הקושי לעמוד בפני חטא

 

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אמשול [לך משל] למה הדבר דומה. (אדם הראשון דומה) לאדם אחד שנשא את הגיורת. היה יושב מפקדה. אמר לה, בתי אל תאכלי פת בשעה שידך טמאות, ואל תאכלי פירות שאינן מעושרין, אל תחללי שבתות, ואל תפרצי בנדרים ואל תלכי עם איש אחר. הא אם עברת על אחת מהן הרי את מתה. (מה עשה האיש ההוא עמד)^[1] ואכל פת בפניה בשעה שידיו טמאות, ואכל פירות שאינן מעושרין, וחילל שבתות, ופרץ בנדרים [והוציא לה]. מה אמרה גיורת ההיא בליבה? כל הדברים שפקדני בעלי מתחילה שקר הם. מיד עמדה ועברה על כולם. (נו"א א, ח)

משל זה מובא באבות דר' נתן כהמשך לעיסוק בשאלת החטא של אדם וחוה. על פי המשל, הגיורת שומעת כמה ציוויים מבעלה ומבינה ממנו מהן הנורמות הנדרשות ממנה. אך כאשר היא נוכחת שיש מי שדורס את הנורמות הללו, מתערער האמון שלה בבעלה והיא עוברת על כל מה שהצטוותה.^[2]

מה רוצה המשל ללמד?

אפשרות אחת היא שהמשל מדבר על הסייג שהוסיף אדם. אדם הראשון קיבל מהקב"ה ציווי שלא לאכול מעץ הדעת והעביר את הציווי לחוה בתוספת הסייג שלא לגעת בעץ.^[3] כאשר הראה לה הנחש שהנגיעה אינה ממיתה, התערער האמון של חוה באדם והיא התקשתה לעמוד בפיתוי.

לפי אפשרות זו המשל של ר' שמעון בן אלעזר ממשיך את הביקורת שהובעה לפני כן באדר"נ כלפי תוספת איסור הנגיעה בעץ.^[4] המשל מראה לנו שסייג אינו יכול להשיג את מטרתו אם הסביבה מפגינה בו זלזול ואינה שומרת עליו.

אולם כיוון זה אינו תואם את תוכן המשל, שהרי האדם שפוקד על אשתו אינו מעמיד בפניה חומרות יתרות אלא איסורים ממש – אכילת טבל, חילול שבת, אי קיום נדרים וניאוף.^[5] גם ההמשך אינו מתאים לביקורתם של חז"ל על סייג הנגיעה בעץ – המשל ממשיך ומספר על דוגמא שלילית ביותר שמקבלת הגיורת לנגד עיניה. האיש שבא ופועל בניגוד לציוויים לא רק עובר על סייגים אלא יוצר זלזול מוחלט כלפי איסורים חמורים, מראה לה ש'השמים לא נופלים' ושוחק לגמרי את יראת החטא שלה. קשה להניח אפוא שהמשל רק מביע ביקורת כלפי הסייג שעשה אדם.

אפשרות שנייה היא שהמדרש מתאר את מצבה של חוה כשהיא עומדת בפני האיסור לאכול מעץ הדעת. חוה הגיעה לעולם שבו כבר נמצא אדם. לעומתה, הוא כבר התהלך בגן עדן, הכיר מעט את אורחותיו ואף נצטווה 'לעובדה ולשמרה'. האיסור לא לאכול מעץ הדעת הוא בציווי ישיר מהקב"ה. חוה, לעומת זאת, שומעת על הציווי מאדם. הוא 'מורה הדרך' שלה בעולם והיא נסמכת עליו. כך מבין הפני יהושע בשם המפרש:

נשא משלו בגיורת. כמו הגיורת שלא ידעה להתנהג בשום דת ישראלית כשבאתה לכלל דת ישראל ובעלה מודיע לה, כך אדם הראשון ציווה לחוה שהיא לא הייתה נבראת עדיין בשעה שציווה הקב"ה לאדם על עץ הדעת. (בניין יהושע על אתר)

זמן קצר אחר כך האמון של חוה באדם עומד למבחן והיא נאלצת לעמת בין דבריו לבין מה שמוכיחה לה בריה אחרת – הנחש. סתירה זו קשה להכלה והיא חשה שבעלה דיבר מהרהורי ליבו ולא ייצג את המציאות.

המשל מעביר לנו כאן רעיון חשוב. כאשר אדם מגיע לסביבה חדשה ומנוכרת, הוא אינו מכיר את אורחות המקום וחולשתו גלויה לעין כול. כדי לא להיפגע הוא מנסה להיטמע מהר ככל האפשר ולהיראות כמו כולם; נאלץ להיסמך על גורמי מידע חלקיים; אוזניו כרויות ועיניו פקוחות לקלוט כל שביב מידע ולהבין איך נכון להתנהג. מתוך כך הוא גם יכול לטעות, כפי שקרה לחוה.

