דילוג לתוכן העיקרי

שיעור פתיחה- ירושה ונחלה – בין ישראל לעמים

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

שיעור פתיחה / מסכת ב"ב פרק יש נוחלין

ירושה ונחלה – בין ישראל לעמים

מאת הרב ברוך גיגי שליט"א

עצם מושג הירושה אינו פשוט. בנוהג שבעולם שבדיני ממונות אין בעלות נוצרת אלא ע"י מעשה קניין, וכשמדובר ברכוש שיש לו בעלים קודמים, יש צורך גם במעשה הקנאה, ואילו בעולם הירושה אנו רואים שנוצרת בעלות, לכאורה, בלא הקנאה, ובודאי שלא במעשה קניין. זאת ועוד, לכאורה, היה נראה שעם מותו של האדם, יפקע כוחו מנכסיו וממילא יהיו הנכסים הפקר, וכפי שאנו רואים בפועל ולהלכה בנכסי הגר שאין לו יורשים, שנכסיו הפקר, ולכאורה כך היה ראוי שיקרה תדיר, ומושג הירושה שבו עוברת הבעלות על נכסי המת ליורשיו כשלעצמה אינה פשוטה, ומחודשת היא מצד הסברה. מאידך מושג זה הוא בסיסי בעולמנו, והוא מופיע בתורה פעמים רבות עוד קודם מתן תורה – לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, ועוד

האם זה נכון לאמר שמבחינת התורה הירושה היא חידוש הכתוב? שאלה זו כפולה היא, ביחס לגויים וביחס לישראל.  בחינת המצב אצל גוי משקפת בדרך כלל את מבטה של התורה על העניין, קודם החידוש המצוותי, כמו שתיאר הרמב"ם בריש הלכות אישות את המצב הבסיסי קודם מתן תורה ולאחריו. בירושה נתחדש גם מבט מיוחד של תורה על ירושת הגוי עצמו.

לפחות ביחס לגויים, נראה שהדבר נתון במחלוקת הראשונים בשאלה מה נתחדש אצל גוי, ומה היה קורה לולא חידושה של תורה.

נסקור את הנאמר בסוגיות בעניין ירושת הגוי

הגמ' במסכת יבמות דף סב. עומדת על כך שגויים לאו בני נחלה נינהו, ומאידך מתבאר מן הסוגיה קידושין יז: שהם בני ירושה. כפי שנראה בהמשך, ראשונים רבים יישבו בין שתי סוגיות אלו וקבעו שיש בגויים דיני ירושה חלקיים ואינם לגמרי כישראל. אמנם, ראוי לדעת, שהיו מי שכנראה סברו שיש סתירה בין שתי סוגיות אלו וגויים לאו בני ירושה הם כלל. כך נקט רב האי גאון בתשובה (מילואים לאוצר הגאונים כתובות עמ' 200): "וליתא לדאביי[1] דאמר אף לעניין נחלות אין אב לגוי", וכן איתא להדיא בדברי רגמ"ה בסוגיית בכורות המקבילה ליבמות, וכן בערכין דף י"ד בדברי הרגמ"ה. הגרי"ז שם העיר מן הסוגיה בקידושין, והוא רצה לומר שם שחלוקים דיני ירושה של גויים משל ישראל, ולא שאינם יורשים כלל, אלא שדיניהם נובעים משני יסודות שונים, כפי שנבאר להלן. אך הוא בעצמו ידע שאין דבריו יכולים להיאמר ברבינו גרשום שטען שאין חייס לגויים ואין להם אב וממילא אינם בני ירושה. אולי נוכל בהמשך דברינו לבאר במידה מסוימת גם את גישתו של רבינו גרשום באופן שיתאים לסוגיית קידושין[2], וצ"ע.

אמנם, גישה זו חריגה היא, והעיקר הוא כדברי הסוברים שגוי יורש את אביו, אלא שאין דיניהם לגמרי כדיני ישראל, וכפי שנבאר בס"ד.

כתב הרמב"ם נחלות ו/ט:

העכו"ם יורש את אביו דבר תורה, אבל שאר ירושותיהן מניחין אותו לפי מנהגם.

ובמגיד משנה שם ביאר:

וכתב רבינו ששאר ירושותיהן מניחין אותן למנהגן והוא מפני שלא מצינו שיהיה סדר נחלות אלא לישראל בלבד.

יש מן האחרונים שהבינו בדעת הר"מ והמ"מ[3] שאין דיני ירושה נוהגים בגוי אלא בבן את אביו, ובשאר יורשים אין בהם דין ירושה ומשמע שנכסיהם הפקר. לדוגמא, ראה מה שכתב בזה בקובץ הערות ליבמות סי' תרעג:

וברמב"ם בהל' נחלות [פ"ו ה"ט] כתב דליכא דין ירושה בעכו"ם אלא בבן לאביו, אבל לא בשאר קרובים, וכתב במ"מ הטעם משום דליכא קרא בשאר קרובים. מיהו נראה מקור לדברי הרמב"ם מכתוב, ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי [בראשית ט"ו ג'], פירוש שיחזיק בנכסים כזוכה מן ההפקר, ולמה יהיו נכסיו הפקר, והרבה קרובים היו לו, אלא ודאי דליכא דין ירושה בבני נח רק בבן לאביו.

כיו"ב מצינו להמנחת חינוך במצווה ת':

מבואר בדבריו דרק ירושת האב הוא אצל עכו"ם מה"ת אבל כל שאר ירושות כגון אב את הבן או אחים וכדומה אינם יורשים כלל מה"ת. ואיני מבין סיום דברי הר"מ דשאר ירושות מניחים אותם כמנהגם לאיזה צורך כ' זה דה"ל לכתוב דרק זה הוא מה"ת ונ"מ דיורש ואסור לגזול ממנו אבל אם אין לו בן דאין לו יורש מה"ת ה"ל נכסיו הפקר כנכסי הגר ותקנת' דרבנן לא שייך אצל הגוי ועי' בסי' רפ"ג בסמ"ע ס"ק ו' עכ"פ האמת כ"ה דחוץ לירושת האב כיון דאין שום יורש מה"ת ה"ל כנכסי הגר כנ"ב.

