הסייג במשנתם ההלכתית של חכמים

 

איזהו סייג שעשו חכמים לדבריהם? שחכמים אומרים: קרית שמע של ערבית עד חצות (רבן גמליאל אומר: עד קרות הגבר). כיצד? אדם בא ממלאכתו, אל יאמר אוכל קמעא ואשתה קמעא ואישן קמעא ואחר כך אקרא קריאת שמע, נמצא ישן כל הלילה ואינו קורא. אלא אדם בא ממלאכתו בערב, ילך לבית הכנסת או לבית המדרש. אם רגיל לקרוא קורא ואם רגיל לשנות שונה ואם לאו קורא קריאת שמע ומתפלל. וכל העובר על דברי [חכמים] חייב מיתה. (נו"א ב, ח)

הסייג שעשו חכמים לדבריהם משלים את רשימת כל מי שעשו סייג לדבריהם, רשימה שכבר סקרנו בעיון בשיעורים הקודמים – הקב"ה, אדם הראשון, משה, התורה, איוב, הנביאים והכתובים. בכך שהחכמים משלימים את הרשימה נראה שבאימוץ עיקרון הסייג הם נסמכים על כל מי שלפניהם, אך סייגיהם שונים מכמה מהסייגים הקודמים. סייגיהם של חכמים מהווים חלק אינטגרלי מעולם ההלכה, מוכרים לנו יותר באופיים, ובדרך כלל אנו מזהים אותם עם הסייג שעליו דיברו אנשי כנסת הגדולה – "ועשו סייג לתורה".

דעותיהם של חכמים ורבן גמליאל מוכרות כבר מהמשנה הראשונה של הש"ס:

מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. (משנה ברכות א, א)

בסוף המשנה הראשונה מופיעות שתי הלכות נוספות, ובהן – כדי להרחיק את האדם מן העבירה –גזרו חכמים לסיים עד חצות למרות שסוף הזמן הוא עם עלות השחר.

כידוע, בסיפא של המשנה משתמע שחכמים סוברים כמו רבן גמליאל שמן התורה מצוותה של קריאת שמע עד שיעלה עמוד השחר, אלא שכדי להרחיק את האדם מן העבירה קבעו שיש לקוראה עד חצות. ואכן, הגמרא מבהירה בהמשך שחכמים אינם חולקים על רבן גמליאל:

חכמים כמאן סבירא להו? אי כרבי אליעזר סבירא להו, לימרו כרבי אליעזר, ואי כרבן גמליאל סבירא להו לימרו כרבן גמליאל? לעולם כרבן גמליאל סבירא להו, והא דקא אמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. כדתניא: חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר, אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך. (שם ד ע"א-ע"ב)

הברייתא מבהירה את הזהות בין הסייג לבין המושג "להרחיק את האדם מן העבירה". הסייג אינו שרירותי אלא מבוסס על היכרות עם הטבע האנושי. חז"ל יודעים שאדם המגיע הביתה עייף מעבודתו ירצה "להניח את הראש" לכמה דקות. הדבר אינו נובע מזלזול במצווה אלא מהצורך לנוח, להחליף אווירה, לפוש מהעמל. אבות לילדים קטנים מכירים את הפיתוי לשים ראש ליד ילדיהם ו"לעזור להם להירדם" עד ש...נשותיהם מעירות אותם שעה אחר כך. כדי למנוע מצב שאדם יתעורר בבוקר ויגלה ש"נשפך" בלילה, חז"ל מגדירים סייג ומגבילים את קריאת שמע עד חצות. לא ההגבלה היא מה שעוזר לאדם לקרוא את קריאת שמע בזמן; זו מגדירה רק את השיעור ההלכתי של הסייג. מה שעוזר הוא ההמלצה על ניהול זמנו של אדם בערב, עת הוא חוזר מהעבודה, כפי שמתארת הברייתא בברכות וכן באדר"נ. חז"ל מגדירים כאן שכאשר אדם חוזר הביתה עליו לשקלל במסגרת תכנון הערב שלו את קריאת שמע ותפילה.

***

ברם נראה שיש כאן אמירה נוספת מעבר לעצם הסייג. הברייתא הרי יכלה לקצר ולומר כך: "שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר, אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב וקורא מיד קריאת שמע, ולאחר מכן אוכל ושותה וישן". אך לא כך נאמר בברייתא, אלא כך נאמר[1]:  "שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר, אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך". יש כאן אמירה שהיא לא רק הלכתית אלא גם חינוכית. חז"ל מגדירים סייג שלא רק שמבטיח קריאת שמע בזמנה אלא גם מאפשר ליצור אווירה. בעזרת הסייג מעודדים חז"ל סדר יום הכולל לימוד ותפילה.