העיקרון המוצג במשל הוא כללי יותר. אלמלא הצטווה אדם ישירות על ידי הקב"ה גם הוא היה יכול ליפול באותו בור. לסביבה יש כוח רב, וכשהיא משקפת לאדם שהסטנדרטים בהם הוא מנסה לעמוד גבוהים מהנהוג במקום וכי אין לו סיבה לדבוק בסטנדרטים אלו, היא מעמידה אותו בפני סיטואציה קשה והוא עלול להיגרר מטה. אתגר זה גדול תמיד, אולם כאשר מדובר באדם המגיע מן החוץ הקושי גדול במיוחד. למי שמהגר לסביבה חדשה ונכנס לסביבה תרבותית לא מוכרת, הניסיון לעמוד בפני השפעותיה קשה ביותר.

בעלי תשובה רבים חשים בתחילת דרכם התלהבות ממתיקותה של תורה ומאורן של מצוות. בהמשך, לאחר שהם מאמצים את דרכה של היהדות ומשתלבים בסביבה דתית, הם רואים ששומרי מצוות מלידה אינם מתלהבים כמותם. הם נוכחים לדעת שבמקרים רבים מי שגדלו באופן טבעי לשמירת מצוות – מתפללים מתוך הרגל, לומדים מעט תורה, מקיימים מצוות בצורה רדודה, מתווכחים עם רעיהם וחיים את היומיום. האכזבה שהם חשים עלולה לגרום לאובדן אמון ולהתפכחות שתסיג אותם אחור. כדי להמשיך בדרכם הם יצטרכו להכיל מורכבות ולדעת שהעולם אליו נכנסו אינו בהכרח חד וברור אלא בעל גוונים רבים וסגנונות שונים.

***

המשל של ר' שמעון בן אלעזר מדגיש את העובדה שבמצבים רבים הנפילה לחטא אינה רק בשל הפיתוי אלא גם תוצאה של השפעה סביבתית. כשהעולם שבחוץ מעביר את המסר שניתן לחטוא ללא חשש, קשה מאוד לעמוד באתגר. משום כך יש להיזהר:

נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע. (אבות א, ז)

על האדם לצפות מראש את הקשיים ולהיזהר מהם. עליו לבחון היטב ממי להתרחק ועם מי כדאי לו ליצור קשר קרוב. אולם לא לכל אדם הפריווילגיה לבחור. פעמים רבות האילוצים קובעים לאדם את הסביבה בה הוא נמצא, ולעתים גם אם בחירתו הובילה אותו לשם, הוא לא היה מודע לכל המשמעויות של הצטרפות למקום חדש. גם אותה גיורת עליה מדבר ר' שמעון בן אלעזר במשלו בחרה להצטרף לבעלה, אך לא שיערה שסביבתו יכולה להעמיד אותה בקלות בסיטואציה בלתי אפשרית.

במשל המובא באדר"נ מה שגרם לקושי לעמוד באיסור היה הדיסוננס בין הציווי ובין מה שמשדרת הסביבה. הסביבה לא אמורה להיות עוינת אך היא נמצאה ככזו. בהמלצתו של נתאי הארבלי טמונה ההבנה שיש אזורים שמלכתחילה כדאי להתרחק מהם. במיוחד נכון הדבר במקרים בהם הסביבה רוצה להזיק ומייצרת בכוונה תחילה פיתוי. כך מבינים חז"ל באדר"נ את עצתו של בלעם:

...אלא זו עצה שיעץ בלעם הרשע על ישראל. דכתיב "ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים". אמר לו: עם זו שאתה שונא רעב הוא לאכילה וצמא הוא לשתיה ואין להם שיאכלו ושישתו אלא מן בלבד. לך ותקן להם קובות והנח להם מאכל ומשתה והושב בהן נשים יפות בנות מלכים כדי שיזנו העם לבעל פעור ויפלו ביד המקום. מיד הלך ועשה בלק כל מה שאמר לו בלעם הרשע. ראה מה גרם לו בלעם הרשע לישראל שנפלו מהן עשרים וארבעה אלף שנאמר "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף". (נו"א א, ד)

עם ישראל נמצא במדבר, עייף מנדודים של ארבעים שנה ולקראת כניסתו לארץ. במהלך השנים הללו עבר העם תלאות רבות – מלחמה נגד עמלק, רעב, צמא, התלבט אם ברצונו לשוב מצרימה או להמשיך בדרך, שלח מרגלים ונענש, היה עסוק בשאלה מי נבחר לעסוק בתפקידים שונים ועוד. עצתו של בלעם מבקשת לערער את העם תוך יצירת סביבה חיצונית המפתה לחטא. בלעם מוצא את העם חשוף לפגיעה, מנצל את חולשתו ומבין שזו הדרך לפגוע במרקם החיים הרוחני. בדומה לגיורת במשל של ר' שמעון בן אלעזר, יש מצבים שבהם האדם חשוף מאוד. במצבים אלו עליו להישמר מאוד ולהיות סמוך ובטוח בדרכו.