היוצא משיטה זו הוא שדין הירושה הטבעי הוא הפקר הנכסים עם מותו של אדם ורק דין התורה מחדש את אופציית הירושה, ובגויים נתחדש דין זה רק אצל בן את אביו [ואולי גם בת, ראה להלן, וראה להלן גם לעניין ירושת הבן/הבת את האם], וממילא בהעדר בן [או בת] הנכסים הפקר.

ויעויין ריטב"א[4] ומאירי[5] שנראה מדבריהם ג"כ שאין חוק ירושה טבעי וללא חידוש התורה הנכסים היו הפקר, כך עולה גם מדברי הגאונים באוצר הגאונים שזהו חידוש התורה בגוי שאין נכסיו הפקר לאחר מותו, והיינו כהבנת האחרונים הנ"ל בדעת הרמב"ם. אלא שהמאירי כתב להדיא שדין ירושת הגוי אינו דווקא בבן את האב אלא אף בשאר מורישים, והריטב"א לא פירש והזכיר רק את ירושת הבן, וייתכן בדעת הריטב"א כדעת הקו"ש והמנ"ח. אולם דבר זה מתחוור גם במאירי, שלולא חידוש התורה הנכסים היו הפקר, אלא שניתנה תורה ונתחדשה הלכה שיש יורשים לגוי, וכל הפער בין המאירי לריטב"א או לאחרים הוא בהיקף חידוש התורה, וממילא אולי גם במהותו הפנימית.

אמנם, מדברי הרמב"ן נראה שהוא סבור שדין הירושה הוא טבעי גם בלא פסוק ובלבד במקום שיש בו חייס. דהיינו, שאם הבן מתייחס לאביו, וממילא מתקיים יחס בין בני המשפחה השונים, אזי דיני הירושה מתקיימים עקרונית גם בגויים. לא הוצרכו לדעתו לפסוק שמחדש ירושה בגוי, אלא מפני שאין חייס בגויים בהלכות עריות, ובאה התורה לחדש שבדיני ירושה יש להם חייס. וז"ל ביבמות צח. :

ודכולי עלמא בשאר האם נתרבו בהן כל העריות אבל בשל אב אין להם שאר כלל אלא משום גזירת הכתוב, לר' אליעזר באחות האב מן האם, דאלו מן האב שריא, אלמא חידוש הוא בזו ולא באחרת, ולר' עקיבא באשתו. והיינו דגרסינן התם אמר רב הונא גוי מותר בבתו, פי' משום שאין חוששין בהם לזרע האב, ואף על גב דאית להו חייס. ולענין ירושה נמי אמרינן (קדושין י"ח א') גוי יורש את אביו דבר תורה - התם שאני, דגלי ביה רחמנא, אבל לענין עריות לית ליה דרחמנא אפקריה לזרעיה בין בגיות בין בגירות. והיינו נמי דאיצטריך לרבויה בירושה.

(וראה קובץ הערות שם שהתקשה בדברי הרמב"ן, שבלא פסוקים לא היינו יודעים כלל שיש ירושה לגוי גם אם היה לו חייס, וכגון באימו[6], והניחם בצ"ע.)

ובאמת בתוס' בכורות מו. ד"ה נתגיירה כתבו גם כן כדעת הרמב"ן שאין לגויים שאר אב כלל, ורק לעניין ירושה אית להו, שכך גילה הכתוב. אמנם, הם לא כתבו שהצורך בפסוק בירושה הוא מפני שבדרך כלל אין להם שאר אב, ולדבריהם בכל עניין אנו זקוקים לפסוק גבי ירושת גוי, וכיוון שגילה הכתוב מוכח דלעניין ירושה יש להם חייס. ונראה בטעם החילוק בין עריות לירושה, דבעריות אין להם חייס ובירושה יש להם חייס, משום דבעריות הקובע הוא הדבר עצמו אם היא ערווה בחפצא, ובזה רחמנא אפקריה לזרעיה, ובירושה הוא עניין על פי ההתנהלות החברתית והאנושית וממילא יש להם חייס ויש בהם דין ירושה.

וכשיטת הרמב"ן עולה גם מדברי השיטה לא נודע למי בקידושין שם, שהרי נחלקו שם במקור הדין דגוי יורש את אביו אם לומדים אותו מ"וחשב עם קונהו", שאינו עובד את היורש, או מן הפסוק "כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר". רב חייא בר אבין בסוגיה שם דחה הלימוד עם קונהו ולא עם היורשים, ולכאורה גם הוא מודה שעבד עברי אינו עובד את בנו של הגוי, וכתב בשיטה לא נודע למי שהוא סבור שהפסוק בא ללמד איפכא, שאין ירושה בגוי. היינו, משום דס"ד שכיוון שיש לו חייס יש לו ירושה, קמ"ל שאין לו ירושה, שמן הפסוק אנו למדים שהסיבה שאינו עובד את הבן בגוי היינו משום שאין לו ירושה. לדבריו יש להבין ההוו"א והמסקנה - וי"ל דההוו"א דיורש משום דיש לו חייס, היא שיש חוק ירושה טבעי, וקמ"ל שחוק הירושה הטבעי קיים רק בישראל ולא בעכו"ם, שאף שיש להם חייס מכל מקום אפשר שאין זיקה זו מספקת לדין ירושה. אולם צריך לזכור שלמעשה גם הוא לומד דין ירושה מן הפסוק האחר וכל הויכוח שלו עם רבא הוא רק אם מן המיעוט של עבד עברי ניתן להסיק שיש להם ירושה. [וראה בספר המקנה שם שדחה שיטה זו מפני שהוא סבור שמניין היה עולה על דעתנו שיש ירושה לגוי בלי גילוי הכתוב, והיינו מפני שפשוט לו שאין חוק ירושה טבעי ואדרבה הנכסים באופן טבעי הם הפקר. לשיטתו הפער בין האמוראים הוא בהיקף דין ירושת הגוי – ראה להלן שנרחיב בזה.]

אולם בדברי השיטה לא נודע למי יש נקודה חדשה שלא נתבהרה ברמב"ן, שיש פער בחוק הירושה הטבעי בין ישראל לגויים, וזוהי המשמעות שעבד עברי עובד את הבן בישראל ואינו עובד את הבן בגויים.

