מיגו להוציא

מיגו להוציא / יוסף קלמנוביץ'[*]

ומה שכתבת דמרגניתא בפומא דתלמודא "מיגו לאפוקי ממונא לא אמרינן" - לא נמצא זה בתלמוד כלל, ומחלוקת מפרשים ז"ל הוא אי אמרינן הכי אי לא, ותלוי זה בפירוש משנת "שנים אוחזין" ומקומות אחרים (שו"ת התשב"ץ, חלק א', סימן פ"ד, ד"ה עוד כתבת).

סוגיות רבות בש"ס עוסקות בדין מיגו: אדם המעלה טענה בבית דין, אך מבקש לזכות מתוך שיכול היה להעלות טענה אחרת וטובה הימנה.

קיימים זנים שונים של מיגו, אשר אחד מן הבולטים שבהם הוא מיגו להוציא ("מיגו לאפוקי"): מיגו שלא נועד לפטור את האדם מחיוב שביקשו להטיל עליו, אלא לסייע לו להוציא ממון מחבירו. בעניין זה, קיימת מחלוקת גדולה בין הפוסקים. בעקבות הרמב"ן (לב:, ד"ה אמאי קסמכת)[1], סברו מרבית חכמי ספרד שמיגו מועיל אפילו להוציא. לעומתם, רבים מבעלי התוספות, וביניהם הריב"ם (ב"מ ב., תד"ה וזה נוטל), הרא"ש (כתובות פ"ט, סימן כג) והטור, הכשירו רק מיגו להחזיק[2].

בשורות הבאות נבקש להציג כמה כיוונים אפשריים - חלקם מקובלים, וחלקם מחודשים במקצת - בהבנת דעת בעלי התוספות, שלפיה מיגו איננו מוציא ממון. מתוך כך, נבקש גם להציע הבנה מחודשת מעט ביסוד מיגו הכללי.

א. בירור חלש

1. הגדרה

הכיוון המסורתי גורס, שמיגו לא מוציא ממון מחמת חולשתו הראייתית. כך, לדוגמה, כתב הראב"ן:

דלא מפקינן ממונא אלא בראיה ברורה, ולא על ידי מיגו (חידושי ראב"ן לב:, ד"ה ההוא דא"ל).

ובלשון דומה כתב התשב"ץ:

מי זה יסמוך על דעתו וימלאנו לבו לומר בריא לי ודעתי סומכת דלא משקר להוציא ממון מחזקתו (שו"ת התשב"ץ, שם).

יסוד זה שב ועולה בצורה מפורשת בכמה אחרונים. כך, לדוגמה, כתב האגרות משה (אבן העזר, ח"ב סימן י, ד"ה והנה הא) ש"מיגו שמועיל אין זה כל כך בירור גמור, דהא אין מועיל בירור דמיגו להוציא ממון". ובלשונו של יד המלך (הלכות עדות, פט"ו ה"א, ד"ה אמנם): "אם היה המיגו מברר הטענה לאמת, ברור היה דמהני המיגו להחזיק כמו להוציא".

באופן פשוט, מעמדו הבעייתי של המיגו ככלי בירור נובע מחולשתו הסטטיסטית. הקביעה "אילו הייתי רוצה לשקר - הייתי עושה זאת בצורה מוצלחת יותר" מוטלת בספק, וניתן לפקפק מסיבות שונות בכך שהיה טוען את הטענה האלטרנטיבית (ראה רש"י כתובות טז., ד"ה הכא, וגמרא בבא מציעא ג.). לפיכך, בשל חולשתו, המיגו יכול לכל היותר להדוף את בית דין מלהתערב בעניין (מיגו להחזיק), אולם אין ביכולתו לגייסם לשירותו בכדי לבצע עבורו פעולות גבייה (מיגו להוציא).

יש לציין, שעל פי כיוון זה, דומה הפסול של מיגו להוציא לסייגים אחרים שהוטלו על המיגו. ויעויין ברבינו ירוחם, שכתב:

מגו במקום עדים, או להוציא ממון - לא אמרינן (מישרים, נתיב ג', חלק ז', דף י"ח, טור ד').

רבינו ירוחם מונה בחדא מחתא את פסול מיגו להוציא, יחד עם פסול מיגו נגד עדים[3]. מקובל לבאר שמיגו איננו גובר על עדים מחמת חולשתו הבירורית: בעוד שעדים הוכרזו על ידי התורה כנאמנים גמורים, הרי שמעמדו של המיגו רעוע יותר. מכך שרבינו ירוחם הסמיך לפסול מיגו נגד עדים את פסול מיגו להוציא, ניתן לטעון בפשטות שהטעם בשני המקרים זהה: פגם בבירור של המיגו.

