בבא בתרא | דף מ | קניין בפני שניים

"קנין בפני שנים, ואינו צריך לומר 'כתובו'... האי קנין היכי דמי? אי כמעשה בית דין דמי, ליבעי תלתא; אי לא כמעשה בית דין דמי, אמאי אינו צריך לומר 'כתובו'?... לעולם לאו כמעשה בית דין דמי, והכא טעמא מאי דאינו צריך לומר 'כתובו' – משום דסתם קנין לכתיבה עומד".

מה משמעות הקביעה "קנין בפני שנים"? האם נוכחות שני עדים היא תנאי הכרחי לחלותו של קניין סודר? נחלקו בכך הראשונים.

התוספות (ד"ה קנין) וראשונים נוספים הביאו את דברי הגמרא בקידושין (סה ע"ב): "לא איברו סהדי אלא לשקרי". רוצה לומר: עדים הם מכשיר לבירור האמת, ואילו חיינו בעולם שכולו דוברי אמת, לא היה בהם צורך. העדים אינם תנאי לחלות הקניין אלא רק אמצעי להוכיח אותו אם המוכר יכפור בכך (חוץ ממקרים חריגים שבהם אכן יש צורך מהותי בעדים, כגון קידושי אישה). הרא"ש (הובאו דבריו בשיטה מקובצת) הוסיף שאין סיבה לחלק בהקשר זה בין קניין סודר לקניינים אחרים, "דמאי שנא קנין חליפין ממשיכה, מסירה, הגבהה וחזקה, דמועלת ביחיד".

גישה כזו נקט גם הרמב"ם (מכירה ה, ט), אך הראב"ד שם השיג עליו וכתב שאין הכול מודים בקניין שאין צורך בעדים. וכן הביא המאירי בסוגייתנו בשם הגאונים: "שכל שקנה מחברו בעד אחד או בלא עדים, אף אם חברו מודה לו – אינו כלום". כיצד אפשר לבאר את הצורך בשני עדים לדעת הגאונים? נראה שנוכל לבוא מאלינו למסקנה זו מתוך צירוף שני יסודות שפיתח הגאון ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק בהקשרים אחרים:

א. עדות לקיום הדבר, דהיינו עדות שהיא תנאי לחלות, דרושה כאשר יש צורך לבצר גמירות דעת ברמה גבוהה (ייתכן שגמירות הדעת מתחזקת בשל הנוכחות של גורמים היכולים להפיץ את דבר המעשה). [ראה חידושי רבנו חיים הלוי הלכות ייבום וחליצה ד, טז.]

ב. קניין סודר אינו מעשה קניין המעביר בעלות, אלא טקס סימבולי שתפקידו לחזק את גמירות הדעת של הצדדים. זהו קניין המתחולל על ידי גמירות דעת גרידא, ללא מעשה (ראה הדף היום יומי למסכת קידושין דף ג' ולמסכת בבא מציעא דף מ"ו ודף מ"ז).

נראה שכך אפשר להבין גם סברה שכתב הראב"ד בענייננו (הובאו דבריו בשיטה מקובצת על אתר), אלא שהוא מבחין בין שני סוגים של קניין חליפין:

"על תפיסת הסודר בלבד נאמר [שיש צורך בעדים. ש"ש], מפני שאין בו שום משא ומתן, ושלא בעדים מחזי כחוכא וטלולא, אבל בקנין האמור במקרא, 'שלף נעלו ונתן לרעהו', אין צריך לעדות אלא מה שיודה לו".

והדברים מבוארים מעט יותר בלשונו של המאירי:

"וגדולי המפרשים [=הראב"ד] מכריעין שכל שהחפץ שקנו בו ביד הקונה, שהוא קנין האמור בתורה, רוצה לומר 'שלף איש נעלו ונתן לרעהו', קנה בלא עדים; אבל כל שעדין הוא ביד המקנה, כגון שקנו בסודר, אינו כלום אלא בעדים, שמאחר שהוא מחזירו אצלו, אם אין עדים אינו אלא מעשה שחוק".

כאשר החליפין נעשים באופן ריאלי יותר, דהיינו כאשר נותנים לצמיתות את הנעל, הסודר או כל כיוצא בהם, יש לקניין אופי של תמורה ולא של גמירות דעת גרידא. קניין כזה קונה בכוחות עצמו, ואינו זקוק לעדות לקיום הדבר. אבל כאשר החפץ ניתן על מנת להחזיר (ראה נדרים מח ע"ב), מדובר בטקס סימבולי גרידא, ש"אם אין עדים אינו אלא מעשה שחוק" ו"מחזי כחוכא וטלולא", ורק נוכחותם של עדים משווה לו אופי רציני המסוגל לבצר גמירות דעת.