בבא בתרא | דף לח | דין מחאה

המשנה הראשונה בפרק קבעה את דין חזקת ג' שנים, שהיא ראיה לבעלות על נכסי דלא ניידי. המשנה השנייה בפרק (לח ע"א) פותחת את הדיון בדין מחאה (המשתרע עד דף מ"א), שהיא האמצעי העומד לרשות המרא קמא לנטרול החזקה: אם ראובן החזיק בנכס, אך שמעון הכריז בריש גלי שהנכס שלו – אין חזקתו של ראובן חזקה.

את תפקידה של המחאה אפשר לתפוס בשתי צורות, על פי הבנות היסוד בדין חזקת ג' שנים (שהפער ביניהן תלוי במידה רבה בדעות השונות בסוגיה בדף כט ע"א, יעוין שם):

1. ישיבה בקרקע יוצרת מוחזקות של ממש בה, כשם שהחזקה פיזית מועילה במיטלטלין. ואולם גם אם היושב בקרקע מוחזק בה, עדיין יש לבעל דינו מקום לטעון כנגדו: אם אכן הקרקע שלך, מדוע אין לך שטר המעיד על כך? וכאן תיקנו חכמים שאם הלז ישב בקרקע ג' שנים, הוא רשאי לטעון ששוב לא ראה צורך לשמור על שטר המכירה. לפי הבנה זו, המחאה אינה נוגעת לגוף הבעלות על הקרקע אלא לטענה הצדדית כלפי המחזיק – "היכן שטרך?": אם המרא קמא מחה, צריך היושב בקרקע להיזהר ולשמור על שטר הקניין, ולכן העדר השטר שב ומשמש ראיה נגד מוחזקותו.
2. קרקע מופקעת לחלוטין מעולם המוחזקות, ואפילו ישיבה של עשרות שנים במקום לא תגדיר את היושב כמוחזק. על פי גישה זו, בעלותו של היושב מבוססת על גורם שונה לחלוטין – שתיקתו של המרא קמא: אם המרא קמא לא אמר דבר במשך שלוש שנים, הרי זו ראיה שהנכס שייך למי שיושב בו. כמובן, לפי גישה זו יש למחאה משמעות גדולה יותר: אין היא רק מנטרלת טענה צדדית שאפשר היה לטעון כלפי המחזיק, אלא תוקפת ישירות את עצם בעלותו; כל עצמה של הבעלות מבוסס על שתיקתו של המרא קמא, ואם הלה לא שתק – אין לה כל יסוד.

ובכן, לפנינו שתי הבנות בדין מחאה:

א. המחאה מונעת מהמוחזק בקרקע לטעון "לא עלה בדעתי לשמור את השטר יותר משלוש שנים".

ב. המחאה מערערת על עצם הבעלות, משום שהיא מבטלת את הראיה המרכזית שביקש המחזיק להביא לטובתו – שתיקת המרא קמא.

לחקירה זו ייתכנו נפקא מינות שונות, ונזכיר שתיים מהן:

א. לדעת הרמב"ם (טוען ונטען יא, ה), מחאה שלא הגיע לאוזניו של המחזיק בנכס אינה מחאה, ואילו התוספות (מ ע"א ד"ה מחאה) ורבנו יונה (כט ע"א ד"ה אלא אמר רבא) סבורים שדי בעצם המחאה של המרא קמא. אפשר שהרמב"ם אחז בהבנה הראשונה, ולדעתו המחאה נועדה להזהיר את המחזיק לשמור על שטרו, ולכן אם הוא לא שמע את המחאה – אין לה משמעות. התוספות ורבנו יונה, לעומתו, הבינו שהמחאה מבטלת את הראיה שבשתיקת המרא קמא, ואף אם לא הגיעה לאוזניו של המחזיק, סוף סוף לא הייתה כאן שתיקה.

ב. סוגייתנו דנה בלשון המדויקת של המחאה. השאלה המרכזית (שנידונה ברשב"ם על אתר) היא אם די למוחה לומר "היושב בקרקע גזלן", או שמא עליו להוסיף כי הוא מתעתד לתובעו בבית דין. גם שאלה זו עשויה להיות תלויה בחקירתנו. אם המחאה נחוצה כדי לקטוע את שתיקת המרא קמא, סביר להניח שדי באמירת "פלוני גזלן". אבל אם המחאה נועדה להזהיר את היושב בקרקע לשמור על השטר, יש מקום לומר שתידרש אזהרה מפורשת: "שמור את שטרך, שהרי אני עתיד לתבוע אותך בדין".