2. מיגו מבורר היטב

על פי סברה זו, מובנים דברי כמה מן המפרשים, לפיהם ישנם סוגי מיגו המצליחים גם להוציא. כך, לדוגמה, מקובל לומר שבמצב של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" ניתן להוציא ממון[4], וכך גם "מיגו דאי בעי שתיק"[5]. כמו כן, במקרים שבהם הטענה האלטרנטיבית הייתה מניבה כסף רב יותר מאשר הטענה הנוכחית - אמרינן מיגו להוציא (עיטור, אות מ' - מודעא, דף מז.). יש שהוסיפו, שמיגו מוציא אם אין בו פגם של העזה (משנה למלך מלווה ולווה, פכ"א ה"א, סד"ה ואבוא היום)[6], או כשאיננו סותר חזקה (רשב"א כתובות ט., ד"ה הא דאמר)[7].

המשותף לכל הדוגמות שמנינו הוא, שרמת הבירור שבהן עדיפה על פני מיגו רגיל. ממילא, אם נפרש שהסיבה שמיגו בדרך כלל איננו מוציא היא חולשתו הבירורית, מובן מדוע באותם חריגים יש מקום לומר שהמיגו יוכל אף להוציא ממון: רמת הבירור גבוהה יותר, ומאפשרת להוציא ממון[8].

ב. כלי הגנתי

1. הגדרה

בכיוון שני ניתן לבאר, שמיגו איננו מוציא מחמת אופיו הבסיסי. לאמור - מיגו הוא כלי הגנתי, המסייע לאדם להתגונן מפני תביעתו של אדם אחר, ואיננו כלי התקפי, המסייע לאדם לתבוע את חבירו. כלומר, מוקד הבעיה במיגו איננה בחולשתו, אלא בשימוש שעושה בו הטוען.

הבנה זו עשויה להתבסס על דברי הרמב"ם:

השיב הנטען ואמר: אינני חייב כלום ... אין זו תשובה נכונה, אלא אומרים בית דין לנטען: השב על טענתו ופרש התשובה. ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו? שמא טועה הוא בדעתו ויבוא להישבע על השקר. [...] ואומרים לו: אין לך הפסד שתשיב על טענתנו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו, שהרי אנו דנין ב"מתוך שיכול לומר" בכל מקום (פ"ו ה"א).

תורף דבריו הוא, שלבית הדין יש עניין שהנתבע יפרש טענותיו[9], ולפיכך הם "משדלים" אותו לעשות כך, תוך הבטחה שלא יפסיד. כלומר, על פי הבנת הרמב"ם, מיגו הוא כלי שמעודד אנשים להשיב אמת לתובעים אותם. על פי התרחיש שמצייר הרמב"ם, מובן שהמיגו משמש רק את הצד המתגונן במשפט, ולא את הצד התוקף: בי"ד משכנעים את הנתבע שלא יפסיד אם יענה כראוי לתובע אותו, כיוון שהוא נהנה מרשת הביטחון של המיגו.

להלן נבקש להצביע על שתי נפקא מינות אפשריות, בין ההסבר הקודם, המתבסס על חולשתו של המיגו, ובין ההסבר הנוכחי, המתבסס על אופיו הבסיסי של דין מיגו.

2. נתבע המוציא ממון

נחלקו ראשונים בראובן שתבע מנה משמעון, והודה שמעון שאכן חייב לראובן את המנה, אלא שהוסיף וטען שגם ראובן חייב לו כסף (סיטואציה המכונה בימינו "תביעה נגדית"). המרדכי כתב:

אדם התובע לחבירו מנה, והלה אומר: הין, ודאי אני חייב לך, אלא שאני תופס אותה עבור מנה שאתה חייב לי, לאו כל כמיניה לטעון עליו מלווה ישנה, אלא בית דין יאמרו לו: תן לו המנה שאתה חייב שהודית לו, והחוב אשר אתה טוען עליו תבוא עימו לדין (בבא מציעא, סימן תכ"ה).

לשיטת המרדכי - על שמעון לשלם מיידית לראובן את החוב, כיוון שהודה, ורק אחר כך יכול הוא לשוב ולתבוע מראובן מה שטוען שחייב לו[10]. אמנם הראב"ן חלק:

למה לא נאמן הנתבע לומר תפסת משלי ולהכי אני מעכב המנה? מיגו דמצי למימר אין לך בידי כלום, כי אמר נמי יש לך בידי ואני מעכבו על שתפסת משלי יהא נאמן! (שו"ת הראב"ן, סימן ע"ו).

לטענת הראב"ן, שמעון במקרה זה זוכה מדין מיגו: מתוך שיכול היה לכפור בתביעת ראובן - נאמן הוא בטענתו שראובן חייב לו כסף. לכאורה, שיטת הראב"ן תמוהה: כיצד יכול שמעון להסתייע במיגו, והרי זה מיגו להוציא[11]?

