ואל מי תדמיון א־ל | 2

לקובץ וורד>>

 

בשיעור הקודם הבאנו את דברי אבות דר' נתן על הסייג שעשו נביאים לדבריהם וציטטנו מדרשים נוספים הדנים בלשון הנביאים כשאלו דיברו על הקב"ה. ראינו גם את ההבחנה שעושה הרמב"ם בין תארי השלילה לתארי הפעולה ואת הסתייגותו הרבה מנקיטת תארים כלפי הקב"ה. הרמב"ם חשש שישתמשו בצורה לא נכונה בתארים כלפי הקב"ה בפיוטים, בשירות ובתשבחות, והזהיר מפני ההיסמכות על תיאורים הלקוחים מלשון הנביאים. לעומתו ראינו את החולקים עליו ומצדדים דווקא בהתייחסות לקב"ה, מתוך הרצון לקיים "דע את א-להי אביך ועבדהו" ומתוך השאיפה להתקרב אליו ולדבקה בו.

למעשה, אם בוחנים פיוטים רבים שהגיעו לידינו ניתן להיווכח שהפייטנים ככלל נזהרו. כך למשל בפיוט הפותח של הבקשות לשבת:

א-ל מסתתר בשפריר חביון, השכל הנעלם מכל רעיון, עילת העילות מוכתר בכתר עליון, כתר יתנו לך ה'...

הא-ל הגדול עיני כל נגדך, רב חסד גדול מעל שמים חסדך, א-להי אברהם זכור דבר לעבדך, חסדי ה' אזכיר תהלות ה'.

מרום הנאדר בכח וגבורה, מוציא אורה מאין תמורה, פחד יצחק משפטנו האירה, אתה גבור לעולם ה'. (בקשות לשבת א)

התיאור של הקב"ה מתבטא בעיקר בכך שהבנתו דווקא נסתרת ונחבאת מאיתנו. כל שאנחנו יודעים להגיד עליו הם בעיקר תיאורי מעשיו – 'זכור דבר לעבדך', 'מוציא אורה' – ובהתאם ללשון התפילה – 'הא-ל הגדול', 'אתה גבור לעולם ה'', 'א-להי אברהם' ו'פחד יצחק'.

כך גם בפיוט אחר לשבת:

צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי, לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי.

א-ל אחד בראני, ואמר חי אני, כי לא יראני האדם וחי.

ברא כל בחכמה, בעצה ובמזמה, מאד נעלמה מעיני כל חי. (אבן עזרא)

הפייטן צמא לא-להים א-ל חי וליבו מרנן אליו, אך כל שהוא אומר על הקב"ה הוא "כי לא יראני האדם וחי" וכן שעצתו "מאוד נעלמה מעיני כל חי".^[1]

עם זאת, בכמה פיוטים אפשר למצוא ביטויים המתארים את הקב"ה. כך למשל:

האדרת והאמונה לחי עולמים, הבינה והברכה לחי עולמים, הגאווה והגדולה לחי עולמים, הדעה והדיבור לחי עולמים... (ספר היכלות)

ספק אם הרמב"ם היה נותן הסכמתו לפיוט שכל כולו מכתיר את הקב"ה בתארים.

גם הפיוט "י-ה רבון עלם ועלמיא", המיוחס לר' ישראל נג'ארה, מתמקד במעשיו של הקב"ה ולא בתאריו. אמנם ניכרת בו הזהירות של הפייטן אבל ישראל צאן קדושים נהגו להוסיף לפזמון ביידיש "אוי טאטע זיסער מלך" [אוי, אבא מתוק, מלך]. על כך ודאי לא היה הרמב"ם חותם.

הפיוט בו השימוש בתארים רווח ביותר הוא אנעים זמירות. פיוט זה רווי בתיאורים מוחשיים. כך למשל השורה:

חבש כובע ישועה בראשו, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. (שיר הכבוד)

הקב"ה מתואר כאן כאיש מלחמה ("כאיש מלחמות ידיו לו רב") החובש כובע ישועה ומושיע את ישראל בימינו ובזרועו. מקור תיאורים אלו בפסוקים שציטטנו בשיעור הקודם. הרישא מבוססת על הפסוק מישעיהו ("וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ"), והסיפא על הפסוק משירת הים ("יְמִינְךָ ה' נְאְדָּרִי בַּכֹּחַ").

