בבא בתרא | דף קג | בית כור עפר

המשנה ריש פרקין (קב ע"ב) קובעת:

"האומר לחבירו 'בית כור עפר אני מוכר לך' – היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהין י' טפחים, אינן נמדדין עמה; פחות מכאן – נמדדין עמה".

בביאור דין נקעים עמוקים מעשרה טפחים וסלעים גבוהים מעשרה טפחים ייתכנו שתי דרכים:

א. מאחר שגובה י' טפחים משנה רשות, הם נחשבים שדה אחרת, ועל כן אינם נמדדים עם השדה.      
ב. אי אפשר לחרוש ולזרוע סלעים ונקעים כאלה.

לפי האפשרות הראשונה, הסלעים והנקעים אינם בכלל השיעור הנמכר – "בית כור", ואילו לפי האפשרות השנייה הבעיה היא באיכותם – שאין הם בכלל "עפר".

אומנם מסוגיית הגמרא עולה שאף נקעים הראויים לחרישה אינם נמדדים עם השדה, אך עדיין לא ברור אם הבעיה היא עצם היותם שדה אחר או הטִרחה להעלות ולהוריד את המחרשה עשרה טפחים, דהיינו הפגיעה באיכות השדה.

וייתכן שנחלקו בזה הרשב"ם והתוספות בפירושיהם למשנה. הרשב"ם (שם ד"ה בית כור) כתב ש"אם לא אמר 'עפר' – אפילו כולה סלעים, הגיעו", כלומר סלעים הם בעיה באיכות השדה ולא בשיעורה. לעומת זאת, מדברי התוספות (שם ד"ה בית כור) משמע שסלעים גבוהים מעשרה טפחים אינם נקנים אף בלא אמירת "עפר", וכנראה לדעתם הבעיה היא בשיעור השדה.

נפקא מינה בין שתי ההבנות שהעלינו – כאשר יש בשדה בית כור עפר שלם מלבד הנקעים והסלעים. אם מדובר בשדה אחרת ממש – לא ייקנו הנקעים ללוקח (וכן פסק הראב"ד, ודבריו הובאו בשיטה מקובצת וברשב"א). אך אם הם שייכים לשדה, אלא שהם פוגעים באיכותה – הם ייקנו ללוקח עם שאר השדה (וכן שיטת היד רמ"ה סוף סימן ה').

חקירה זו עשויה להסביר מחלוקת נוספת המופיעה בדף קג ע"א. רבי יצחק חידש כי אף על פי שסלעים פחותים מעשרה טפחים ("טרשים") נמדדים עם השדה, הרי זה רק עד שיעור בית ארבעת קבין. ונחלקו שני חכמים בביאור דבריו: רב עוקבא בר חמא הסביר שכוונתו לארבעה קבין הסמוכים זה לזה, ואילו רב חייא בר אבא טען שכוונתו אפילו לטרשים הרחוקים זה מזה, אלא שהם מרוכזים במיעוטה של שדה. ונראה שנחלקו ביסוד דינו של רבי יצחק. רב עוקבא בר חמא הבין כי סלעים יתר על בית ארבעה קבין חולקים שֵׁם לעצמם ונחשבים שדה בפני עצמה, וכמובן, כדי שיחלקו שם לעצמם צריכים הטרשים להיות במקום אחד. רב חייא בר אבא, לעומת זאת, הבין שהבעיה היא ששטח גדול של השדה אינו ראוי לחרישה, ועל כן אינו בכלל "עפר", ובעיה זו קיימת גם כאשר הטרשים אינם סמוכים זה לזה, כל עוד הם פזורים באופן המקשה על חרישת חלק מן השדה, כגון כשהם מובלעין במיעוטה.