נראה לבאר, שאם מיגו איננו מוציא בדרך כלל מחמת חולשתו הבירורית, ודאי שגם כאן הוי מיגו להוציא, וצדקו דברי המרדכי נגד הראב"ן[12]. אמנם, לשיטת הראב"ן מיגו כשלעצמו יכול להוציא, והסיבה שבדרך כלל לא אמרינן מיגו להוציא היא שאיננו מאפשרים לתובע לעשות שימוש בכלי של מיגו. בנידון דידן שמעון אמנם מבקש להוציא כסף באמצעות המיגו, אולם כל זאת במסגרת מעמדו של שמעון כנתבע, המשיב על תביעתו של ראובן. לפיכך, מתיר הראב"ן לשמעון לעשות שימוש במיגו, ולהוציא מראובן סכום כספי.

3. מוציא ממון לא-לו

ייתכן שנפקא מינה נוספת מתעוררת בדברי הרא"ש:

ראובן עשה פשרה עם שבעה טובי העיר בענין המס, ופטרו לו ממס 400 זהובים. ועכשיו מתו שבעה טובי העיר, והבאים אחריהם אמרו לראובן תפרע עמנו מס מכל אשר לך, וטען ראובן שפטרו אותו אותם שבעה טובי העיר. [...] ויש אומרים שראובן נאמן במיגו [...], ואתה (=הרא"ש בתשובה) אמרת דהוי מיגו לאפוקי ממונא, שמתרבה מס האחרים בכך (שו"ת הרא"ש, כלל ו' סימן כ"ד).

ראובן הגיע להסכם עם הקהילה, ולפיו הוא זכאי להנחה בתשלום מיסים, אולם אין בידו להוכיח את קיומו של ההסכם. לאחר שראשי הקהל ("שבעה טובי העיר") התחלפו, ביקש ראובן מראשי הקהל החדשים שיאמינוהו באמצעות מיגו שאכן השיג את הפשרה המדוברת.

דעת ה"יש אומרים" היא, שאין זה מיגו להוציא. אך לכאורה צדקו דברי הרא"ש, שלפנינו מיגו להוציא, שהרי ראובן גורם באמצעות המיגו לכך שכל אחד מבני הקהילה יאלץ לשלם יותר. אמנם, בביאור שיטת החולקים נראה, שהסיבה לכך שאין המיגו מוציא בדרך כלל איננה מחמת חולשתו הראייתית, אלא קשורה לשימוש שעושה בו בעל הדין: רק הנתבע יכול לעשות שימוש במיגו, ולא התובע. בנידוננו - ראובן ודאי איננו התובע, שהרי איננו מבקש לשלשל לכיסו את הכסף הנוסף. מכיוון שכך, אותם "יש אומרים" סבורים שניתן לעשות שימוש במיגו, גם אם בפועל תיגרם הוצאת ממון[13].

ג. סילוק בי"ד

1. הגדרה

ניתן להוסיף ולפתח כיוון שלישי בעניין מיגו להוציא, המתבסס על הבנה מחודשת מעט באופיו של המיגו הכללי.

המהלך המבוסס על דין מיגו נפתח בכך, שבעל הדין מצהיר "יכול הייתי לומר טענה, שהיא אמנם טענת שקר, אולם בה הייתי זוכה". משמעותה של אמירה זו היא, שבעל הדין יכול היה "לתמרן" את בית דין כרצונו, לטעון דברי שקר, ולזכות. לשון אחרת, אותו בעל דין יכול היה לגרום לכך שבעצם בית הדין לא יהיה רלוונטי בדיון הנוכחי. ניתן להבין שכתוצאה מכך נקשרו ידיהם של בי"ד, ונמנעה מהם כל יכולת לפעול. כך יוצר המיגו תוצאה מקבילה לזו של חזקה, כלומר: הותרת המצב על כנו, מתוך כך שבית הדין אינו מוציא מהנתבע את ממונו.

בסעיפים הבאים נבקש לברר ביתר הרחבה את יסודות הסברה שהצענו, ובמקביל לציין מספר נפקא מינות.

2. ספיקא דדינא

ראשית ניתן לטעון, שהבנה זו באופי המיגו עולה מתוך דברי תוספות; ונקדים הקדמה קצרה לשיטתם.

הגמרא (לב:) דנה בראובן, שהינו "מרא קמא" על קרקע (הבעלים הראשונים), ותובע את שמעון היושב באותה קרקע. בידי שמעון מצוי שטר מכירה, אשר מוכיח שרכש את השדה, אולם מסיבות שונות הוא זונח אותו, ובוחר להצדיק את טענותיו באמצעות מיגו בלבד. נחלקו אמוראים בדין, ולהלכה נפסק כרב אידי ש"ארעא היכא דקיימא תיקום", ושמעון זוכה.