מוכרת משנתו של ר' פנחס בן יאיר:

אמר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות...[2]  (עבודה זרה כ ע"ב)

משנה זו מהווה בסיס לספר מסילת ישרים. והנה, לכאורה סייג קשור במהותו למידת הזהירות. כך הלא גם התנסחו חכמים במשנה הראשונה בש"ס:

אם כן למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק את האדם מן העבירה. (משנה ברכות שם)

אבל הנוסח שראינו בברייתא ובאדר"נ מכניס גם את הפן החינוכי ומדגיש גם את העשייה החיובית, כלומר מתקשר גם למידת הזריזות. ואכן, כדאי לשים לב שבהסבר שלו למושג הסייג, הרשב"ץ אינו קושר אותו לזהירות אלא דווקא לזריזות:

והזהירות הוא שיזהר מעבירה בעת הזדמנה לפניו, והזריזות הוא שיזהר ממנה קודם ההזמנה... ולפי שהסייג הוא שומר התורה. (מגן אבות ד, א, א)

גם ללא הסייג אדם צריך להיזהר מלעבור עבירה, אך הסייג מאפשר לו להישמר מלהגיע למצב זה[3] והוא "פתח גדול לקיום התורה... פתח ליכנס בו לידי חסידות" (הרשב"ץ שם).

מעניין לציין שגם הרמח"ל נעזר בלשון הנזכרת כאן באדר"נ כשהוא כותב על מידת הזריזות דווקא:

והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים, שכבר לבו של האדם יודע חובתו, ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו, ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא, ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו, והרי הוא אומר: אוכל קמעא, או אישן קמעא, או קשה עלי צאת מביתי, פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, חמה עזה בעולם, הקרה רבה או הגשמים, וכל שאת האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם... (מסילת ישרים, בבאור מדת הזריזות)

מתוך כך ניתן להדגיש שוב את ההבדל בין לשון המשנה בברכות ללשון הברייתא המופיעה שם ובאדר"נ. לסייג שני פנים: מחד גיסא, כפי שמובלט במשנה בברכות, הוא בא להרחיק את האדם מן העבירה (מידת הזהירות), ומאידך גיסא, כפי שעולה בלשון הברייתא בברכות ובאדר"נ, הוא בא ליצור מציאות המקדמת סדר יום מבורך והולם (מידת הזריזות).

***

בסוף הדברים באדר"נ נאמר "וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה". לדברים אלו אין מקור מפורש, וממילא דנו הראשונים כיצד ייתכן שהיחס למי שעובר על דברי חכמים חמור יותר מהיחס למי שעובר על דברי תורה.[4]  ביסוד העניין רצונם של חז"ל לבצר את סמכותם של חכמים ואת יכולתם לגזור גזרות, לתקן תקנות ולעשות סייגים. עיקרון זו מופיע בווריאציות שונות, כמו "ופורץ גדר ישכנו נחש" (עבודה זרה כז ע"ב על פי קהלת י, ח), "כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה" (עירובין כא ע"ב), ובלשון המופיעה אצלנו.

בעירובין מניחה הגמרא שמדובר בעקרון כללי לכל המצוות:

דרש רבא: מאי דכתיב "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה" וגו'? בני, הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים – כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. שמא תאמר אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו? אמר קרא "עשות ספרים הרבה אין קץ". (עירובין כא ע"ב)[5]

לעומת זאת, הגמרא בברכות מניחה שהעיקרון המופיע כאן ספציפי לזמן קריאת שמע ואינו גורף,[6] והיא דנה מדוע החמירו כאן חכמים:

וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. מאי שנא בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ומאי שנא הכא דקתני חייב מיתה? איבעית אימא משום דאיכא אונס שינה ואיבעית אימא לאפוקי ממאן דאמר תפילת ערבית רשות, קא משמע לן דחובה. (ברכות ד ע"ב)

לפנינו שתי סיבות אפשריות: או שאדם עלול לבטוח בעצמו כשאינו נותן משקל מספיק לעייפות שלו ולכך שעלול להירדם (שקול הדבר לנהג שיוצא לדרך כשהוא סחוט ואינו מתחשב בעייפות שלו), או משום החשש מזלזול בדברי חכמים שקבעו שתפילת ערבית חובה. הסיבה הראשונה מתקשרת לעניין הסייג ולדרישתם של חכמים שאדם יקרא קריאת שמע קודם חצות. נראה שמשום כך מוזכר עיקרון זה גם אצלנו באדר"נ. התנא רוצה להדגיש כאן שהסייג אינו תוספת קלה או המלצה, אלא עיקרון מרכזי וחשוב בקביעת דרכה של ההלכה. חכמים לא רק שומרים כאן על סמכותם, אלא מבצרים בעזרת הסייג את שמירת המצוות.

