וכי נחש ממית

 

בשיעור הקודם ראינו כי באבות דר' נתן הנחש מתואר כרשע ובעל גאווה; כמי שלא רק רצה להביא לכך שאדם וחוה יאכלו מעץ הדעת, אלא גם חרש מזימות זדוניות. על פי הנאמר שם, רצה הנחש להרוג את אדם ולשאת את חוה, למשול על העולם – להופכו ממרחב שבו האדם אמון על אתגר 'לעובדה ולשמרה' למקום שבו ההדוניזם שולט והנחש 'אוכל כל מעדני עולם'. ראינו גם כיצד במקומות שונים בגמרא ובמדרש רואים חז"ל את הנחש כמסית, כמי שחומק בערמומיות מאחריות וכמי 'שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו'. כפי שהעלינו בשיעור, הנחש הוא למעשה אבי החטא.

בשיעור זה נמשיך באותו עניין, אך נראה כי בהמשך הדברים באדר"נ מופיע תיאור שונה מאוד של הנחש. לעומת האופן הדמוני בו הוא הוצג קודם לכן, כעת מתואר הנחש כמי שהיה יכול למלא תפקיד:

ר' שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שַׁמָּשׁ גדול שאבד מן העולם. שאלמלא (לא) נתקלל הנחש היה לו לכל אחד ואחד מישראל (היו לו) ב' נחשים בתוך ביתו, אחד משגרו למערב ואחד משגרו למזרח, ומביאים להם סנדלכים טובים, אבנים טובות ומרגליות, וכל כלי חמד טוב שבעולם. ואין כל בריה יכולה להחזיק אותם, ולא עוד אלא שהיו מכניסין אותן תחת גמל, תחת חמור, תחת פרד, ומוציאין זבלים לגנות ולפרדסאות. (נו"א א, ז)

ר' שמעון בן מנסיא רואה את הנחש כבעל פוטנציאל שימושי מאוד. לולא החטא היה הנחש כלי עזר משובח, שוליה נאמן ומקצועי, מי שיכול היה להעשיר את אוצרות האדם או להעניק סיוע חקלאי מצוין שחוסך עבודה ומעשיר את השדות. לנחש יכולת תנועה גמישה מאוד ובעזרתה יכול היה למצוא אבנים טובות ולהביאן לבעליו או לשנע זבל לדישון הגינות והפרדסים.

דבריו של ר' שמעון בן מנסיא מעלים את השאלה מנין לו שהנחש היה בעל יכולות אלו, ומנין שהנחש היה אמור מלכתחילה למלא תפקיד כלשהו? לא די שהנחש מתואר כמי שהוא "ערום מכל חית השדה", מדוע 'להלביש' עליו יכולות מיוחדות ותפקידים?

נראה פסוק המופיע בבריאת האדם:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: (בראשית א, כח)

הקב"ה ברא זכר ונקבה ובירך אותם בפרייה וברבייה, בכיבוש הארץ ובכוח לרדות "בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". במה נתברך כאן האדם – האם מדובר כאן בשליטה ובהצבתו במרכז הבריאה או שיש כאן צדדים נוספים? מה פירוש הברכה 'ורדו'?

חז"ל בגמרא בסנהדרין מבינים שברכה זו לא רק ממקמת את האדם במרכז אלא גם מאפשרת לו לרתום את הברואים לעשייה ולהיעזר בהם. הדברים מופיעים אגב אורחא בדיון בנושא אחר. מוסכם שבשר הותר לאכילה בימי נח ("כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה... אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו"), והגמרא דנה אם רק אז הותר בשר לאכילה, או שמא הותר כבר לאדם הראשון. בהוא אמינא הגמרא מנסה להוכיח שהפסוק "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" מדבר על אכילת היצורים השונים ומתיר אותה, אך דוחה זאת ומסיקה שכוונת הפסוק היא ליכולת האדם להיעזר ביצורים אלו לצרכיו ולאו דווקא לאפשר את אכילתם. אך מה באשר ל"חיה הרמשת על הארץ" – האם גם ברמשים ניתן להיעזר למלאכת האדם ובאיזה אופן? בכך דנה הגמרא:

תא שמע: "ובכל חיה הרומשת על הארץ". ההוא לאתויי נחש הוא דאתא. דתניא: ר' שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא (לא) נתקלל נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים. אחד משגרו לצפון ואחר משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות, ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגינתו ולחורבתו. (סנהדרין נט ע"ב)

הגמרא מבינה אם כן שגם הנחש יכול היה למלא תפקיד ולהביא תועלת לאדם, ולכן הפסוק "ורדו... ובכל חיה הרמשת על הארץ" אינו מתיר אכילה לאדם אלא מדבר על היעזרות בחיות למלאכה.