התוספות הקשו מדוע לא נעמיד את הקרקע בחזקת ראובן - המרא קמא - ותירצו:

(1) הכא דמספקא לן דינא כמאן לא שייך כולי האי למימר אוקמה אחזקת מרא קמא, ונוציא מיד המוחזק [...]. (2) ונראה לר"י, דהיינו טעמא... משום דאמרינן מיגו לאוקמי ממונא, ואית לן לאוקמי ארעא בחזקת מרא דהשתא (תוספות לב:, ד"ה והלכתא).

תירוצם הראשון קובע, שהואיל ונחלקו אמוראים בדין נוצר "ספיקא דדינא", דהיינו: ספק שבו קיימות שתי דעות באמוראים, ולא הוכרע כאף אחת מהן. במצב זה, טוענים תוספות, אין הולכים אחר חזקות הלכתיות, כגון חזקת מרא קמא, אלא אחר המוחזקות הפיזית: "ארעא היכא דקיימא תיקום"[14].

בביאור סברת הדבר נראה, שספיקא דדינא משתק את יכולת הפעולה של בית דין, מאחר שנוצרה סתירה פנימית במערכת הכללים המנחה אותו. במצב זה אין כל תועלת גם בחזקות הנהגה שונות, דוגמת חזקת מרא קמא: בפני בית הדין ממילא מונחים כבר שני כללים סותרים בדבר ההכרעה במצב הנוכחי, הלא הם דעות האמוראים החלוקות, וכלל נוסף - כמו חזקת מרא קמא - רק מגדיל את התסבוכת. לפיכך, אין לבית הדין הכוח להוציא מידי מי שיושב כעת בקרקע, גם אם ברור להם שהוא איננו המרא קמא.

תוספות דחו חילוק זה מסיבות שונות, ור"י העלה הצעה חלופית: שמעון המחזיק בקרקע זוכה באמצעות המיגו, ואמרינן מיגו להעמיד ממון, אך לא להוציא. לכאורה, תירוץ זה איננו פותר דבר: מדוע הותרת הקרקע בידי שמעון נחשבת מיגו להחזיק? הלא זהו מיגו להוציא, שכן הוא מוציא את הקרקע מידי הבעלים הראשונים?! המהר"י בן לב ביאר:

כיון דאית ליה חזקה דדר בה בהדי מגו - לא הוי מגו לאפוקי ממונא לגמרי (שו"ת מהר"י בן לב, חלק ד' סימן י"ז).

כלומר, להבנתו אכן מדובר בזן מסויים של מיגו להוציא, אלא שמיגו מעין זה הוא קביל[15]. דברים אלו עשויים להתקבל כשלעצמם, אולם לענ"ד אין זה פשט דברי תוספות, ומדוייק בלשונם שלהבנתם מדובר במיגו להחזיק כפשוטו.

אפשרות אחרת היא, שלשמעון יש מוחזקות בקרקע, בזכות שטר המכירה שבידו (רא"ש פ"ג, סי"ג; רבינו יונה ד"ה אמר רבה) או אם נעמיד שישב כבר בקרקע שלוש שנים (ר"י מיגאש, הובא ברשב"א, ד"ה אמר ליה). לפי זה, המיגו הוא ודאי מיגו להחזיק, כפי שטענו תוספות[16].

נראה להציע דרך נוספת בביאור דברי התוספות, ובכך נגיע ללב העניין. בהתבססות על שני התירוצים בתוספות ניתן לטעון, שהמנגנון של מיגו להוציא דומה לזה של ספיקא דדינא. כאמור לעיל, בספק זה נוצרה סתירה בלתי מוכרעת במערכת הכללים המשפטית, ובעטיה בית הדין נותר משותק וחסר יכולת פעולה, וגם כללי התנהגות שונים לא יועילו לו. ניתן לומר, שגם מיגו משתק את יכולת הפעולה של בית הדין, ומחייב אותו להותיר את המצב על כנו. ממילא, ברור מדוע הקרקע נשארת ביד שמעון המוחזק, ואיננה שבה כנעוריה לידי ראובן המרא קמא: המיגו נטל מבית הדין את הכוח לפעול, ובכלל זה את האפשרות להוציא את הקרקע מן המוחזק ולהשיבה לידי המרא קמא.

3. הסתלקות מפסיקה

נחדד מעט את הדברים: על פי הסברנו בדין מיגו להוציא, הותרת הכסף במקומו איננה פרי פסיקה של בית הדין, אלא להיפך - פרי הסתלקותו מן הזירה.

נבקש להדגים את טענתנו לאורה של מחלוקת בין האחרונים. בעל שו"ת תורת משה נשאל על מי שתפס בכוח רכוש הנמצא בידי היתומים, וביקש להותירו בידיו באמצעות מיגו. בתשובתו כתב:

המהרש"ך פסק, דלגבי יתומים קטנים לא מהניא תפיסה אפילו במקום דאיכא מיגו ... דהא קי"ל דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי [...]. ואחר המחילה רבה דבריו תמוהים אצלי וליכא ראיה [...], אבל כשהוא מוחזק ויש לו מיגו מהניא ליה ודאי (שו"ת תורת משה, סימן ח').