***

מיד לאחר המשל של ר' שמעון בן אלעזר מופיע באדר"נ משל נוסף:

רבי שמעון בר יוחאי אומר: אמשול לך משל למה (הדבר דומה) אדם הראשון דומה. לאחד שהיה לו אישה בתוך ביתו. מה עשה אותו האיש? הלך והביא את החבית והניח בו תאנים במנין ואגוזים במנין, וצד את העקרב ונתנו על פי החבית, והקיפה בצמיד פתיל והניחה בקרן זווית. אמר לה, בתי, כל שיש לי בבית הזה מסור בידך חוץ מחבית זו שלא תגעי בה כל עיקר.

מה עשתה האישה ההיא? כיוון שיצא בעלה לשוק עמדה ופתחה את החבית והושיטה ידה לתוכה ועקצתה עקרב. הלכה לה ונפלה על המיטה. כיוון שבא בעלה מן השוק אמר לה, מה זה? אמרה לו ידי השטתי על החבית ועקצתני עקרב והריני מתה. אמר לה, לא כך אמרתי לך מתחילה כל מה שיש לי בבית זה מסור בידך חוץ מחבית זו שלא תגעי בה כל עיקר? מיד כעס עליה והוציאה.

כך אדם הראשון (דומה), בשעה שאמר לו הקב"ה "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הרע טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" כיוון שאכל ממנו נטרד. לקיים מה שנאמר "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו". (נו"א שם) 

מסוף המשל כאן משתמע בבירור שהחוטא המרכזי הוא אדם ולא חוה. הקב"ה הניח אותו בגן עדן, אפשר לו לאכול מכל עץ הגן אך אסר עליו דבר אחד בלבד – לאכול מעץ הדעת – ואפילו באיסור יחיד זה התקשה אדם לעמוד. מדוע? בכך עוסק המשל.

במשל מניח הבעל בחבית כמות מדודה של תאנים ואגוזים, ממקם את העקרב על פיה וחותם אותה בצמיד פתיל. כך אי אפשר לפתוח את החבית בלי שהדבר יתגלה. נראה שהחבית מהווה ניסיון ברור: הבית אמנם מסור כולו לשימושו של האישה, כל מנעמיו זמינים לה, אך החבית האסורה שנמצאת בקרן זווית זוכה לכל תשומת הלב, הן של הבעל והן של האישה. 

העיקרון שמוצג במשל מוכר:

מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם: (משלי ט, יז)

מה מיוחד בפרי האסור שהופך אותו לטעים יותר? מסביר רש"י:

אין טעם ביאת פנויה כטעם אשת איש, אף לענין המצוה מים גנובים ימתקו, שהיו יראים לעשות בגלוי ועושין בסתר. (רש"י על אתר)

רש"י מצביע על שני מאפיינים. ראשית, לעומת המעשה המותר שהוא מוכר ואין בו שום חדש, המעשה האסור מעורר סקרנות; טעמו חדש והחושים מחודדים יותר כלפיו. שנית, המעשה האסור כרוך בסיכון. אף אחד לא ירים גבה אם אדם יעשה מה שרגיל לעשות. אך הלב הולם כאשר אדם עומד לחצות את הגבול, הוא חושש פן ייתפס ונוקט בזהירות. מתוך כך יש במעשה האסור יותר ריגוש. העוררות הנובעת הן מהסקרנות והן מהסיכון, מדגישה את התחושות שמלוות את העשייה האסורה.

ר' שמעון בר יוחאי מדגיש במשל את הפיתוי שיש בעץ הדעת. גן העדן יכול להיות מלא בכל טוב אך ליבו של אדם נמשך אחרי פריו של העץ האסור. הוא מסקרן אותו ומושך את תשומת ליבו. על פי המשל, הניסיון שעמד בפניו היה קשה ביותר. כפי שהאישה הנשארת בבית לבדה מסתקרנת מהחבית ומיד כשבעלה יוצא מן הבית היא ניגשת ופותחת אותה, כך תשומת ליבו של אדם מופנית לעץ הדעת, והנפילה צפויה.