***

בהמשך הדברים מובא באדר"נ כך:

רבן גמליאל אומר: פעמים שאדם קורא אותה [שתי פעמים] בלילה, אחת עד שלא יעלה עמוד השחר ואחת משיעלה עמוד השחר, ונמצא יוצא בה ידי חובתו של יום ושל לילה. (עמדו חכמים והרבו ועשו סייג לדבריהם.) (נו"א שם)

תוספת זו של דברי רבן גמליאל נראית כאילו אינה במקומה, שהרי הדיון באדר"נ נסוב כולו סביב שאלת הסייג והרצון להרחיק את האדם מהעבירה, ואם כן ההנחה היא שהאדם קורא את שמע עוד בחלקו הראשון של הערב.

כזכור, במשנה בתחילת ברכות מובאת המחלוקת על סוף זמן קריאת שמע, ושם מובא גם הסיפור על בניו של רבן גמליאל:

מעשה ובאו בניו מבית המשתה. אמרו לו: לא קרינו את שמע. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות (ברכות א, א)

מתוך הסיפור שם למדים שני דברים: שרבן גמליאל קיבל את העיקרון של חכמים "כדי להרחיק את האדם מן העבירה"; ושלמרות העיקרון הזה, אם לא קרא אדם את קריאת שמע לפני חצות עליו לקוראה כל עוד אפשר. אך כאן באדר"נ הדיון אינו סביב השאלה מתי סוף זמן קריאת שמע אלא סביב חשיבותו של הסייג והדרך בה הסייג מבנה את סדר יומו של האדם. אם כך, מה מוסיף לנו כאן רבן גמליאל בהזכירו מצבים שבהם אדם קורא קריאת שמע פעמיים בלילה אחד?

כדי לענות על שאלה זו נראה מספר מקומות בהם מופיעה אמירה זו – בשינויים קלים – וננסה להבין מה עניינה בכל מקום. נראה שבכל אחד מהמקומות מודגש היבט אחר.

בתוספתא נאמר כך:

מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שבני אדם נכנסין לאכול פיתן בערבי שבתות, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן. סימן לדבר צאת הכוכבים. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר. שנאמר: "וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים". רבי שמעון אומר: פעמים שאדם קורא אותה שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת משיעלה עמוד השחר, ונמצא יוצא [בה] ידי חובה של יום ושל לילה. (תוספתא ברכות א, א-ב)

באופן מפתיע, בתוספתא לא רק שלא מובאת מחלוקת ר' אליעזר ורבן גמליאל לגבי סוף זמן קריאת שמע, אלא שאין כלל דיון בעניין סוף הזמן, ונראה שההנחה היא שזמן קריאת שמע כל הלילה. מתוך כך מחדש רבי שמעון[7] שאדם יכול לקרוא קריאת שמע פעמיים בסמיכות – אחת קודם עלות השחר ואחת משיעלה עמוד השחר – ולצאת ידי חובת קריאה של לילה ושל יום.

ברייתא זו מובאת בגמרא במסכת ברכות אך שם מובאים הדברים מסיבה אחרת:

תניא: רבי שמעון בן יוחי אומר: פעמים שאדם קורא קרית שמע פעמיים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. הוא גופא קשיא? אמרת פעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים בלילה, אלמא לאחר שיעלה עמוד השחר ליליא הוא, והדר תני יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, אלמא יממא הוא? לא, לעולם ליליא הוא, והא דקרי ליה יום, דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא... (ברכות ח ע"ב)

בגמרא אזכור הברייתא מוביל לשאלה כיצד מוגדרים לילה ויום לעניין קריאת שמע. הראשונים מבינים מכך שיש לחלק בין קריאת שמע לבין שאר מצוות שהזמן גרמא: בקריאת שמע של לילה הגורם הקובע הוא "בשכבך ובקומך", ואם יש אנשים המשכימים לעבודתם בעלות השחר הרי שניתן אז לקרוא קריאת שמע של יום, ולעומת זאת בשאר המצוות הגורם הקובע הוא ההגדרה ההלכתית של סוף הלילה ותחילת היום. כלומר מברייתא זו לומדים על הבדל בהגדרת 'יום' ו'לילה' בין קריאת שמע להלכות אחרות.