לדעת המהרש"ך (ח"א, סימן ה'), התופס לא יכול לזכות על ידי מיגו, כיוון שהיתומים אינם נחשבים לבעלי דין, ולא ניתן לטעון מיגו כלפי מי שאיננו בעל דין[17]. בעל התורת משה מחדש, שמיגו להחזיק תקף גם כשמנגד לא עומד בעל דין, ובנידון דידן: מיגו להחזיק מועיל גם כנגד יתומים.

בביאור מחלוקתם נראה, שלדעת המהרש"ך מיגו הוא פסיקה רגילה של בית דין. מכיוון שיתומים אינם בעלי דין, בית הדין לא יכול לפסוק, והמיגו בטל. מאידך, לדעת התורת משה מיגו פועל כסילוק של בית הדין, כפי שביארנו. לפי זה, מעמדם של היתומים איננו רלוונטי: המיגו מסלק את בית הדין, כך שממילא החפץ נותר בידי התופס, וקטנותם של היתומים אינה מעלה ואינה מורידה.

נדגים עיקרון זה באמצעות מקרה נוסף, המובא בגמרא (לד.). ראובן נטל משמעון קרקע בתורת משכון, דהיינו: ערובה לכך שישיב לו את הלוואתו. מאוחר יותר שמעון מת, ויתומיו דרשו מראובן להשיב להם את הקרקע. ראובן ביקש להוכיח שאכן נטל את הקרקע כמשכון, וגייס לעזרתו מיגו - מתוך שיכול היה לטעון "קניתי את הקרקע".

היו ראשונים שטענו כי ראובן בכל מקרה איננו יכול לדרוש להותיר את הקרקע בידיו, מאחר שהדבר כרוך בתביעת היתומים לדין, ואילו יתומים "לאו בעלי דין נינהו"[18]. הרא"ש התנגד לתפיסה זו, וכתב:

ואם תאמר: והיאך היה יכול לומר לקוחה היא בידי, והלא היתומים קטנים, והא אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, ובפני היתומים קטנים היינו כמו שלא בפני בעל דין? וי"ל דלהחזיק מה שבידו מקבלין עדות בפני יתומים קטנים (רא"ש פרק ג' סימן י"ח).

לדבריו, החזקת הקרקע יכולה להתבצע גם בהעדר נוכחות של בעלי הדין, כלומר: גם בפני יתומים קטנים. סברת הדבר היא, שהותרת הקרקע בידי המוחזק איננה נחשבת לפסיקה של בית דין, ולכן יכולה להתבצע גם בפני יתומים קטנים.

ניתן לגייס את עמדתו של הרא"ש בכדי לבסס את הטיעון שהעלינו. לשיטתו, הותרת הקרקע בידי היושב עליה איננה נתפסת כפסק דין. ניתן להרחיב עיקרון זה ולומר, שגם מיגו להחזיק - אשר גורם לרכוש להישאר ביד המחזיק בו - איננו פסק דין. אם נקבל הרחבה זו, הדברים הולמים את טענתנו: מיגו משמעו סילוק של בית דין, ושלילת יכולת פעולתם. הותרת הקרקע בידי המוחזק בעקבות המיגו איננה פרי פסיקה של בית הדין, אלא בדיוק להיפך: היא מבטאת את חוסר האונים שלהם, ואת אי יכולתם לפעול.

4. מיגו נגד תפיסה

נבקש להוסיף ולחדד את הדברים מנקודת מבט נוספת. על פי טענתנו, מוקד המיגו הוא בשיתוק יכולת הפעולה של בית הדין. נפקא מינה אפשרית לדבר עולה במחלוקת אחרונים המובאת בקצות:

כתב בתומים: אם תפס אחד משל חבירו, אע"פ שיש לחבירו מגו - לא מועיל טענתו נגד התופס דהוא ליה מגו להוציא, עכ"ל. ואין זה נרצה לענ"ד, דודאי אם זה תפיס בעדים לא הוי מגו להוציא, דטעמא דמגו להוציא לא אמרינן היינו משום דאלימא חזקת ממון טובא, וזה שתופס בעדים אין זה חזקת ממון דגזלן הוא (קצות החושן, ס"ק יא).

התומים (קיצור כללי מגו, אות ג') סבור, שאם ראובן תפס משל שמעון, ושמעון ביקש להחזיר את החפץ באמצעות מיגו, שמעון מפסיד, משום שזהו מיגו להוציא. הקצות חולק, וטוען שהמיגו של שמעון הוא מיגו להחזיק, ולכן הוא זוכה בדין[19].