עם זאת, מחבר הפיוט מבהיר מראש שמדובר בכינויים ובדימויים ואין בהם בכדי לדעת את הקב"ה:

אספרה כבודך ולא ראיתיך, אדמך אכנך ולא ידעתיך.

ביד נביאיך בסוד עבדיך כינית הדר כבוד הודך.

גדולתך וגבורתך כינו לתוקף פעולתך.

דימו אותך ולא כפי ישך וישווך לפי מעשיך. (שם)

מחבר הפיוט אומר בפירוש "ולא ראיתיך", "ולא ידעתיך", וגם מדגיש שאינו אומר דבר מעצמו אלא מסתמך על הכינויים שכולם מתוך דברי הנביאים ("ביד נביאיך..."), ולמעשה על דברי נבואה שהקב"ה עצמו אמר ("כינית הדר כבוד הודך"). בהמשך הפייטן גם מציין שהדימויים הם לפי מעשיו של הקב"ה ולא כפי מהותו ("דימו אותך ולא כפי ישך וישווך לפי מעשיך"). אף על פי כן, נראה שבדיוק מתיאורים מעין אלו הזהיר הרמב"ם כשהתבטא בחריפות כנגד הפייטנים ויצא כנגד החופש שאפשרו לעצמם בהסתמכם על לשון הנביאים. כפי שראינו בשיעור הקודם, בפיוטים שעשו שימוש בכינויים מדברי הנביאים ראה הרמב"ם הפקרות ממש.^[2]

 

***

 

הפער בין לשון אנעים זמירות בפרט ושימושים בביטויי קרבה כלפי הקב"ה בכלל, ובין גישתו של הרמב"ם, מבליט את הכמיהה של שלומי אמוני ישראל לעבודת ה' מתוך רגש ושאיפה לדבקות:

ידיד נפש אב הרחמן משוך חסדך אל רצונך. (רבי אלעזר אזכרי)

הגרי"ד סולובייצ'יק, שהיה אמון אמנם על גישתו הרציונאלית של הרמב"ם, השגיח גם בלב העורג, הכוסף והמידבק. מתוך כך הראה כיצד באופן מעשי לא התקבלה גישתו החד משמעית של הרמב"ם בנושא. הרב סולובייצ'יק הצדיק את הכינויים שבפיוטים וכתב כך:

איש ההלכה לא קיבל את הוראת "מורה הנבוכים" בנוגע לפיוטים, שירות ותשבחות. צא ולמד: מה ביקש "מורה הנבוכים" לעשות לפיוטי ישראל! "ולא כמו שיעשו הפתאים באמת אשר המריצו בשבחים והאריכו דברים בתפילות חיברום ומליצות קיבצום וכו' וירבה היתר זה אצל המשוררים והמליצים ואצל מי שיחשוב שעושה שיר וכו' וקצתם יש בהם מן השטות והפסד הדמיון".^[3]

אף על פי כן מתרפקת כנסת ישראל על דודה בשיר היחוד והכבוד! וכשהשכינה קורצת לנו עין מתוך דימדומי חמה שוקעת בבת שחוק של סליחה ומחילה, אנו קושרים "כתר מלכות" לראש עתיק יומין. ובשעת רחמים ועת רצון, ברגעי עליית נשמה והתרוממות הנפש, כשהוויתנו צמאה לאל חי וכל ישותנו נכספת ועורגת אליו, אנו מרבים בפיוטים ושירות, ואין אנו משגיחים בהדו של המדרש הפילוסופי העוסק בשאלת התארים השליליים. (איש ההלכה, עמ' 56)

 

***

 

הרמב"ם מתייחס במורה נבוכים לביטויים רבים הנאמרים בתורה ובנביאים כלפי הקב"ה ועושה מאמץ ניכר להסביר את כוונתם כך שאין משתמעת מהם הגשמה. הרי גם אם נמנעים מלתאר את הקב"ה, עדיין התורה צריכה לתאר את פעולתו בעולם, כמו למשל השראת שכינה במשכן. הרמב"ם מסביר שבמקרים אלו משתמשת התורה בתיאורים שהאדם יכול לתפוס – "דיברה תורה בלשון בני אדם":

כבר ידעת אמרתם הכוללת לכל מיני הבאורים שיש להם קשר בענין זה, והוא אמרם "דברה תורה כלשון בני אדם"... לפיכך כל מה שההמון מבין שהוא חסרון או העדר לא יתואר בו, ולכן לא יתואר באכילה ולא בשתיה ולא בשינה ולא בחולי ולא בעוול ולא במה שדומה לכך, וכל מה שחושבים ההמון שהוא שלמות יתואר בו, ואף על פי שאין אותו דבר שלמות אלא ביחס אלינו, אבל כלפיו יתעלה כל אותן שאנו חושבים אותן שלמות הם תכלית החסרון, אלא שאילו דימו לעצמם העדר אותה השלמות האנושית ממנו יתעלה היה הדבר לדעתם חסרון כלפיו. (מורה נבוכים א, כו)

ברור לכל הדיוט שאין לייחס לקב"ה פעולה הנובעת מצורך אנושי כמו אכילה. לעומת זאת, יש צורך לייחס לקב"ה תנועה, לא משום שהוא נע – שהרי הוא אינו מצוי במרחב ולא שייכת אצלו תנועה – אלא כדי לסבר את האוזן האנושית כך שתוכל לתפוס את נוכחות הקב"ה בעולם. לכן נמצא בתורה פסוקים כמו "וירד ה' בענן" או "וישכון כבוד ה'".

מאמץ מקביל עושה התנא באדר"נ כאשר הוא מנסה להסביר את דברי הנביאים. נחזור לדברי אדר"נ שהבאנו בשיעור הקודם וננסה להבין כיצד הם יוסברו הן על פי הרמב"ם והן על פי החולקים עליו. ראינו שהסייג שעשו הנביאים לדבריהם התבטא בכך שאף שאנחנו מבינים שכל תיאור של הקב"ה צריך להיות כולל ומופשט יותר ("לא כגבור אחד אלא ככל הגבורים שבעולם... לא כאריה אחד בלבד אלא ככל אריות שבעולם"), הנביאים משתמשים בביטויים מוחשיים כיוון ש"מראין את העין מה שיכולה לראות ומשמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע".

לא מצאתי שהרמב"ם התייחס לדברי אדר"נ הנידונים בשיעורנו וגם לא מצאתי התייחסות מפורשת שלו לפסוקים המובאים שם. עם זאת, מן הסתם הרמב"ם היה מסביר שהמאמץ להסביר את הפסוקים כך שלא יצמצמו את היחס לקב"ה – ראוי ונחוץ. ייתכן שהלשון המכלילה שניתנת כהסבר ("לא כגבור אחד אלא ככל הגבורים שבעולם") אינה מספקת לשיטתו, אך יש להניח שהיה מסביר כי כוונת חז"ל היא להראות שאין להבין את המילים "שאג" או "גיבור" כפשוטן, אלא כביטויים המבטאים את פעולתו של הקב"ה, אם בנוכחות קול הנבואה בעולם ("א-להים דבר מי לא ינבא") ואם בתשועת ישראל.

נשים לב לדגש באדר"נ. חז"ל מבינים שיש בכוחו של המוח האנושי לתפוס את ההפשטה. ברור להם שלאדם היכולת להבין שיש בפסוקים שצוטטו יותר ממה שנכתב בהם, אלא שיש מגבלה בחושים או בשפה ("מראין את העין מה שיכולה לראות ומשמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע"). על האדם השומע את המילים "אריה שאג" או "ה' כגיבור יצא" להבין שהנביאים התאימו את מילותיהם למגבלת התפיסה של העין והאוזן. עליו להבין גם שבדברי הנביאים כמוסה ההבנה שהקב"ה אינו גוף ואין לו דמות הגוף אך תוכן נבואתו נוכח בעולם כשאגת האריה ("ככל האריות שבעולם"), וגבורתו באה לידי ביטוי בפעולתו לתשועת ישראל ("ככל הגיבורים שבעולם").

מעניין לשים לב שגם הרמב"ם מתייחס ליכולת האנושית לשאת הבנה שהיא מעבר למה שבכוח המילים לבטא. באחת המובאות שציטטנו בשיעור הקודם ממורה נבוכים (א, נט) אמר הרמב"ם "ולכן השתיקה טובה יותר, וההסתפקות בהשגות השכל כמו שציוו השלמים ואמרו 'אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה'". כשהמילים אינן יכולות לבטא כהלכה את ידיעת ה', עדיף לשתוק ולהסתפק בהשגת השכל. השכל יכול להבין גם מה שהמילים אינן יכולות לבטא.

בחלק השני של הדברים שהובאו מאדר"נ ישנה התייחסות לכבוד ה': "כיוצא בו 'והנה כבוד א-להי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו' – כקול מים רבים זה גבריאל המלאך, והארץ האירה מכבודו אלו פני השכינה". כאן ההתייחסות אינה ישירות לקב"ה אלא לכבודו, ל"פני השכינה". מתוך כך לומד התנא באדר"נ קל וחומר: "מה גבריאל שהוא אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות שעומדים לפניו, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שברא את כל העולם כולו, ברא העליונים וברא את התחתונים על אחת כמה וכמה". כלומר, מעוצמת נוכחותו של כבוד ה' אפשר להסיק על הקב"ה עצמו. הרמב"ם, שמסביר את השכינה כ'אור נברא',^[4] ודאי יסכים לקל וחומר זה. גם כאן, ההשוואה בין הנברא לבין הבורא בלתי אפשרית אך הנוסח תואם את מה שהחוש האנושי יכול להכיל – "מראין את העין מה שיכולה לראות ומשמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע".

החולקים על הרמב"ם, שאינם שוללים שימוש בתארים כלפי הקב"ה, אינם נדרשים לכל המאמץ שהוא עושה בהסבר הניסוחים הללו. הקב"ה ודאי אינו גוף ואינו דמות הגוף, אך לשיטתם ניתן לדבר על גבורתו של הקב"ה בלי להיזקק להסברים על תארי השלילה או הפעולה. כמובן, עדיין יש להיזהר מאוד במה שאומרים על הקב"ה. מתוך כך מסביר התנא באדר"נ שהנביאים עשו סייג לדבריהם. על האדם להבין שכאשר נביא אומר "ה' כגיבור יצא" עדיין יש פער בלתי ניתן לגישור בין הגבורה האנושית לגבורתו של הקב"ה. על כן חז"ל לומדים באדר"נ "לא כגבור אחד אלא ככל הגיבורים שבעולם... אלא מראין את העין מה שיכולה לראות ומשמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע".

 

***

 

כיוון שהדברים נדונו באדר"נ בהקשר של הסייג, נחזור ונחבר את כל דברינו בשיעור לשאלת הסייג. המאירי בפירושו על מסכת אבות דן בהנחיית אנשי כנסת הגדולה "ועשו סייג לתורה", ובעקבות רשימת עושי הסייגים שיש באדר"נ מסיק שאחד המובנים של המושג הוא היכולת שלא לומר הכול אלא לצמצם ולומר מה שנכון לפי ההקשר. כך, כפי שראינו באחד השיעורים הקודמים, הקב"ה סייג את דבריו ולא אמר כל מה שיכול היה להגיד כשהוכיח את ישראל.^[5]

המאירי מבאר שמובן זה של סייג מאפיין גם את הסייג שאנחנו עוסקים בו כאן – הסייג שעשו הנביאים לדבריהם. הסייג הוא שהנביאים אומרים במילותיהם פחות ממה שכלול בתוכן הדברים. בדברי הנביא רמוז תוכן גבוה ומקודש הרבה יותר ממה שנאמר במפורש. כפי שהקב"ה לא אמר בתוכחתו הכול אלא סייג את דבריו, גם הנביאים מסייגים את דבריהם, ואינם אומרים הכול כשהם מקלסים את הקב"ה:

וכן אמרו: נביאים עשו סייג לדבריהם, שנאמר "ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה". וודאי יתר מגבור הוא מעיר, אלא שנותן שיעור לדבריו, ולומר שראוי ליתן שיעור בכל דבר, אפילו בתוכחת שגם ה' נתנה בתוכחת ישראל, ואפילו בדברי שבח שהרי הנביא נתנו בשבח הבורא. (בית הבחירה על אבות א, א)

הנביאים עשו סייג – התבטאו באופן מצומצם ונתנו שיעור לדבריהם. הנביאים יכולים אולי לומר יותר, אך מתוך ההבנה שככל שיגידו יותר עדיין לא יצליחו לבטא את כוונתם באופן מלא, הם מסייגים את דבריהם ומתנסחים באופן מגביל. האינסופיות של הקב"ה מתבררת לשומע כשהוא לומד את דברי הנביאים, מבין עד כמה הם צמצמו בלשונם ונתנו שיעור לדבריהם, ויודע שיש הרבה מעבר לנאמר.