בבא בתרא | דף קנד | מודה בשטר שכתבו

בסוגייתנו מובאת מחלוקת תנאים ואמוראים בשאלה מַלווה צריך לקיים שטר הלוואה שהלווה מודה שנכתב בכשרות. למעשה השאלה היא אם אפשר לטעון כנגד שטר שאינו מקוים טענות שאינן מתקבלות בדרך כלל כנגד שטרות, ואף אינן קשורות לעצם הקיום, כגון טענת "שכיב מרע הייתי".

שאלה זו צריכה להיבחן בשני מישורים: א. מעמדו של שטר קודם קיום. ב. נאמנות הלווה במיגו דטענת מזויף.

מעמד השטר קודם הקיום

בכמה מקומות (ראה למשל גיטין ג ע"א) נאמר שקיום שטרות הוא מדרבנן בלבד, ומדאורייתא מעמדו של השטר שריר וקיים אף בלא קיום. אומנם משתיקנו חכמים קיום שטרות יש לשאול מה בדיוק תיקנו: האם קיום שטרות אינו אלא ראיה שהשטר אינו מזויף, ולכן אם הלווה הודה שכתבו – שוב אין צורך לקיימו; או שמא בתקנת קיום שטרות הוסיפו חכמים שלב להליך הגבייה, ואם כן בלא קיום אין השטר אלא נייר בעלמא, ואפשר להפריח כנגדו טענות מטענות שונות.

נאמנות הלווה במיגו דמזויף

גם אם נאמר שמצד התקנה אין צורך לקיים את השטר כאשר הלווה מודה בנכונותו, אפשר לטעון שעצם יכולתו של הלווה להיפטר מתשלום בטענה שהשטר מזויף מעניקה נאמנות לטענות אחרות שיטען כנגד השטר.

אם כן, מה טעמם של הסוברים "מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו"? התוספות (כתובות יט ע"א ד"ה מודה) הציעו שני פתרונות לשאלה זו.

תשובתם הראשונה היא שביסודו של דבר מיגו עשוי להועיל, אך מאחר שאדם מעדיף טענה כגון "פרעתי" על פני טענה כגון "מזויף", הלווה לא יוכל להסתייע במיגו דמזויף. תירוץ זה מציב יסוד בדיני מיגו: כדי להשתמש במיגו צריכה הטענה האלטרנטיבית, שלא נטענה, להיות נוחה כמו הטענה שנטענה. אם אין הדבר כך, אי אפשר לומר "מה לו לשקר", שהרי יש לו סיבה טובה לשקר.

התירוץ השני של התוספות נוגע להבנת דין קיום שטרות. בעלי התוספות מסבירים כי תקנת חכמים לא הייתה שהלווה נאמן לטעון מזויף, ועל כן המַלווה צריך לקיים את השטר, אלא שאם הלווה טוען שהשטר מזויף, צריך המַלווה לקיים את חתימות העדים קודם הגבייה, אף על פי שאיננו מאמינים ללווה. לפי זה, אין לטענת מזויף נאמנות, ואי אפשר לגייסה לטובת טענות אחרות.

מסתבר שביסוד הבנה זו של התוספות בתקנת קיום שטרות עומדת ההנחה שהשטרות אכן מוחזקים כמהימנים, ותקנת קיום שטרות לא נועדה לגלות שטרות מזויפים אלא למנוע את הימצאותם: מאחר שאנשים יודעים כי אל מול טענת מזויף יצטרכו לקיים את שטרותיהם, לא יבואו לידי זיוף. לשון אחר: אנו מקיימים שטרות לא בגלל חוסר אמון בשטר שלפנינו אלא כדי להבטיח שגם בעתיד יהיו השטרות נאמנים. על כן אין ללווה נאמנות לטעון "מזויף", ואי אפשר לטעון טענה אחרת במיגו דטענת מזויף.