המהרש"א על אתר כותב כך:

אמנם הנחש היה מצד בריאתו השמש הנבחר מכולם שהוא היה ממוצע בין האדם ושאר בעלי חיים, שמצינו בו כח הדיבור וערום מכל החיות. (חידושי אגדות שם ד"ה חבל על שמש גדול)

ולא עוד אלא שמפשילין וכו'. הזכירו בו שני דברים אלו כי מתוך קללותיו של אותו הרשע שנתקלל נלמד כן כמו שכתב רש"י כיוצא בו במסכת סוטה פרק קמא. (שם בהמשך)

לדברי המהרש"א על יכולותיו המקוריות של הנחש ניתן ללמוד מהקללה שנתקלל לאחר החטא. אם קולל להיות ארור "מכל הבהמה ומכל חית השדה", ללכת על גחונו ולאכול עפר, הרי שלפני קללתו היה מעל חית השדה, בעל מיומנות תנועה ויכולת להביא תועלת מהקרקע. מסיפור התורה על מעשי הנחש ועונשו, ניתן ללמוד שהכישורים הפוטנציאליים שלו היו מרשימים ביותר, אלא שהוא השתמש בהם בצורה פסולה ואיבד את יכולותיו. לולא החטא, ההסתה והניצול לרעה של כישוריו, יכול היה האדם להפיק הרבה מכוחותיו של הנחש.

האם כיוון זה סותר את הכיוון שבו דנו בשיעור הקודם? האם ר' שמעון בן מנסיא חולק על הדעה שהנחש היה בעל מזימות, חורש רעות שרצה להרוג את אדם, לשאת את חוה, למלוך על העולם כולו ולאכול מעדני עולם? לאו דווקא. נראה שיש כאן שני רעיונות שונים – מחד גיסא מדגישים חז"ל כיצד ניתן לנצל כוחות לרעה וכמה נזק יש בכך, ומאידך גיסא מודגש הפספוס וחוסר המיצוי של הפוטנציאל. יש כאן ביטוי של החמצה – לולי הבחירה להשתמש בכוחות לרעה, יכול היה להתקיים עולם אידילי בו יש הרמוניה בין האדם למשמשיו.

***

האפשרות שהנחש הוא בעל כוחות שניתן לנצלם לחיוב או לשלילה מקבלת חיזוק ממקום נוסף:

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי: (במדבר כא, ה-ט)

הנחשים השרפים פוגעים בעם וממיתים רבים, אך בהמשך, בעקבות תפילתו של משה, נעשה שימוש הפוך בנחשים – כל המביט בנחש הנחושת נרפא. על כך נאמרה המשנה המוכרת:

כיוצא בדבר אתה אומר: "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי". וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמיים, היו מתרפאים. ואם לאו, היו נמוקים. (משנה ראש השנה ג, ח)

האם הנחש הוא פגע רע או מרפא? חז"ל הבינו שהנחש יכול להיות כלי שרת בידיו של הקב"ה, וההשפעה שלו תלויה בשאלה אם ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם. על פניו חז"ל אכן שוללים את הקשר בין הנחש לאירועים ותולים את התוצאה לא בהחלטותיו של הנחש אלא במעשיהם של ישראל בלבד. אולם ייתכן שהבחירה דווקא בנחש להבאת עונש או מרפא – בעלת משמעות סמלית. יכול להיות שכאן רואים חז"ל את הכוחות הטמונים בנחש ואת היכולת למצות אותם לחיוב או לשלילה; במקרה הזה – כתלות בשאלה אם ישראל משעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים או שמא אינם עושים כך. לאור דברי התנאים באדר"נ נראה שהם מבינים שגם בבריאה הקב"ה רצה לתת את הנחש ככלי שרת של האדם בעולם. התפקיד שהנחש מילא לרפואה בדרך נס במדבר, היה יכול להיות מעשה יומיומי בסיועו של הנחש לאדם בגן עדן. דא עקא, הנחש לא מילא את תפקידו כראוי אלא השתמש בעורמתו להסתה ולמזימה. כיוון שכך נענש ואיבד את יכולותיו. רק בדרך נס התאפשר השימוש בכוחותיו כפי שהיה במדבר.

***

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה': וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מזה (מַה זֶּה) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ: לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב: (שמות ד, א-ה)

הקב"ה נותן למשה אות בעזרתו יאמינו לו בני ישראל. מטהו הופך לנחש וכשהוא אוחז בזנבו חוזר להיות מטה. מדוע בחר הקב"ה דווקא בנחש לאות? האם יש לבחירה בו משמעות או שכל חפץ שהיה נבחר לשמש כאות יכול להביא לכך שעם ישראל יאמין שהקב"ה שלח את משה?

