בבא בתרא | דף קכו | תנאי על ירושה האמורה בתורה

המשנה הפותחת את סוגייתנו קובעת:

"האומר 'איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים', 'איש פלוני בני לא יירש עם אחיו' – לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה".

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בדין מתנה על מה שכתוב בתורה: לדעת רבי מאיר אין תנאי כזה חל לעולם, ואילו לדעת רבי יהודה התנאי חל בדברים שבממון. אולם הגמרא מחדשת כי הכול מודים בדין משנתנו, שאין האב יכול לשלול מאחד מבניו את חלקו בירושה, מפני שהבן אינו מוחל על הפסדו.

דברי הגמרא נראים קשים: רבי יהודה אינו אומר כי המפסיד יכול למחול על הפסדו, אלא שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון – תנאו קיים. משמע שהתנאי הוא שמועיל, ולא המחילה. אם כן, מדוע תלתה הגמרא את שיטתו במחילה?

הרשב"א (כתובות נו ע"א ד"ה הרי זו) הבין כי תוכן התנאי שרבי יהודה נותן לו תוקף הוא שחברו אכן ימחל על המגיע לו. לפי הבנה זו, יסוד דינו של רבי יהודה הוא שממון ניתן למחילה, ולכן אין כאן שום התנגשות עם דין התורה.

אומנם אם נבין שדברי הגמרא "הכא לא קא מחיל" אינם הערכה עובדתית שהבן אינו מוחל, כי אם קביעה הלכתית שאין הוא יכול למחול, ייפתח בפנינו פתח להבנה אחרת בחילוק שבדינו של רבי יהודה.

ייתכן שחידושו של רבי יהודה, שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, מבוסס על ההנחה שבדיני ממונות דברי התורה הם מעין 'ברירת מחדל', כלומר הם נוהגים כל עוד לא הוחלט אחרת. זהו ההסבר למקום הנכבד שיש למנהג המדינה בהלכה, ובניסוחו החריף של הירושלמי (בבא מציעא ז, א): "המנהג מבטל את ההלכה".

האפשרות למחול עשויה להיות אבן בוחן לשאלה אם דין מסוים הוא 'ברירת מחדל' או הלכה שהתורה רואה בה ערך עצמאי. לדוגמה: לווה אינו יכול למחול למַלווה ולתת לו ריבית, והסיבה ברורה – התורה לא רק 'פוטרת' את הלווה מנתינת ריבית אלא אוסרת ומגנה את התופעה (ראה בבא מציעא סא ע"א, ובדברינו שם ושם דף ס"ב). אם כן, ההלכה שאי אפשר למחול על ירושה מלמדת שירושה אינה זכות ממונית בעלמא כי אם הלכה המקיימת ערך, ועל כן אין היא כשאר דברים שבממון, שלדעת רבי יהודה תנאי תופס בהם, אלא היא דומה לאיסורים, שאי אפשר להתנות עליהם.

אחרונים רבים תמהו על נימוקו של הרמב"ם (נחלות ו, א) לדין משנתנו:

"אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש, אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות 'והיתה לבני ישראל לחוקת משפט', לומר שחוקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה".

מדוע הביא הרמב"ם מעין גזרת הכתוב, ולא את דברי הגמרא שהבן אינו מוחל?! על פי דברינו לעיל, נראה שכוונת הרמב"ם לבאר את עומק דברי הגמרא. הבן אינו מוחל – וגם אינו יכול למחול – מפני שדיני ירושה הם בגדר 'חוקה': אין הם זכויות ממוניות גרידא כי אם חוקים, ולפיכך אין מחילה או תנאי מועילים בהם.

[עצם השאלה אם אפשר למחול על ירושה נתונה במחלוקת ראשונים ריש פרק הכותב (כתובות פג ע"ב), וראה בעיקר דברי בעל המאור ומלחמת ה' שם (מב ע"א מדפי הרי"ף). להרחבה נוספת ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך ירושה, כרך כה טורים רנא–רנב.]