קורבנו של אדם הראשון

 

...לשחרית כיון שראה העולם שמאיר ובא למזרח שמח שמחה גדולה, עמד ובנה מזבחות והביא שור שקרניו קודמות לפרסותיו והעלהו עולה, שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס". שור שהעלה אדם הראשון ופר שהעלה נח ואיל שהעלה אברהם אבינו תחת בנו על גבי המזבח (כולם קרנותיהן קודמות לפרסותיהן), שנאמר "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר". (נו"א א, ח)

בשיעור הקודם עסקנו בחרדה שמילאה את אדם כשהעולם החל להחשיך. בשיעור זה נעסוק בקרבן שהקריב כאשר נוכח כי היום מאיר לאחר חשכת הלילה.

ראשית נסביר את דברי התנא 'שור שקרניו קודמות לפרסותיו', מתוך גמרא מקבילה. הגמרא במסכת חולין דנה בסימני הכשרות של חיה ועוף. במהלך הדיון מזכירה הגמרא אפיונים גופניים שונים של השור ואגב כך מציינת שני סימנים שייחדו את השור שהקריב אדם הראשון:

ואמר רב יהודה: שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס". 'מקרין' תרתי משמע!? אמר רב נחמן: 'מקרן' כתיב. ואמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרניו קודמות לפרסותיו, שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס", 'מקרין' ברישא והדר 'מפריס'. מסייע ליה לר' יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית בקומתן נבראו... (חולין ס ע"א)

רש"י על אתר מסביר:

שכל שוורים פרסותיהם נולדות עמם וקרנותיהם גדלים לאחר זמן. אבל של מעשה בראשית בקומתם נבראו ובקרניהן, וכשיצא מן הארץ, ראשו תחילה, נמצאו שקדמו קרנותיו לפרסותיו. (רש"י שם, ד"ה קרניו קודמות לפרסותיו)

אם כן, התנא באבות דר' נתן מספר שקרבן העולה של אדם היה מיוחד. באופן טבעי, לשור בלידתו יש פרסות אך לא קרניים, ורק כשהוא גדל צומחות קרניו. אך השור שהקריב אדם לא נולד כדרך הטבע; הוא נברא שלם, ב'קומתו'. בהמשך השיעור ננסה להבין מה רוצה לחדש בכך התנא, ונעסוק גם בשאלה מה מיוחד בקרבנותיהם של נח ואברהם שאף הם נזכרים כאן כמי ש'קרנותיהן קודמים לפרסותיהן'. אך קודם לכך נעסוק בקושי בולט אחר: התנא מניח כאן כמובן מאליו שאדם הראשון הקריב קרבן, אך דבר זה לא נאמר בתורה בשום מקום!

לאחר שהתורה מספרת על הגזירות שהטיל ה' על אדם וחוה כעונש על חטאם נאמר כך:

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי: וַיַּעַשׂ ה' אֱ-לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה': וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה: (בראשית ג, כ – ד, ב)

תמורות רבות ומשמעותיות חלו בחיי אדם וחוה לאחר החטא. חוה נקראת בשם ומעמדה מוכר כ'אם כל חי'; אדם וחוה שקודם לכן התכסו בעלה תאנה מתלבשים בכתנות עור; האדם מגורש מגן עדן שנחתם בפניו; מתחיל לעבוד את האדמה; יודע את חוה אשתו; קין והבל נולדים. בין כל אלה לא מוזכר כלל שאדם הקריב קרבן, ולכאורה קין והבל היו הראשונים להביא מנחה מפרי האדמה ומבכורות הצאן.