בפשטות, הדין עם הקצות: אם ראובן תפס בפני עדים, לא סביר שיחשב למוחזק בחפץ, שהרי גזלן הוא, וממילא המיגו של שמעון איננו מיגו להוציא?! אך ניתן לבאר בדעת התומים, שאמנם ראובן איננו מוגדר "מוחזק" בחפץ, אולם עדיין נחשב הדבר למיגו להוציא. זאת בהמשך לביאורנו, שסברת המיגו היא סילוק בית הדין ושלילת יכולת פעולתו. ובכן, על אף שראובן איננו נחשב למוחזק הלכתית, הרי שבפועל החפץ הוא תחת ידיו, וממילא הפעלת מיגו תשתק את בית דין, והם לא יוכלו להוציא ממנו את החפץ.

5. מיגו למקבל דמים

בהתבסס על היסודות שהעלנו, נראה שניתן לבאר פרט נוסף בראשונים בעניין מיגו להוציא.

המשנה בבבא מציעא (קיד:) מחדשת את דין "תקנת השוק": אם בידי אדם נמצא חפץ שנקרא עליו "שם גניבה", כלומר שישנה שמועה מבוססת שהחפץ נגזל מפלוני, עליו להשיבו לנגזל, ובתמורה מחוייב הנגזל לשלם לו את דמי החפץ. והנה, הראב"ד הגביל את הצורך ב"שם גניבה":

אם היו כלים אלו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר - לא היה צריך ל"שם גנבה" (השגת הראב"ד הלכות גניבה, פ"ה ה"י).

כלומר, בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר, דהיינו שאינם מיועדים כלל למכירה, אין צורך ב"שם גניבה", והנגזל מקבלם בכל מקרה. בסברת הדבר כתבו המפרשים, שלנגזל יש מיגו: מתוך שיכול היה לומר שהכלים שלו, שהרי הם אינם עומדים למכירה, נאמינו בטענה שנגנבו ממנו.

בביאור שיטת החולקים על הראב"ד, אשר סוברים שמיגו איננו מועיל במקרה זה, רבו הדעות. כך כתב אחד מבעלי התוספות במכילתין:

למה"ר דוד נראה דהוי מיגו להוציא, אע"פ שנוטל דמים שהוציא (תוספות נב:, סד"ה דברים).

כלומר, מיגו לזכות בחפץ הגזול הוא מיגו להוציא, ולפיכך יש צורך ב"שם גניבה"[20].

אמירה זו כשלעצמה איננה מחודשת, אולם סיומת תירוצו של ר' דוד היא שמעוררת עניין: המיגו הוא להוציא, על אף שהלוקח מקבל דמים עבור החפץ שהשיב לנגזל. עולה מכאן, שר' דוד שולל הוא אמינא סמויה: הואיל והלוקח מקבל את כספו מידי הנגזל תמורת החפץ - מדין "תקנת השוק" - היה מקום לומר שהמיגו של הנגזל אינו מיגו להוציא אלא מיגו להחזיק[21]. לכאורה, הוא אמינא זו תמוהה ביותר: מה שייכא השבת הדמים לעניין מיגו להחזיק?! הרי הנגזל מעוניין להוציא את החפץ מידי הלוקח, וממילא הוי מיגו להוציא, ומה מועיל תשלום הדמים[22]?!

ניתן לטעון, שההוא אמינא בדברי ר' דוד מבוססת על היסודות שפיתחנו עד כה. יש לומר, שהואיל והלוקח מקבל דמים עבור החפץ שהוא משיב, למעשה לא חל שינוי משמעותי במעמד שני הצדדים: הלוקח אמנם הפסיד חפץ, אולם קיבל את מלוא תמורתו הכספית. אם אכן לא חל כל שינוי, הרי שהפעולה שלפנינו איננה פעולה משפטית מובהקת, וממילא המיגו הינו מיגו להחזיק. ברם, למסקנה אנו אכן בוחנים את חילופי הממון - כלים תמורת תשלום - כפעולה משפטית, וממילא מתייחסים אל המיגו בתור מיגו להוציא, דהיינו בתור מיגו בלתי קביל[23].

ובכן, לפנינו שתי דוגמאות שמהן ניתן ללמוד על כך שמיגו נוטל מבית הדין את היכולת לפעול: בסוגיית "שטרא זייפא" משמעות הדבר היא שלא ניתן להוציא את הקרקע מידי היושב בה, כיוון שלבית דין אין יכולת לבצע שום פעולה (ממש כמו ספיקא דדינא); ובסוגיית "תקנת השוק" ניתן היה להבין שלבית דין יש יכולת לבצע פעולות, ובתנאי שהן אינן משנות את מאזן הכוחות בין הצדדים, וממילא במקרה שבו הלוקח מקבל פיצוי על הרכוש שהשיב, לא חל שינוי במאזן הכוחות והמיגו פועל.