כך עולה גם מהסבר הנמשל: "כך אדם הראשון, בשעה שאמר לו הקב"ה 'מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הרע טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות' כיוון שאכל ממנו נטרד. לקיים מה שנאמר 'ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו'". בצטטו את הפסוק, אומר למעשה ר' שמעון בר יוחאי שקשה היה להעלות על הדעת שאדם לא יחטא. כבר בעת שהונח בגן עדן היה ברור שהוא לא יישאר שם די זמן כדי ללון.^[6] זוהי טרגדיה ידועה מראש.^[7]

בנוסח ב מסופר המשל באופן מעט שונה.^[8] האכילה מיוחסת לחוה – כמתואר בתורה – אך החולשה האנושית הכללית מודגשת גם שם:

וכל כך למה? שלא היה אדם יכול לעמוד במצוה קלה שפקדו המקום. (נו"ב א)

אם התנאים דיברו במשליהם לא רק על אדם וחוה אלא נסמכו על היכרות עם נפש האדם באופן כללי, הרי שהמסר הטמון בדבריהם מטריד: האדם מוּעד בקלות לנפילה ולטעות. על הקלות בה אפשר למעוֹד כתב גם המהר"ל בפירושו לדברי רבי חנינא בן דוסא באבות (ג, ט) "כל שיראת חטאו קודמת לחוכמתו, חוכמתו מתקיימת, וכל שחוכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חוכמתו מתקיימת":

מה שאמר 'יראת חטאו' והלא אינו חוטא!? ולמה אמר 'חטאו', והוי ליה לומר 'כל שיראתו מן החטא קודמת למעשיו'? ואין זה קשיא, כי כל אדם מוכן לחטא, כדכתיב "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ואמר כל שיראת חטאו, שהוא מוכן לו, היראה מן החטא שהוא מוכן אליו קודמת למעשה. ובא לומר כי מפני שידע האדם כי אינו בלא חטא, ולכך הוא ירא שלא יחטא, ודבר זה קודמת למעשה וכו'. (מהר"ל, דרך חיים על משנה אבות ג, ט, ד"ה כל שיראת חטאו)

***

מדוע אדם חוטא? הגמרא בעבודה זרה מתארת שני טיפוסים של אנשים הרגילים לעבור עבירה:

איתמר: מומר – פליגי ביה רב אחא ורבינא. חד אמר: לתיאבון מומר, להכעיס מין הוי. וחד אמר: אפילו להכעיס נמי מומר. אלא איזהו מין? זה העובד אלילי כוכבים. (עבודה זרה כו ע"ב)

בגמרא זו מדובר על בחירה מודעת לחטוא. הידיעה של אדם שמדובר באיסור והבחירה המכוונת שלו לעבור עליו הופכות את המעשה לחמור. עדיין חולקים האמוראים אם חומרת החטא שונה בין מי שחוטא רק מתוך כוונה להראות שהוא עובר על איסורים בלי פקפוק, ובין מי שעושה זאת כדי ליהנות מהמעשה.

אך לא כל חוטא עושה מה שעושה מתוך רצון לעבור על איסור. לעתים המטרה אינה מכוונת כלל לחטא. כך למשל לגבי חטא העגל כותב הכוזרי:

ולבסוף הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האומות, אך גם הם לא כיחשו בא-לוהותו של מוציאם מארץ מצרים – הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות א-להיהם... אכן, העם לא חשב כלל כי על ידי מעשה זה הוא יוצא מעבודת הא-לוה – ולהיפך! לדעתם, היה במעשה זה משום השתדלות יתר בעבודת הא-לוה... (כוזרי א, צז)

טעותם של העם הייתה חמורה, אך עדיין הייתה זו טעות. זה היה חטא ללא כוונה רעה.

לחטא יכולים להיות מניעים רבים – פיתוי, הרגל, הקושי להשקיע את המאמץ הנדרש כדי לשמור על הנורמות, חוסר תשומת לב, ועוד. ר' שמעון בן אלעזר ור' שמעון בר יוחאי מפנים את תשומת ליבנו לשני גורמים משמעותיים המעלים את הסיכוי לכך שאדם יחטא: שהיית האדם בסביבה המזלזלת בערכיו ומבליטה נורמות אחרות; ומתח שיוצר נוכחות בולטת של הגירוי האסור. כששני אלו נוכחים, יש להישמר במיוחד.

אדם וחוה לכאורה לא נדרשו להרבה אך חז"ל מלמדים אותנו כאן שהניסיון שעמד בפניהם היה קשה. מניסיונם עלינו ללמוד שיעור חשוב על אופי האדם וחולשותיו. אדם המשוכנע שיעמוד בכל פיתוי ולא יחטא הוא נאיבי. אך אם הוא לומד את עצמו, מאמין בערכיו, בוחן כיצד להתמודד עם מסרים אחרים מהסביבה, בוחן את חולשותיו ומודע למה שחשוב לו, הוא יכול להתגבר, ללמוד מניסיונו ולהתקדם.