גם במסכת שבת (כח ע"ב) מובאים דברי ר' יהודה על הקרבן שהקריב אדם הראשון, ובשיעור הקודם ראינו את הגמרא במסכת עבודה זרה המספרת על חששותיו של אדם עם רדת הלילה ועל הקרבן שהקריב עם בוא היום.[1]

כך מספר המדרש על קרבנו של נח:

"ויבן נח מזבח לה'"... מיד "ויקח מכל הבהמה הטהורה" וגו'. רבי אלעזר בן יעקב אומר: על מזבח הגדול שבירושלים, ששם הקריב אדם הראשון, שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס". (בראשית רבה לד, ט)

גם במדרש זה מניחים חז"ל שאדם הראשון הקריב קרבן. דומה שהמהלך הולך ומתברר: אף על פי שאין לכך מקור בתורה, חז"ל מניחים את קרבנו של אדם כדבר ברור. לא זו אף זו, על פי המדרש מקום ההקרבה היה המזבח הגדול בירושלים, ושם הקריב גם נח אחריו.

מהלך זה מפורש עוד יותר ברמב"ם:

ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון כשנברא קרבן, ומשם נברא. אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא. (רמב"ם בית הבחירה ב, ב)

מדברי הרמב"ם עולה כי "המקום אשר יבחר ה'" (דברים יב, ה) נבחר כבר בימי אדם הראשון.[2] אדם, ולאחריו קין והבל, נח ואברהם – כולם הקריבו את קרבנם במקום שבו ייבנה המקדש דורות לאחר מכן.

מה מבטאים בכך חז"ל? נראה שהם באים לומר שעולם הקרבנות קדום ביותר. יתכן שחז"ל סוברים שאדם הראשון חש צורך בקשר ישיר לבוראו, ומה שכיום מבטאת התפילה – פעל בזמנו הקרבן. זו הייתה דרכו של אדם להכיר בהיותו תלוי ברבונו של עולם. לאחר שהבין זאת והקריב את קרבנו, למדו ממנו קין והבל, יישמו בדרכם הבנה זו והביאו מנחה.

***

התנא באדר"נ מציין שהקרבן שהקריב אדם "קרנותיו קודמות לפרסותיו". בהמשך מוסיף התנא ואומר שגם קרבנותיהם של נח ואברהם התייחדו בכך. מדוע דווקא עליהם נאמר כך? אם משום ששלושתם הקריבו לפני בניית המשכן, הרי שהיו עוד שהקריבו, ולא רק קין והבל:

על יצחק נאמר כך:

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר: (בראשית כו, כד-כה)

יצחק הקים מזבח במקום בו התגלה אליו ה' וככל הנראה גם הקריב עליו קרבן.[3]

גם יעקב הקריב קרבנות. לאחר שנתנבא הוא מציב מצבה ומעלה עליה נסך:

וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱ-לֹהִים בֵּית-אֵל: (בראשית לה, יג-טו)

ובעת רדתו מצרימה הוא מקריב זבחים:

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: (בראשית מו, א-ד)

בני ישראל מכירים את עולם הקרבנות עוד לפני הציווי על המשכן. מלבד לקיחת "שה לבית אבות שה לבית" לקראת יציאת מצרים, הם מצטווים בפרשת משפטים:

זֹבֵחַ לָאֱ-לֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ: (שמות כב, יט)

ציווי זה נאמר סמוך למעמד הר סיני, עוד בטרם הציווי "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". אם קרבן נאסר כל עוד לא נזבח לה' לבדו, הרי שנושא הקרבנות אינו זר להם.

אם כן, רעיון הקרבנות מוכר היטב, והשתלשלותו מקדמא דנא: מימי אדם הראשון, עבור דרך קין והבל, נח שהקריב לאחר המבול, שלושת האבות ואחר כך בני ישראל במצרים ובמדבר. מדוע אפוא מתמקד התנא באדר"נ דווקא בקרבנות של אדם, נח ואברהם? ומה הרעיון שמתבטא ב'קרניו קודמות לפרסותיו'?