ד. השלכות לדין מיגו הכללי

1. מיגו בטענת שמא

כפי שציינו בפתיחה, ביאורנו לדין מיגו להוציא מבוסס על כיוון מחודש מעט בדין מיגו הכללי.

ידועה החקירה בדין מיגו: האם הוא בירור - "מתוך שיכולתי לטעון טענה אלטרנטיבית, מוכח שטענתי הנוכחית היא נכונה"; או כוח טענה - "האפשרות לטעון טענה אלטרנטיבית, מעניקה כוח מיוחד לטענתי הנוכחית". המשותף לשני הביאורים הוא, שהמיגו מבסס את טענתו הנוכחית של בעל הדין: מברר את אמיתותה, או מעניק לה כוח משפטי. אמנם, על פי הביאור שהצענו עולה, שכוחו של מיגו איננו מופנה כלפי הטענה הנוכחית כלל וכלל. כוח המיגו, כך הצענו, מסלק את בית הדין, ומותיר את הרכוש ביד המוחזק.

נראה לבסס הסבר זה על סוגיית "קריביה דרב אידי" (לג.): ראובן ישב כמה שנים בקרקע ואכל את פירותיה, תוך שהוא טוען "שמא אני היורש של קרקע זו". מאוחר יותר הופיע רב אידי, אשר הוכיח בוודאות שהוא היורש החוקי, ונטל את הקרקע לידיו. משהוסיף רב אידי לתבוע את הפירות שאכל ראובן במשך כל השנים שלא כהוגן, התגונן ראובן באמצעות מיגו. נחלקו אמוראים בדינו: רב חסדא צידד בראובן, ואילו אביי ורבא תמכו ברב אידי. הרמב"ן הסביר את מחלוקת האמוראים באופן הבא:

"ואביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא [...], דלא מהימן במגו של ספק" (חידושי הרמב"ן לג., ד"ה וההוא גברא)

על פי הסברו של הרמב"ן, לדעת רב חסדא ראובן זוכה בדין מכוח המיגו. אביי ורבא חולקים, בטענה שזהו מיגו המגבה טענת שמא. מסברה פשוטה נראה, שהדין עם אביי ורבא, שהרי הראשונים כתבו בכמה הקשרים שמיגו איננו מועיל לטענת שמא[24].

בסברת רב חסדא נראה לבאר, שהואיל וזהו מיגו להחזיק, הריהו מועיל גם לטענת שמא. ההסבר הפשוט לכך שלא אמרינן מיגו לטענת שמא הוא, שהמיגו רק מחזק את טענתו הנוכחית של הדובר, וטענה זו היא טענת שמא, הניצבת מול טענת ודאי של הצד שכנגד. אמנם, על פי דרכנו ניתן לומר, שאם האדם מבקש להחזיק ממון בידו, יועיל לו המיגו אף אם הוא טוען טענת שמא. זאת, מכיוון שמטרת המיגו איננה לחזק את טענתו הנוכחית, אלא לסלק את בית הדין ולהותיר אותו ואת בעל דינו לבדם.

2. מיגו בידו

העמדת יסוד כל מיגו על שיתוק כוח הפעולה של בית דין, עשויה לבאר גם זן ייחודי של מיגו. כידוע, המיגו הקלאסי מבוסס על טענות: "מתוך שיכולתי לטעון X ולזכות, אזכה גם בטענה Y". אמנם, הראשונים הגדירו מיגו נוסף, "בידו", אשר איננו מבוסס על טענות אלא על מעשים: "מתוך שיכולתי לזכות באמצעות מעשה כזה או אחר, אזכה גם בטענתי הנוכחית".

לדוגמה, בגיטין (סד.) נחלקו אמוראים בבעל שמסר גט לידי שליש; השליש טוען שהגט נמסר לגירושין, ואילו הבעל טוען שנמסר לפיקדון. רב חסדא הכריע לטובת השליש, ומבאר רש"י:

מיגו דאי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר, נאמן נמי על אמירתו (רש"י גיטין סד., ד"ה מי קא נפיק).

כלומר, כיוון שהשליש יכול היה לגרש את האישה באמצעות הגט, ולא היה נזקק כלל לסיוע של בית הדין, נאמן הוא כעת לטעון למול הבעל "לגט נמסר בידי". הראשונים על אתר הקשו על פירוש זה מכמה כיוונים מקומיים (תוספות ד"ה שליש, רמב"ן ד"ה ורב חסדא), אולם העיקרון שקבע רש"י בעינו עומד: הואיל והשליש יכול היה לפעול באופן עצמאי, הרי הוא נאמן מכוח מיגו "בידו".