גם הרי"ף מביא בהלכותיו את דברי רבי שמעון אך ממשיך את העיסוק בהם בכיוון אחר:

תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה... והני כולהו הלכתא נינהו, מיהו הא דאמר רבן גמליאל ודאמר רבי שמעון בר יוחאי עד שיעלה עמוד השחר, בדיעבד הוא. ואפילו אי עביד הכי במזיד וקרא קריאת שמע קודם שיעלה עמוד השחר נפיק ידי חובתיה, ואף על פי שאינו רשאי לעשות כן. דתניא: חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב, ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, ואם חוטפתו שינה נמצא ישן כל הלילה. אלא אדם בא מן השדה בערב, ילך לבית הכנסת או לבית המדרש, אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה, ואחר כך קורא קריאת שמע ומתפלל... (רי"ף ברכות ב ע"א)

בדברי הרי"ף אזכור דבריו של רשב"י מוביל לסייג: אמנם מעיקר הדין זמנה של קריאת שמע כל הלילה כדעת רבן גמליאל וכפי שמשתקף במקרה הקיצוני שמביא רשב"י, אולם, מדגיש הרי"ף, כל זה רק בדיעבד. לכתחילה אדם אינו רשאי לעשות כן, שהרי חכמים תיקנו שאדם יחזור מן השדה בערב ויכוון את מעשיו כך שיקרא מוקדם.

נשים לב שכמו באדר"נ, גם בדברי הרי"ף צמודה האמירה ההלכתית על קריאת שמע פעמיים בלילה לדברי חכמים על הסייג, אולם בסדר הפוך. אצל הרי"ף, מתוך ההיכי תמצי שמביא ר' שמעון על קריאת שמע פעמיים בלילה, אומר הרי"ף שלמעט בשעת הדחק, על האדם להימנע מקריאה בסוף הלילה.

הפוך מכך באדר"נ – לאחר שהתנא מתאר כיצד הסייג עוזר להתחיל את הערב בצורה הולמת, מופיעה האמירה על שתי הקריאות בלילה. נראה שאף שהלכתית אין הבדל ונאמרים אותם דברים בדיוק, הדגש באדר"נ הפוך מזה של הרי"ף: אמנם אדם צריך לשאוף לקרוא את שמע בתחילת הלילה, אך אם נקלע לשעת הדחק, הסייג אינו מונע ממנו לקרוא שמע אלא הוא יכול וצריך לקוראה. יש כאן הדגשה על מגבלת הסייג. על האדם לנהוג לפי הסייג ולפי הנחיית חז"ל, ולצד זאת להכיר בכך שמדובר בסייג בלבד. נקודה זו היא בסיס לפוסקי הלכה שבמקרי קיצון יכולים להפעיל שיקול דעת לגבי הסייג, מה שבדרך כלל יימנעו מלעשות בפרטים שהם מעיקר הדין. נראה שדבריו של רבן גמליאל כאן מראים לנו את מגבלות הסייג ואת הפתח שיש לפוסקים במקרה הצורך.

***

אם כן, מהסייג הנדון כאן באדר"נ, אפשר ללמוד כמה דברים על סייג בכלל ועל מרכזיותו במשנתם ההלכתית של חכמים.

# ראשית, הסייג של חכמים לזמן קריאת שמע מופיע כבר במשנה הראשונה בש"ס. נראה שלא בכדי בחר התנא באדר"נ בסייג הזה כדי להדגים את 'הסייג שעשו חכמים לדבריהם'. יש כאן אמירה כללית לגבי תפיסת עולמם של חז"ל בנושא הסייג. הסייג אינו תוספת גרידא אלא מהות הלכתית יסודית.

# שנית, הסייג המופיע באדר"נ ובברייתא בברכות משולב באמירה חינוכית. הסייג לא נועד רק כדי לגרום לכך שאדם יקרא קריאת שמע בזמן אלא גם רומז כיצד על האדם להבנות את זמנו בחזרתו בערב מהעבודה. ובאופן כללי הסייג שקבעו חכמים לא נועד רק כדי להרחיק את האדם מהעבירה אלא יש לו גם ערך חינוכי.

# עדיין, זהו רק סייג. אמירתו של רבן גמליאל בסוף באה להדגיש שגם כאשר שומרים על הסייג יש לזכור את עיקר הדין. בשעת הדחק יבחינו הפוסקים בין הדין עצמו לבין הסייג.

בעקרונות אלו מסתיים הדיון הנרחב בנושא סייג. הסייג כה מרכזי במשנתם של חז"ל, שחכמים שעשו סייג לדבריהם הלכו בדרכו של הקב"ה, שאף הוא, כפי שכבר נדון, עשה סייג לדבריו.