***

המשנה באבות אומרת כך:

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן... ויש אומרים... ואילו של אברהם אבינו. (אבות ה, ו)

לפי דעת היש אומרים אילו של אברהם לא נולד וגדל אלא מוכן היה לכך מששת ימי בראשית, ובדומה לעיקרון 'קרניו קודמות לפרסותיו' המופיע באדר"נ לגבי קרבנותיהם של אדם, נח ואברהם – קרבנות אלו לא גדלו בדרך הטבע אלא נבראו. נראה שחז"ל אומרים בכך שקרבנות אלו מבטאים ראשוניות, כביכול כל אחד מהם היה מוכרח. ננסה להבין את הרעיון הטמון בכל אחד מקרבנות אלו.

אדם הראשון מגלה את החוקיות שבטבע. כשירד עליו הלילה חשש שחטאו גרם "והוא אינו יודע שכן דרך העולם". עם בוא הבוקר מבין אדם שהקב"ה יצר מחזוריות בטבע ולאחר כל לילה שב היום ומפציע. הסדר הנהוג בעולם מקנה לו בטחון ועל כך הוא שמח שמחה גדולה ומקריב קרבן. אם כן, גילוי טבע הבריאה, הסדר והחוקיות שיש בעולמו של הקב"ה, הם הסיבה לקרבן.

עם צאתו מהתיבה חוגג נח את הצלתו ומודה עליה:

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ: (בראשית ח, כ-כב)

בצמוד לקרבן באה גם אמירה ברורה של הקב"ה – לא יהיה שוב מבול. אך לא זו בלבד, אלא שהקב"ה מבהיר כי מעכשיו ימשיך וינהג סדר ברור – "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו". המבול הוא שבר בקיום העולם. עם פתיחת ארובות השמיים מציאות העולם המתמשכת נפגעת והאנושות כמעט ונכחדת. טיבו של שבר לערער את המוכר אך הקב"ה מבטיח שמעתה והלאה הסדר יישמר. לא רק שלא ישוב ויהיה מבול, אלא שעונות השנה ומחזורי הטבע ימשיכו כפי שהם. הבטחה זו מעניקה ביטחון בקיומו של העולם ובאופן פעולתו.

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ: (בראשית כב, יא-יג)

נראה שגם בקרבנו של אברהם יש חידוש משמעותי. קולמוסים רבים נשתברו על פרשת עקידת יצחק וקצרה היריעה; נתמקד באיל שמעלה אברהם לעולה. ייתכן שלאחר שנגלה מלאך ה' אל אברהם ואומר לו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" בא האיל ומבטא רעיון חשוב. פרשת העקידה אינה מסתיימת בכך שאברהם הוכיח שהוא עומד בניסיון אלא מיד ממשיכה ומתארת כיצד הוא נושא את עיניו ורואה איל אחַר. באמירה שאיל זה נברא בערב שבת בין השמשות מדגישים חז"ל רעיון יסודי: אם יחשוב אדם שאין גבול למה שעליו לתת הרי הוא טועה. עבודת ה' אינה נעשית במחיר הקרבת בנים. האיל עומד וממתין מששת ימי בראשית כדי לומר שכבר מייסודו של עולם יש תחליף המסמל את ההתמסרות המוחלטת.

אם נתבונן בדברי התנא באדר"נ, נראה שמשום כך הוא מצטט את הפסוק "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר". לא היה זו הברקה של רגע מצד אברהם לאיל שנקלע לשם באופן אקראי; היה זה איל ש'קרניו קודמות לפרסותיו', איל שנברא לשם כך והמתין במקום העקידה כדי לאפשר לאברהם לבטא את מסירותו בדרך אחרת.

לסיכום, קרבנותיהם של אדם, נח ואברהם הביעו ראשוניות וגילו כל אחד רעיון שהיה טמון בעולם עוד מבריאתו. אדם גילה את החוקיות, נח גילה את טיבה של הבטחה ואברהם גילה את משמעותה של סמליות. שלושה רעיונות אלו יסודיים בקיום העולם האנושי ובקשר של עובד ה' עם בוראו. כל אחד מהרעיונות הללו המתין עד שהעולם הבשיל לגילויו.