קיימות שיטות הגורסות שכוחו של מיגו "בידו" עשוי להיות גדול אף יותר משל המיגו הקלאסי. כך כותב הרמב"ן בקידושין, בביאור שיטת רבי שסבור שלעיתים אמרינן מיגו נגד עדים או חזקה:

מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, ואפי' במקום חזקה בעיא ולא איפשיטא [...], אלא שאין כל מה לי לשקר במקום עדים שוין ולא כל החזקות שוות, והאי מה לי לשקר כיון שהוא בידו לגרשה נאמן אף לעקור חזקה זו, מה שאין כן באותן הספיקות שכתבתי שאין מה לי לשקר בידו לעשותו, אלא שהיה יכול לומר טענה אחרת שהוא נאמן עליה (רמב"ן קדושין סד:, ד"ה רבי סבר).

כלומר, מיגו "בידו" פועל גם נגד חזקה ועדים[25], אף דקיימא לן (ב"ב ה: ו-לא.) דמיגו נגד עדים או נגד חזקה לא אמרינן.

מלשון הרמב"ן כאן, וכך גם מלשון רש"י שצוטט לעיל, משמע שיתרונו של "בידו" על פני מיגו רגיל הוא בכוח הבירור שלו: במיגו רגיל תמיד קיים החשש שמא לא היה טוען את הטענה האלטרנטיבית, ואילו ב"בידו" חשש זה לא קיים, שכן האלטרנטיבה היתה במעשה, ולא בטענה.

אמנם, ניתן להצביע על חילוק יסודי יותר בין "בידו" לבין מיגו רגיל. מיגו רגיל מבוסס על טענות, כלומר: בעל הדין מצהיר שיכול היה לשכנע את בית דין לזכותו בטענה X, ולכן מבקש שיזכוהו גם בטענה Y. הצהרה זו נותרת במסגרת מרחב הפעולה של בית הדין, והטוען אותה עדיין מכפיף את עצמו לכללי המערכת המשפטית. אפשר, שבנקודה זו גלום כוחו המיוחד של מיגו "בידו": בעל הדין מצהיר שיכול היה לעשות דין לעצמו ולממש את טענתו גם בלי הסיוע של בית הדין, ומכוח הצהרה זו הוא מבקש שבית דין יסכימו עם טענתו הנוכחית ויפעלו על פיה. הצהרה זו כבר חורגת ממרחב הפעולה של בית דין, ולמעשה קובעת שבעל הדין יכול היה להפוך את בית הדין לבלתי רלוונטי. על פי הבנה זו, מסתבר מדוע מיגו "בידו" גובר על עדים וחזקה: כלים אלו הם כלים בירוריים שהועמדו לרשות בית הדין, אולם אדם זה טוען שיכול היה לפעול מחוץ לבית הדין, וממילא הוא מייתר את השימוש בכלי בית דין הקלאסיים[26].

אם נשוב לנידון דידן, ניתן לטעון שמיגו "בידו" הינו זן ייחודי של מיגו, המקצין את יסוד מיגו הכללי. מיגו רגיל משתק את יכולת הפעולה של בית הדין, ובשל כך אין בידם יכולת להוציא את החפץ או הקרקע מחזקתם. יתר עליו מיגו "בידו", המייתר את כלי הבירור של בית הדין, ולפיכך גובר גם על עדים וחזקה.

ה. סיכום

נחלקו המפרשים אי אמרינן מיגו גם להוציא ממון. וביסוד הסברה דלא אמרינן ניתן להציע שלושה כיוונים:

חולשתו הראייתית של המיגו, מאחר שהוא מבוסס על הנחה סטטיסטית מסופקת. בהמשך לכך, כמה מפרשים סברו שבמקרים שבהם הבירור של המיגו חזק במיוחד, דוגמת "הפה שאסר" או מיגו דשתיק, אמרינן מיגו גם להוציא.

מיגו הוא כלי הגנתי, אשר נוצר לשימושו של הנתבע בלבד. לפי זה, ייתכן שהמיגו יוכל להוציא אם ייאמר במסגרת תשובת הנתבע, או אם המיגו יגרום להוצאת כספים שלא במסגרת התנהלות המשפט.

מיגו מבוסס על כך שבעל הדין יכול היה לרמות את בית הדין, ולפיכך הוא שולל את יכולת פעולתם. עיקרון דומה עולה לגבי ספיקא דדינא, שבו בית הדין מסולקים מפעולה, וכן ביחס למיגו "בידו". לפי זה, גם אם הכסף נמצא כעת בידיו של פלוני מסיבות לא כשרות (כגון שתפס בעדים), לא ניתן להוציא ממנו על ידי מיגו. כמו כן, גם אם לבעל המיגו אין בעל דין כנגדו (כגון יתומים), או שבעל המיגו בא בטענת שמא בלבד, יכול הוא להסתייע במיגו להחזיק; לאמור - מיגו איננו מהווה פסיקה של בית הדין, אלא אדרבה, סילוק מן הדין.