוני בלי שיתפספס ובלי שיעוות? מעבר לכך, עולה מתוך כך דיון בעיקרי האמונה של שכר ועונש ותחיית המתים. סיפור זה מעניק גם מידע חשוב על הכתות בסוף ימי בית שני.

אם נסכם, מסכת אבות דר' נתן עוסקת בבסיסה בנושאים דומים לאלו של מסכת אבות. ברם במסכתנו יש תוספת מקורות, עושר סיפורים, הרחבה ופרספקטיבה. אלו אינן רק תוספות פרשניות או תוכניות, אלא גורמים השופכים אור, מעבים את הנאמר, מעמיקים אותו ומאפשרים תמונה רב מימדית. כתוצאה מכך נפתחים עולמות של בירור פרשני, מדרשי, היסטורי, הלכתי וערכי. במקרים רבים נושקים הנושאים הנדונים במסכת לשאלות פילוסופיות, לסוגיות פסיכולוגיות, לאירועים היסטוריים ומשמעותם הרעיונית ולפרשנויות ספרותיות. הלימוד מזמן גם עיון מדרשי ומציע הבנה בפרשיות התנ"ך. בשיעורינו, ארשה לעצמי לפי העניין להרחיב לכיוונים שיש בהם משום הפריה לדברי התנאים וסיוע בהבנתם. מטרתנו תהיה לא רק ללמוד את המסכת על הסדר; ננסה גם לדלות מתוכה את הנושאים שעולים במבט רחב ומקיף, נראה את המסכת כבסיס לסוגיות שמתעוררות בה ואותן נלמד.

 

מעטים המפרשים על מסכת אבות דר' נתן. הזמין ביותר הוא פירוש 'בניין יהושע' של ר' יהושע פלק מליסה המצוי בדפוסי הגמרא, ולצדו 'כיסא רחמים' של החיד"א, 'אבות הראש' של הרב רחמים נסים יצחק פלאג'י ו'אהבת חסד' של ר' אברהם בן שמשון וויטמונד. רבים ממפרשי מסכת אבות כתבו והעירו בפירושם גם לנאמר באדר"נ, ובשיעורינו ניעזר כמובן גם בפירושים אלו.

 

מסכת אדר"נ נלמדה במשך הדורות יחסית מעט, והיא אינה מוגהת באותה רמה כמו מסכת אבות או מסכתות אחרות; הגלגולים שעברו עליה יצרו שיבושים רבים. מתוך כך נדרש פעמים רבות מאמץ לא קטן כדי להבין את התוכן לאשורו. נושא הנוסח באדר"נ הוא עניין בפני עצמו, היכול לרתק לא רק פילולוגים וחוקרים אלא גם כל יודע ואוהב ספר[3]. עם זאת, לא נעסוק כאן בפן המחקרי ובשאלות הנוסח; לימודנו יהיה תורני וישיבתי באופיו והמוקד יהיה התוכן והצדדים הרעיוניים.

 

לפני שנחל בלימוד על הסדר, יש צורך לדון ביחס שבין אדר"נ לבין מסכת אבות ולעמוד על נקודות חשובות נוספות. באלו נעסוק בשני השיעורים הקרובים.

 

שיעור הבא אי"ה בעוד שבועיים.