אפשר שאכן אין משמעות לנחש, כפי שניתן לראות במדרש הבא, המסביר את מנוסת משה מהנחש בדרך דומה למשנה בראש השנה:

דבר אחר למה נָס? לפי שחטא בדבריו, שאילו לא חטא לא היה נָס, שאין נחש ממית אלא החטא ממית. (שמות רבה ג, יב)

מהמדרש נראה שאין חשיבות לבחירה דווקא בנחש. אולם, בהמשך לדברינו, ייתכן שלבחירה בנחש יש גם משמעות סמלית. כפי שהנחש היה יכול להיות שָמש לאדם הראשון, כפי שבמדבר הוא היה יכול להמית את ישראל או לרפא אותם, כך יכול הנחש גם כאן להיות נטול רסן ולפגוע, ומשום כך נס ממנו משה.

כאשר בעקבות ציוויו של הקב"ה משה חוזר ואוחז בזנבו, כוחו של הנחש פג. האות שנתן ה' למשה מופלא אפוא יותר ממה שחושבים בדרך כלל – האות לא היה רק הפיכת המטה לנחש, אלא גם היכולת לתפוס את הנחש ולשלוט בו. כאשר יש חופש לנחש הוא מסוכן, אך ה' הראה למשה שניתן לשלוט בו ולרסן את כוחותיו. כך יכול עם ישראל להאמין שהקב"ה שלח את משה ולהיווכח שלא הנחש קובע את סדר העניינים אלא הקב"ה.[1]

***

נחזור לאדר"נ. לאחר דברי ר' שמעון בן מנסיא שהובאו בתחילת השיעור מוסיף ר' יהודה בן בתירא ומציג את הנחש בדרך נוספת:

ר' יהודה בן בתירא אומר: אדם הראשון היה מיסב בגן עדן ומלאכי השרת עומדים בגן עדן לקראתו, וצולין לו בשר ומצננין לו יין. בא נחש וראה אותו, והציץ בכבודו ונתקנא בו. (נו"א א, ח)

בדברי ר' יהודה בן בתירא בולטת תחושת הקנאה של הנחש במקומו של האדם בעולם ובכל מה שזכה לו. בנוסף לכל מה שראינו עד כה מתוארת כאן עוד יכולת של הנחש – הוא לא רק בעל כישורים היכולים לשמש את האדם, לא רק בעל יכולת להזיק ולפגוע, אלא גם יצור המודע למקומו, רואה את האדם, משווה ומתקנא. הנחש מוצא את העולם מתנהל בלי שהוא זוכה לעמדה מכובדת משל עצמו ואינו משלים עם מצבו. ברצותו להפוך שחקן מפתח הוא מסית את חוה לחטוא.

לאחר מעשהו של הנחש יש צורך בשינוי יסודי. העונש שהוא קיבל לא היווה רק גמול על כך שהסית את חוה לחטוא; היה צורך גם למנוע את הנזק ההרסני שיכול הנחש לחולל בעתיד. לולא נענש כפי שנענש, היה נוצר מצב בלתי אפשרי שסופו חורבן:

באותה שעה אמר הקב"ה: אם איני דן את הנחש נמצאתי מחריב את כל העולם כולו, ואמר זה שהמלכתי ועשיתיו מלך על כל העולם כולו. היאך נשתבש ואכל פירות האילן? מיד נפנה אליו וקללו, שנאמר "ויאמר ה' א-להים אל הנחש" וגו'. ר' יוסי אומר: אלמלא נכתב קללתו בסופן כבר החריב את כל העולם. (נו"א א, ח)

בעקבות הפנים השונות שהובאו בשיעורנו ובשיעור הקודם מדברי חז"ל, נראה שבדברים אלו מבטאים חז"ל את הסכנה הגלומה בנחש. לנחש יש כוחות עצומים – הוא יכול להיות שמש של כל העולם ולהביא תועלת; מאידך גיסא, הוא אבי החטא, מסית, ערמומי ועלול בדברי חלקות לא רק לפתות אלא גם לנקות את עצמו ולהתרחק מהאשמה, ביכולתו לקלקל את המושג 'שייכות' ולקחת מה שאינו שלו. השילוב של יכולות כאלו בעולם שברא הקב"ה והחופש שיש בידיו מסוכן ביותר ועלול להחריב את העולם.

הנחש לא נעלם בעקבות הקללה שנתקלל. הקב"ה לא הכחיד אותו אלא קצץ את רגליו. הוא יכול עוד להופיע – המטה יכול להפוך לנחש שמשה נס מפניו, הנחשים השרפים יכולים לנשוך בעם ולהמית רבים מישראל – אך כעת יש גם אפשרות לבחור אחרת. ניתן לגבור עליו ובתקווה לשלוט ברע ולהשיב אותו למקומו: "בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים".