בבא בתרא | דף ו | חזקת תשמישים

בגמרא בסוגייתנו מובאות שתי מחלוקות בין רב נחמן לרב יוסף בדבר השימוש בכותל שבין שני שותפים. הראשונים נחלקו בביאור המחלוקות האלה. יש שהבינו כי הן נוגעות לחזקת תשלומים עבור הכותל: אם אחד השותפים משתמש בכותל וחברו לא מיחה בו, יש להניח שהמשתמש שילם את חלקו בבניין הכותל. אחרים (כגון רש"י ד"ה אחזיק להורדי) פירשו שמדובר בחזקת תשמישים: אם אדם משתמש בכותלו של חברו שימוש מסוים, יש לו חזקה המתירה לו להמשיך להשתמש בו.

מה משמעותה של חזקת תשמישים?

על פי התוספות שהובאו בתוך פירוש רש"י (ו' ע"א ד"ה תוס' אחזיק להורדי), גם חזקת תשמישים צריכה להיות חזקה שיש עימה טענה, כלומר המשתמש חייב לטעון שהוא קנה מבעל הכותל את זכות השימוש או שניתנה לו רשות מפורשת להשתמש בו. אבל התוספות בדף כג ע"א (ד"ה והא) הביאו את שיטת הריב"ם שגם ללא קניין או רשות מפורשת, מאחר שבעל הכותל לא מחה, הרי זו ראיה שמחל על השימוש בו, וכן דייק המגיד משנה מדברי הרמב"ם (שכנים ז, ח).

בעל קצות החושן (קנג, ג) הקשה על שיטתם של הריב"ם והרמב"ם: כיצד ייתכן לחייב את בעל הכותל לאפשר לחברו להניח את קורותיו על הכותל מכאן ולהבא? סוף סוף הוא לא מחל אלא על מה שהיה עד עתה!

ונראה שלפי שיטה זו החזקה שלפנינו איננה מעין חזקת שלוש שנים בקרקעות – שאינה אלא ראיה שהיה קניין או נתינת רשות – כי אם חזקה שהיא עצמה מעין קניין. המחילה שהריב"ם והרמב"ם מדברים עליה איננה יוצרת את הקניין אלא רק מאפשרת אותו; הקניין עצמו נוצר בעקבות חזקת השימוש.

הבנה זו תפתור גם את קושיית התוספות על הריב"ם. התוספות שאלו: אם המשתמש אינו טוען שבעל הכותל הקנה לו ממש את השימוש, כיצד אפשר לומר שהמחזיק להורדי החזיק לכשורי? והרי בעל הכותל מחל רק על הורדי! בעלי התוספות טוענים שאת הדעה הזאת שבגמרא אי אפשר להבין אלא לפי הגישה שמדובר כאן בחזקה שיש עימה טענת קניין: מאחר שאין קניין לחצאין, קניין להורדי הוא גם קניין לכשורי. ברם על פי ביאורנו תיושב הקושיה על הריב"ם בנקל, שכן הוא יכול לומר דבר דומה: עצם השימוש בכותל להורדי יוצר בו קניין תשמישים, ולפי הדעה הזאת, קניין תשמישים להורדי הוא גם קניין תשמישים לכשורי.