ואשר נראה בזה, הוא שלדעת הרמב"ן  מחוק הירושה הטבעי שרכושו של אדם יתגלגל אצל יורשיו, ובזה לא חידשה התורה מאומה. לא נתחדש בתורה אלא סדר נחלות גרידא, אבל עצם ירושת היורשים הוא דין פשוט מסברה. לריטב"א, למאירי, לגאונים, ולאחרונים הנ"ל בהבנת הרמב"ם נראה שהם סוברים שהחוק הטבעי הוא שהנכסים הם הפקר, ובישראל גילתה התורה שהנכסים עוברים בירושה, ובגויים נתגלה בקרא שהבן יורש, ובכל מה שלא נתחדש בכתוב הרי הנכסים הפקר. לדעת הרמב"ן אין נכסים הפקר אלא בגר שאין לו יורשים כלל וע"כ הרי נכסיו הפקר. יש לבסס את הדברים על פי היסוד העולה מדברי ספר החינוך במצווה ת':

אבל הודיענו שזכות היורש קשור בנכסי מורישו, ובהסתלק כח המוריש מן הנכסים במותו מיד נופל עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק. ורבותינו זכרונם לברכה יקראו לזכות החזק שיש ליורש בנכסי מורישו בלשון משמוש, כלשון אמרם בהרבה מקומות נחלה ממשמשת והולכת, כלומר, שזכות היורש במוריש כאילו הגופים דבוקים זה בזה. שכל היוצא מן האחד נופל על השני. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה [ב"ב קכ"ו ע"ב], שאם ציוה ואמר המוריש אל יירשני בני, או בני פלוני לא יירש עם אחיו, או בתי תירשני במקום שיש בן וכיוצא בדברים האלה, אין בדבריו ממש. שאין בידו לעקור דבר האל שאמר שיירש היורש מורישו. ואף על פי שאמרנו שנכסיו בידו לכל חפציו, הענין הוא לומר שיכול האדם ליתנם לכל מי שירצה ולעשות בהם כל חפצת נפשו, ואפילו לאבדם, בכל לשון, חוץ מזה של ירושה, לפי שזה הדיבור הוא כנגד דברו של מקום וגזרתו כי הוא אמר יירש היורש, ועל כן אין כח ביד אדם לומר לא יירש...משרשי המצוה, כדי שידע האדם ויתבונן כי העולם ביד אדון משגיח על כל בריותיו, וברצונו וחפצו הטוב זוכה כל אחד ואחד מבני העולם בחלק הנכסים שהוא משיג בעולמו, ומתנתו ברוך הוא מבורכת שתמשך לעולם לאשר יתננה לו, אם לא כי מחטא הקדמוני נקנסה מיתה בעולם, ומפני סילוק גופו אינו בדין להיות הפסק למתנת האל המבורכת, אבל תתפשט מאליה בגוף המשתלשל ממנו שזהו בנו או בתו, ואם הוא בעונו ימות ובנים לא יהיו לו ראויה ברכת השם שתשוב אל הקרוב אליו, כי זאת הברכה שזכה בה זה, או זכותו גרמה לו או זכות אבותיו או עם הקרובים לו יותר למד כשרון המעשה שזכה עמו לנכסים, ולכן בהסתלק הוא וזרעו מהן בחטאו ראוים הקרובים שסייעו אותו לזכות להיות קודמין בהם לכל אדם'.

ואף שבדבריו נראה שזהו דין התורה, אבל הרושם המתקבל מדבריו הוא שזו הסברה הבסיסית והטבעית, שהתורה דורשת שלא לשנותה, וצ"ע.

ובשיטה לא נודע למי נתבאר שיש מקום לחלק בין ישראל לגוי, ודבר זה אפשר עקרונית לאומרו גם בדעת הראשונים הנ"ל, שבישראל יפעל החוק הטבעי ולא בעכו"ם. בטעם הדבר נראה לענ"ד, שיש לומר שיש חילוק בין ישראל לעמים, שאף שיש לגויים חייס לתפיסה זו, מ"מ כל אדם הוא יחידה לעצמו, ואין זה מחייב את הירושה באופן טבעי עד שיתגלה הדבר בכתובים, מה שאין כן בישראל, שהבית והמשפחה הוא היחידה המדוברת, ויחידת היחס היא "למשפחותיו לבית אבותיו," משפחת אב, וכמו שמתבאר ממקומות רבים בתורה שיש גאולת שדות ועבדים ע"י גואלים מן המשפחה. ויש מקום לטעון שהרכוש בישראל מראש אינו רכוש האב אלא רכוש המשפחה שהוא המנהל אותו וממילא בירושה הוא יתגלגל באופן טבעי בתוך המשפחה, ולפי זה חידוש התורה בפרשת נחלות של ישראל אינו עצם הירושה אלא סדר נחלות.

ואף בדברי החינוך ניתן לראות אבחנה בין המשכיות אצל הבנים לבין ההמשכיות ברחבי המשפחה, כמדוייק בלשונו שם.

ובשובנו לשיטת הרמב"ם, הן אמת שבדעתו נראה שהוא סבור שאין נכסיו הפקר בהעדר בנים, ולא כדכתבו האחרונים הנ"ל, אלא נראה שהוא סבור שהחידוש של התורה בגויים הוא כפול: יש חוק ירושה גם אצל גויים, ובתוכו יש דין שגוי יורש את אביו. חוק הירושה של תורה אף הוא כפול: עצם דין הירושה, וסדר נחלות, אך בגויים התחדש חוק הירושה בקרובים, והוא כמנהגם, והתחדש גם דין ירושת הבן שהוא הקודם לכול, וזהו פרט אחד שנתחדש בסדר נחלותיהם. וכן משמע שהבין בדבריו בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' פו.

הראשונים האחרים שסברו שבהעדר חידוש התורה בגוי הנכסים הם הפקר, משתמע מהם שהם אינם סבורים שמנהג הגויים מחייב אותנו, כל עוד אין זה חוק ירושה של תורה. לדעת הריטב"א אפשר שרק ירושת הבן היא ירושה של תורה והיא מחייבת אותנו, אבל מנהג שאר קרובים אינו מחייב אותנו כלל אף שהוא נהוג ביניהם. כל זמן שלא זכו הם הרי זה הפקר לדידן. לדעת המאירי החידוש של תורה הוא ביחס לכל המורישים וממילא אין זה רק מנהג שלהם אלא דין ירושה גמור ואינו הפקר לדידן כלל. אמנם, במנחת שלמה טען שמנהגי הגויים מחייבים אותנו גם לריטב"א ולמאירי, והתורה לא חידשה דין ירושה אלא שאנו צריכים להתחשב במנהגי ירושתם, ואף לריטב"א סבור הוא שאם מנהגם שאב יורש, אז אין זה הפקר לדידן. העולה מדברי האחרונים - מנ"ח וקובץ הערות הנ"ל - הוא שלדברי הריטב"א [ואף הרמב"ם להבנתם] אם אין בן, הנכסים הם הפקר.

אמנם נראה לענ"ד בדעת הרמב"ם שאף הוא סבור שאין נכסי הגוי הפקר כלל, אלא שהוא סבור עקרונית כרמב"ן שחוק הירושה הטבעי  קיים גם בלא התורה. לדעת הרמב"ן מסתבר שהוא חלק ממצוות דינים של בני נוח, ולרמב"ם - שמצוות דינים היא מצומצמת לדון בז' מצוות בני נוח - אין זה חלק ממצוות דינים, אך מ"מ הוא סבור שנימוסי ומנהגי הגויים  בעניינים שונים מחייבים אותנו. חידוש התורה הוא שביחס לירושת הבן את אביו יש קפידא של תורה שהוא יקדם לכל יורשים ובשאר ירושות לא התערבה התורה.

העולה מדברינו עד כה הוא, שלאחרונים הנ"ל חידוש הכתוב בעכו"ם הוא עצם דין הירושה, כי אין חוק ירושה טבעי, ולשיטת הרמב"ן התורה חידשה את עצם הירושה בגויים, ואף שיש חוק ירושה טבעי, כיוון שאין להם חייס. לרמב"ם  - להבנתנו – כיוון שיש חוק ירושה טבעי ויש להם חייס, התורה חידשה סדר נחלות בגויים בבן את אביו ותו לא.

ואולי יש לבאר יותר  בשיטת הרמב"ם הטעם שחידשה התורה דווקא בבן את אביו. יש מקום לחלק בין ירושת הבן לשאר קרובים, שירושת הבן היא באמת המשך הטבעי של האב, והיא גם השתלשלותו הטבעית של העולם. לעומת זה, בשאר קרובים אין זה המשכיות ישירה אלא דין של העברת נחלה ונתינתה. בזה יש להגדיר חילוק חדש בין ירושה לנחלה, שירושה היא המשך – "כרעא דאבוה," והנחלה היא מערכת היורשים הרחבה יותר, שבה אין המשכיות אישית אלא המשכיות הרכוש בתא המשפחתי. ויש להציע בזה את היחס שבין ירושה לנחלה, ובגויים יש ירושה ואין נחלה. דבר זה אפשרי כמובן לשיטות המצמצמות את ירושת הגוי רק לבן [ואולי גם לבת].

אפשר להציע וריאציה של נקודה זו, אם נאמר שהיחס בישראל הוא מקיף וקיים גם במסגרת המשפחתית הרחבה. אמנם, יש עיקר ירושה של בן שקם תחת אביו, אבל יש גם ירושה רחבה יותר של המשפחה שהיא היחידה האורגנית. בניגוד לכך, בגוים יש רק ירושת הבן/הבת כי זהו היחס הקיים ולא מעבר לזה.

ואם נרצה לומר שגויים אין להם יחס כלל, וכשיטת רבים מן הראשונים [ראה רמב"ן יבמות צח. ותוס' בכורות מו. הנ"ל], ונתחדש יחס לעניין ירושה מן ההיבט הסוציאלי של ההתייחסות בפועל, (ויש לומר שזוהי שיטת הרגמ"ה שבמהות אין להם חייס כי באמת אין להם אב, אלא שבמציאות הם נוהגים כן, ואולי זוהי כוונת הגרי"ז הנ"ל), אזי בזה יש לומר שירושת הגוי ביסודה היא ירושת הממון כיוון שהתא המשפחתי של אב ובנו נוהג כיחידה ממונית אחת, אבל לא מדובר בזה בירושה עקרונית שהיא מעבר ליסוד הממוני, וביחידה המהותית שהיא מעבר לדיני ממונות. זה קיים רק בישראל, ואולי הוא יסוד החידוש של חוקת משפט שנתחדש בישראל.

והנה במשנה (קכ"ו:) מתבאר שאין אדם יכול להתנות על דיני הירושה, מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, ואע"ג דקיי"ל שבדבר שבממון תנאו קיים, בירושה אינו יכול להתנות. בגמרא נתבאר טעם החילוק בין דיני ממונות רגילים דמהניא תנאי, לירושה דלא מהני בה תנאה: "התם ידעה וקא מחלה הכא לא קא מחיל". וברשב"ם שם: "אבל הכא מי מחיל, מה הנאה יש לו לבן שימחול ואף על פי ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו". נראה קצת מלשון הרשב"ם דאי מחיל בהדיא מהניא אף בירושה, ואם כן אין חילוק מהותי לדבריו בין ירושה לכל תנאי אחר בממון, וכן דייקו מדבריו בראשונים והתקשו בכך[7], ונאלצו לצמצם דבריו לבכור דווקא, וכפי שנקט האור זרוע [פסקי ב"ב סי' צ']:

ומשמע מלשונו אבל אם מחל הבן בפירוש הויא מחילה וכפי זה צריך לו לומר דבבכורה קמיירי שיכול הבן למחול משום דמתנה קרייה רחמנא וכשמת האב נתונה לבכור ויכול למחול כדפי' רבינו שמואל זצ"ל לעיל גבי בכור שנטל חלק כפשוט. מיהו מעיקרא פריך מפני שהאב מתנה אבל בירושה ליכא למימר דמיירי דאפי' הוה מחיל הבן בפירוש ומתנה שלא יירש לא הויא מחילה כההיא דלעיל בחזקת הבתים דא"ר כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה וכדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו. ופרשב"ם כלומר באיזו נחלה מועיל לו התנאי בנחלה הבאה בתקנת חכמים כדרבא דנחלה דאורייתא כגון דין ודברים אין לי בירושת אבי כשימות לא יועיל לו התנאי דבעל כרחו שלו יהיה אלא אם כן יתננו לאחרים בלשון מתנה.

אולם הרמב"ם נקט יסוד עקרוני בזה וכתב:

אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט לומר שחוקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע בין על פה בין בכתב אינו מועיל' (הל' נחלות ו/א).

 וצ"ע במה שנקט טעם שאינו מוזכר בש"ס, וראה מאירי שאף הוא דרך בעקבות הרמב"ם וכתב שטעם זה רמוז במדרשות: "שאע"פ שאמרו במתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים מ"מ פרשת נחלות הואיל ונאמרה בה חקת משפט אין תנאי יכול לבטלה כך היא רמוזה במדרשות ובגמ' הוסיפו בה טעם אחר". רעק"א כתב שהרמב"ם סבור שהוא מחלוקת הסוגיות, שסוגייתנו סבורה שאין טעם של חוקת משפט ולפיכך נקטה עניין המחילה, אבל למאי דקיי"ל שיש חוקת משפט וכדברי רב כהנא שלא מועיל תנאי בירושה, שוב אין אנו נזקקים לטעם מחילה. טעם חוקת משפט ניתן להבין כגזירת הכתוב גרידא שלא מאפשרת להתנות על דיני הירושה, וניתן להבינם ע"פ יסוד הגר"ח שדיני ירושה אינם דבר שבממון רגיל, והם גם דיני איסור ובאיסור לא מהני תנאי. וכן איתא להדיא בגרי"ז  נזיר יא.

ואם נבוא לדון בשאלה אם מהני תנאי בירושת הגויים – יש לתלות הדבר בגדר שנחדש בירושת הגוי: להבנת הגרי"ז  החידוש של דיני ירושה בגוי הוא רק פן הממונות שבהם, ואין בהם צד איסור כלל, ולכן פשוט שיכול להתנות.

לראשונים שהחידוש של התורה בגויים הוא עצם הירושה של בן או של כל המורישים כל חד כדאית ליה, גם כן, נראה פשוט שיכול להתנות בזה.

ויש לדון בזה רק בשיטת הרמב"ם. נראה שלפי השיטה המבינה בדבריו שהחידוש של התורה הוא כפול - עצם דין ירושת קרובים וסדר נחלות, ובזה נתחדש רק סדר נחלות דבן ולא סדר נחלות כללי -אם נאמר שחוקת משפט שנאמר הוא כולו בישראל, אז בגויים יכול להתנות, אך קצת משמע מן הרמב"ם שגם בגוי אינו יכול להתנות לעקור דין התורה. בזה יש לומר שגם בגויים אינו יכול לעקור ירושה ולהקדים אב לבן, שמה שנאמר בתורה חוקת משפט לבני ישראל הוא רק על סדר הנחלות הרחב של תורה.

ואם נאמר שהתורה חידשה בגוי גם את מנהגי הירושה של קרובים ע"פ המנהג, גם בזה אפשר שאינו יכול להתנות שלא יירשו קרובים אלא מי שאינו קרוב, ולדברינו שזהו חלק מחוק הירושה הטבעי הנתון למנהגם נראה פשוט יותר שבזה יכול להתנות.

בדברינו יובן מה שתמהו האחרונים על מה שכתב הרמב"ם שם בהלכה י':

והגר אינו יורש את אביו העכו"ם אלא מדבריהם תקנו לו שיירש כשהיה שמא יחזור למרדו, ויראה לי שתנאי מועיל בירושה זו הואיל ואין העכו"ם מחוייב לעמוד בתקנת חכמים.

משמע מדבריו שבגוי שיורש את אביו דבר תורה לא מועיל תנאי זה, וצ"ע שהרי הרמב"ם נקט בהלכה א' שמה שאינו מועיל תנאי בירושה הוא מפני הכתוב והיתה לבני ישראל לחוקת משפט, ופשיטא לכאורה שאין העכו"ם בכלל, שהרי אינו מבני ישראל. לדברינו נראה, שכיוון שהרמב"ם הבין שכל עיקר חידוש התורה בעכו"ם הוא סדר נחלות של בן, בזה אינו יכול לעקור כי זהו עיקר החידוש של התורה, ובשאר יורשים מניחים אותם על מנהגם, ובמה שנוגע לתקנת חכמים סבור הרמב"ם שמסתבר שאין לחייב הגוי בכך כיוון שהתקנה היא מדרבנן כדי שלא יחזור לסורו והגוי המוריש המתנה אינו מחוייב בתקנות חכמים.

עוד יש לדון בירושת גוי בשאלות הבאות:

1.        האם בת יורשת – בפשיטות סוגיית קידושין כן, אך אפשר שהראייה היא לבן דווקא ולא לבת, וצ"ע.

2.        האם בן ובת שווים או שמא יש קדימת בן לבת, ראה ירושלמי ח/א, ראה שבת קטז: ראה פרי יצחק ח"ב סי' ס'

3.        האם בן יורש את אימו –מעשה חושב ערכין שם, ותלוי בצורך בגילוי הכתוב לירושה או שהוא חוק טבעי

4.        שאר יורשים מדין תורה או לא

5.        השפעת המנהג על חיובנו.

סיכום החלוקה בין ירושת לירושת ישראל:

1.        בגוי רק בן יורש ותו לא, בן קם תחת אביו ולא כל דיני העברת רכוש למשפחה

2.        בגוי יש ירושת ממון ולא נחלה כירושת איסור – גרי"ז

3.        בגוי יש ירושת קרובים, ובישראל נקבעו דיני וסדר נחלות

4.        אין בגויים דיני פי שניים בבכור.

 

מ"מ לשיעור השני ביש נוחלין: דף ק"ח. עד תחילת ק"ט.

·         עיינו בפרשה בתורה במדבר כ"ז א-י"א ובמפרשים בעיקר רמב"ן על פס' ט' לעומת האבן עזרא מעניין פס' ט וי"א. שימו לב לדברי הראב"ע בעניין מי הוא האח [פס' ט'- דין זה הוא נגד ההלכה!] ולעניין השאלה האם אם יורשת את בנה [פס' י"א.] הצירוף שבין דברי ראב"ע יוצר נקודת מחלוקת מעניינת עם הרמב"ן.

·         בעניין ירושת הבן- ישנם מקורות נוספים רבים בתורה ויקרא כ"ה מ"ו, מקומות רבים בבראשית "ולזרעך אחריך"

·         ספרי על אתר  [ציטוט בדילוגים.]

 

סוגיית הפתיחה- ירושת אח-אב-בן.

עיינו בגמרא עד ק"ט: למשפחותם לבית אבותם" [שני לימודים לסדר הנחלות, הלימוד הראשון עד ק"ט."והאי תנא". והשני משם ואילך.]

ישנם כמה נקודות חשובות במהלך הסוגיא [בעיקר מה ההו"א לשנות את סדר הנחלות מהכתוב בפרשה.] אנחנו נתמקד באופי ירושת האח והאב לעומת הבן.

גמ' קט"ז. בעי רמב"ח עד המשנה.

מקורות נוספים-

·         תוס' ק"ח. ד"ה ואחין ק"ח: ד"ה יכול (השני) עד "רשב"א",

·         רמב"ן ק"ח: המצורף.

·         רמב"ם הל' נחלות פ"א ה"א-ג, ו.

·         קו"ש אות שי"ט

·         שו"ת רעק"א המצורף.

חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף קח עמוד ב   יכול יהא קודם לבן. דקראי שלא כסדרן כתיבי ושדינן להאי לשארו ואפי' מקמיה בן. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, כלומר איפוך אנא, ואיכא דקשיא [ליה] והא בהדיא כתיב דקדים בן ובת לאח, וכי תימא קראי שלא כסדרן כתיבי הא עד השתא לא קא סלקא דעתך ההוא טעמא דקראי שלא כסדרן כתיבי, לא קשיא דאיכא דכותה בתלמודא טובא דמעיקרא פשיטא ולבסוף מיבעי ליה כדי לפרשה בהדיא, ומיהו אפסוקי קראי כולי האי לא אמרינן לקמן אלא בשארו לחוד דשדינן ליה מקודם מקומו משום שאין הכתוב מפרש בו אחר מי יבא, אבל בן ובת קודמין לאח קרא בהדיא הוא, והרב רבי אברהם בר רבי דוד ז"ל פירש הכי מה ראית לרבות את הבן שיהא קודם לאב ולהוציא את האח כלומר שהאב קודם לו, אנא אמינא אפילו אח קודם לאב, דמאי רבותיה דבן מאח, מרבה אני את הבן שיהא קודם לאח שכן קם תחת אביו וכו' מה שאין כן באח ולא באב, אדרבה מרבה אני את האח שיהא קודם לאב, ולאו אדרבה יותר מבן קאמר, אלא אדרבה יותר מאב, כמו שהבן קודם כך האח קודם, ושקולין הן ויבאו שניהם, דהא אח נמי קרוב הוא שכן קם תחת אחיו ליבום, מה שאין כן באב. כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום, וכיון שלא מצינו כח באח שיקום תחת אחיו אלא במקום שאין בן לכך רביתי את הבן מן הקרוב ואין אני מרבה אח בכללו, נמצא אביו בכלל שארו ואין קודם לו אלא הקרוב שהוא קרוב מכל צד דהיינו בן, וזה קרוב ללשון הרב ז"ל ומתוקן ממנו. וקשיא לן והא על כרחין אח קודם לאב לא אפשר, דאי הכי אב אינו קודם אלא לאחי האב, ולא צריכי קרא כדאמרינן בסמוך, ואפשר דקושיא היא היאך הכתוב אומר כן, ולא דייק כלל. ויש מפרשים דהכי קאמר אימא כשם שאב קודם לאח כך יקדום לבן, ואי אפשר לומר כן דא"כ הקרוב מאי אהני לי'.

ואני שמעתי דהכי פירושו ודאי כי איכא בן ואח בן קודם לאח, וכי איכא אב בן ואח נימא שהאב קודם לבן, וכל שכן לאח שהוא נדחה מחמת הבן, אבל כי איכא אב ואח נימא שהאח קודם שזהו שאמר הכתוב הקרוב קרוב קודם, נמצא בן ואב לחודייהו אב קודם, אב ואח לחודייהו אח קודם, והטעם לפי שבמקום שאין בן ראוי האח ליבם הילכך אע"ג דליכא יבום יפה כחו שהוא דוחה את האב אע"פ שאין הבן דוחה אותו, ואמר ליה הא לא אפשר הואיל ומצינו שהבן קרוב יותר מן האח שאין לו קורבה אלא מחמת הבן שאין לו, אי אפשר לומר שיקדום האב לבן והאח יקדום לאב, שאם תאמר האב דוחה לבן כל שכן שידחה את האח, ואי אפשר שיקדים לכולן. ועל כרחך האי קרוב קודם מבן הוא דקאמר רחמנא.

ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלד

מנין שהאב קודם את האחין בנחלה היה ר' ישמעאל בר' יוסי אומר הרי הוא אומר והעברתם את נחלתו לבתו מפני הבת מעביר אתה את האב ואי אתה מעביר מפני האחים ומנין שהאב יורש אמרת קל וחומר הוא ומה אחים שאינן באים אלא מכח האב הרי הם יורשים האב שאין האחים באים אלא מכחו דין הוא שיירש

מנין לעשות נקבות כזכרים הרי אתה דן הואיל והבנים יורשים והאחין ואחי האב יורשים מה בנים עשה נקבות כזכרים אף בכל היורשים נעשה נקבות כזכרים ומה בנים הקדים זכרים לנקבות אף בכל היורשים נקדים זכרים לנקבות ומה בגואלים עשה בנים כאבותם אף בכל היורשים נעשה בנים כאבותם.

ומנין שהבת יורשת הרי הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל אין לי אלא בת הבן מנין אמרת קל וחומר הוא ומה הבת שהורע כחה במקום הבן הרי היא יורשת בן שיפה כחו במקום הבת דין הוא שיירש.

ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו ממשפחת אביו או אינו אלא ממשפחת אמו תלמוד לומר למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב) מגיד שהמשפחות הולכות אחרי אבות: וירש אותה, לענין שאמרנו: והיתה לבני ישראל לחקת משפט, נתנה תורה דעת לחכמים לדרוש ולומר כל הקרוב בשאר בשר הוא קודם בנחלה.

שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא סימן קלב  לידידי חביבי הרב רבי יעקב בריג נ"י בק"ק ליסא.   על דבר שכ"מ =שכיב מרע= שאמר נכסיו לאחד מבני אחיו, וחקר רו"מ לדינא דלדעת בעה"ת (שער מ"ח) דלא אמרינן מכח אבוה דאבא קאתינא בשאר יורשים א"כ בודאי אינו בכלל דינא דריב"ב, דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים, דהא אחיו בקבר הוא היורש ולא הבן הזה, אולם לסתימת הפוסקים דמשמע דס"ל דבכ"מ אמרינן הכי, בזה נסתפק מעכ"ת די"ל דמ"מ כיון דכולם כחד חשיבא ונוטלים חלק אחד א"י להפריד בין הדבקים, עכ"ד הנחמדים.

נלע"ד לדייק מלישנא דהרמב"ם (פ"ט ה"ה מהל' זכיי') שכתב או לאחד מבני בניו, הרי דאף כה"ג דכחד חשיבא יכול להנחיל לאחד מהם, דודאי אינו במשמע לומר דהרמב"ם מיירי דוקא שאותו שמנחיל לו הוא יחיד לגבי אביו, אלא דיש לו עוד בני בנים משאר בניו, א"ו דכל שנוחל במקצתו יכול להנחילו בכולו. .........ונ"ל עוד ראיה לזה מקושית תוס' ב"ב (דף ק"ח ע"ב) למ"ל קרא לירושת אח, הא בפשוטו דנוטל מדין משמוש, והא נ"מ באומר נכסי לפלוני אחי בין האחים דאי ירושת אח מדין משמוש, א"כ הוא אין מורישו רק האב בקבר מוריש לאחיו, אם כן אין בכחו להוריש לאחד מאחיו, לזה צריך הקרא דהאח בעצמותו הוא יורש בלא משמוש, ויוכל להנחיל לאחד מאחיו, ואי הא בלא"ה נ"מ לענין דינא דבעה"ת הנ"ל, דאם הי' מדין משמוש אם אביהם בע"ח הי' הבע"ח גובה, לזה צריך קרא דהאח יורש בעצמותו, י"ל דקושיית תוס' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דאינו גובה מהיורשים כלל, ואף בשעבדו בפירוש, אבל הא קשיא כהנ"ל דנ"מ אם יכול להנחיל לאחד מאחיו, ואי דקושיית תוס' לרבנן דריב"ב דא"י להנחיל לבן בין הבנים, הא י"ל דרבנן ס"ל שעבודא דאורייתא ויש נ"מ לענין בע"ח דאביו, דאף אם תוס' ס"ל דלא כבעה"ת הנ"ל דבבן אחיו אין בע"ח דאחיו גובה, היינו משום דאביו בקבר יורשו, דכמו האב ואח כשהן קיימים האב קודם לאח, ה"נ בשניהם בקבר האב קודם לאח, ושוב יכול לומר מכח אבוה דאבא אתינא, אבל מ"מ נ"מ בירושת אח אם בע"ח דאביהם גובה, דאם ירושת אח מדין משמוש בע"ח דאבוה גובה, ואשמעינן קרא דמצד עצמו אח יורש, אע"כ דתוס' ס"ל אף אם הוא מדין משמוש, מ"מ כיון דעתה יורש אותו יכול להנחילו, והקשו שפיר למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דליכא נ"מ לענין בע"ח.

קובץ שעורים בבא בתרא אות שיט  שיט) [דף קט ע"א] בספרי יליף בק"ו ירושת אב מירושת אח, ומה אחים מן האב שאינם באין אלא מכח האב הרי הם יורשים, האב שאין האחין באין אלא מכחו דין הוא שיורש, ולכאורה משמע מלשון זה, דירושת אח היא מדין מישמוש, אבל באמת אי אפשר לפרש כן, דאם כן מאי איצטריך למילף התם מקרא, דאב קודם לאח, כיון דאח אינו יורש כלל בכח עצמו אלא על ידי האב, וצ"ע להסוברין דירושת אח היא מדין מישמוש, עוד קשה לדעת זו מהא דקאמר יכול יהא אח קודם לאב ואיך אפשר להיות כן, וצ"ל, דלפי הס"ד דאח קודם לאב, יהא מוכרח דאח יורש מכח עצמו, אבל לפי האמת דאב קודם לאח, י"ל באח דהוא מדין מישמוש. אבל זה אינו מספיק, דכיון דלפי הס"ד מוכרח דאינו מדין מישמוש, ולמסקנא אין לנו הכרח להיפוך דהא שפיר י"ל, דאח יורש מכח עצמו, ומ"מ האב קודם, כמו דבן קודם לבת, אם כן מנין לומר דבמסקנא הדר ממאי דהוה ס"ל מעיקרא, ולכאורה יש לומר, דכיון דאב קודם לאח, א"כ גם כשהאב בקבר הוא קודם לאח, ואי אפשר לאח לעולם לירש מכח עצמו אלא ע"י מישמוש, אבל לפי"ז תיקשי באבוה דאבא, הא גם התם י"ל דאב בקבר קודם לבנו, ואיך ירש בנו מכח אבוה דאבא, ואי נימא דהתם הטעם דאמר במקום אבא קאימנא, א"כ גם באח י"ל כן במקום אבא קאימנא, ואח אני יורש ולא את אבי.

 

 

 


[1] ובהערת המהדיר שם: איני יודע היכן אמר אביי כך, וראיתי בהערות לערך ירושה באנצה"ת שרצו להציע שהכוונה לראב"י [=רב אחא בר יעקב] בנזיר סא: שכתב שם שאין להם נחלה, ועיי"ש שפשוטה של סוגיה עוסק בהנחלת עבדים לבניהם שבזה אין להם נחלה, וצ"ע.

[2] ולאמיתו של דבר נראה שפשוטם של רבינו גרשום הוא שאין ירושה לגוי וצ"ל לשיטתו שהסוגיות חלוקות בדבר.

[3] ועיין להלן מה שנחדש בהבנת הרמב"ם לשיטתנו.

[4] קידושין יז: וז"ל: אמר רבא גוי יורש את אביו דבר תורה. וכי תימא מאי איכפת לן, נפקא מינה לענין גזלו של גוי האסור כדאיתא בהגוזל (ב"ק קי"ג א'), שאם יש לו נכסים מאביו אם יש לו ירושה יש בהם משום גזלו ואם לאו אין בהם משום גזל דהפקירא נינהו

[5] ז"ל המאירי קידושין שם: הגוי אף על פי שהוא מעובדי האלילים ומן האמונות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות הרי הוא בכלל ירושה של תורה ויורש את אביו ושאר מורישיו ואין אומרין שיהא כל המחזיק בהן זוכה בהן אלא כל המחזיק בהן צריך להחזיר וכל שהוא מעכב הרי הוא גזל בידו והרי גזילו אסור כמו שהתבאר בבבא קמא ואף אנו אם בא לפנינו לדין מוציאין מיד המחזיק ונותנין לו והוא שהוצרכנו בעבד עברי הנמכר לגוי שלא לעבוד את הבן מדכתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו אלמא שיש לו יורש וכן כתוב כי לבני לוט נתתי את ער ירשה

[6] ז"ל קובץ הערות שם: והיינו כי היכי דלא נימא רחמנא אפקריה לזרעיה, אבל אי לאו האי טעמא לא איצטריך קרא בירושה. וצ"ע, דהא אי לאו קרא לא היו יודעין כלל דין ירושה בעכו"ם, ואפילו לירש את אמו, דליכא טעמא דאפקריה.

[7] ראה רשב"א שם שדייק כן מדבריו ודחאם, אבל גם לפי פירוש הרשב"א הטעם שמחילה לא מועילה בירושה אינו מהותי, אלא מפני שהוא דבר שלא בא לעולם ואתי ממילא: 'דודאי אפי' מחל הבן בפירוש לא עשה ולא כלום דמחילה במה שאינו שלו עדיין והוא עתיד לבא לו ממילא כירושת האב אינו יכול להסתלק ממנה ולא למכרה, וכשם שאמרו מה שאירש מאבא מכור לכם לא אמר ולא כלום כך אם אמר לאחין מה שאירש מאבא מחול לכם לא אמר ולא כלום'. ומוכח שאינו דין מיוחד בירושה בפן המהותי שלה אלא מפני שהיא דבר שממילא, ואינה תלויה במעשה קניין שיכול אדם במעשהו למונעה או למוכרה, אלא הוי דבר שממילא. וראה רעק"א מה שהתקשה בדברי כולם מלשון הש"ס, וביותר לפי הגירסא דלא ידע דמחיל: ' גם אנכי עמדתי בזה זה ימים רבים, אבל לדידי לא הי' כ"כ תמיה מתקיימת כי בלא"ה סוגיא זו תמוה לכל השיטות דדייקו ממימרא דר"כ נחלה הבאה לאדם ממקום אחר וכו' דמשמע דנחלה הבא לו מעצמותו כגון נחלת אב לבן א"י להתנות ולומר שלא אירש, וחתרו למצוא טעם לזה דדעת הרז"ה כיון דהוא מידי דממילא, ולדעת הר"ח כיון דעדיין אין לו כלום בנכסים לא מהני סילוק, ודעת הרמב"ן וסייעתו כיון דראוי ליורשו בכל שעה הרי הוא כאלו זכה בהן דלא מהני סילוק בעלמ' בלא קנין, ולכולהו שיטות הנ"ל יקשה סוגי' הנ"ל הכא לא קמחיל הא באמת אפילו מחל לא מהני, והרמב"ן במלחמות הקשה כן על הרז"ה דלשני במידי דאתי ממילא שאני (וזהו ממש כעין קושייתי על הרמב"ן), ולדעת הר"ח והרמב"ן מתיישב קצת דזהו באמת דמשני הש"ס דא"א לו לעקור שום דבר בלתי מחילת הזוכה, ומש"ה בכסות ועונה יכול להתנות דהיא מחלה, משא"כ בירושה דא"א להבן למחול, אי מטעם דאין לו עדיין זכייה בהם, אי מטעם דזכה בהם כבר מש"ה אין ביד האב לעקור ממנו הירושה, ומ"מ כפי הגירסא הכא לא ידע דמחל בוודאי קשה ובאמת ביסוד הקושי' נרא' דהרגיש בזה הה"מ בהל' אישות שכתב ואל יקשה בעיניך מה שאמרו פי"נ דהטעם דלא ידע ומחל דוודאי דאפי' ידע ומחל אין בדבריו כלום, וכ"כ קצת המפרשים עכ"ל. ונראה די"ל דהתרצן משני לפי דעתו דהמקשן, דמ"מ לא מהני כשלא מחל הבן, אבל לקושטא דמלתא דאפי' ידע לא מהני כדמוכח מכח מימרא דרב כהנא הנ"ל, והטעם או מדרשה דלחקת משפט או מאינך טעמים הנ"ל, גם הנ"י כתב דלא מצי מחיל במה דלא בא לידו של בן ואפילו הוי מצי מחיל וודאי לן דלא מחיל, והיינו ג"כ דהתרצן משני לרווחא דמלתא, דאף אם היה דין דמהני מחל, מ"מ הכא לא מחל, ואדרבה לשיטת הרמב"ם מתיישב קצת יותר, כיון דהמקשן דמדמי לההיא דר"י ע"כ דלא ס"ל דרשא דלחקת משפט, לזה משני לו כפי דעתו וטעמו כדמצינו כן כמה פעמים, משא"כ להרמב"ן והר"ח כיון דהתרצן בא לחדש דבעי' דווקא מחילתו של הזוכה אמאי נקט דלא ידע ומחיל והו"ל למנקט האמת דהכא ל"ש כלל ענין מחילה'. וראה למעלה מה שנכתוב ביישוב שיטת הרמב"ם על פי גישתו.

 

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)