דין יורד עמו לחייו בהלוואה

את המאמר, שהתפרסם בעלון שבות # 132 בשנת תשנ"א, כתב מוטי ספראי

 

הקדמה

דיני מלוה ולווה בכלל, ודיני ריבית בפרט, רבים ומסובכים. מגמת המאמר אינה ביצוע סקירה נרחבת של דיני ריבית, אלא התמקדות בשאלה ספציפית ומצומצמת: האם כתוצאה מהלוואה בריבית (והלוואה בכלל) זכאי הלווה לגרום למלוה נזקים, שאנשים רגילים אינם רשאים לגרום לו. טענה כזו נראית מחודשת במבט ראשון, שהרי הלווה בריבית איננו "טלית שכולה תכלת". הוא הסכים לביצוע הפשע, ואף נחשב שותף בעבירה ועובר על מספר לאוים (עיין בב"מ עה:).

נקודת המוצא שלי היא ברייתא תמוהה המופיעה במסכת בבא מציעא דף עא., ותוך כדי ניתוח לשון הברייתא, אנסה להגיע למסקנות ביחס לשאלה העקרונית שהעליתי.  

הברייתא

"א"ר יוסי: בוא וראה סמיות עיניהם של מלוי בריבית. אדם קורא לחברו רשע, יורד עמו לחייו, והם מביאים עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבים וחותמים, פלוני זה כפר בא-להי ישראל"   (ב"מ עא.).  

מן ההקשר הכללי נראה לומר, שהכופר הוא המלוה. כך מובא בפירוש בירושלמי, שנראה בהמשך, ובמכילתא פרשת משפטים. הנחה זו מתאששת מכך שמגמתו של ר' יוסי היא לתאר את עיוורונם של המלוים ולספר בגנותם. אמנם, ניתן עקרונית להעלות הסבר, שלפיו המלוה מכנה שם לחברו, בכך שהוא כותב בשטר שפלוני לוה בריבית (מובן, שהוא מכנה שם כופר גם לעצמו). להסבר זה ישנם יתרונות מסוימים, כפי שנראה בהמשך.

כמו כן ניתן להבין בקלות יחסית, את משמעות המונח "יורד עמו לחייו". רש"י על אתר מעלה שני פירושים:

1.   מכה את חברו. התשב"ץ פירש, שלפי הסבר זה יש לגרוס: "יורד עמו על לחייו", כלומר - סוטר לו. בכיוון זה הולך גם הזוהר בפרשת משפטים, ורש"י עצמו אימץ אותו.

2.   ממעט פרנסת חברו על ידי ירידה לאומנותו. כלומר, פתיחת עסק מתחרה, הגורם לחבר להפסדים. אפשרות זו עולה מהגמרא ביומא (עה.), והערוך (ערך חי) ור"ח דגלו בה[1].

גם בסוגיות השונות שבהן מופיע הביטוי, התפלגו הראשונים בין שני הפירושים שהוצגו. לבד מבסוגייתנו, מופיע המונח בקידושין (כח.) ובכתובות (נ.). בקידושין נאמר, שאדם רשאי לרדת לחיי חברו הקורא לו רשע, וכאמור, פירוש הדברים הוא שהוא רשאי להכותו או למעט פרנסתו. בכתובות נאמר, שעד י"ב שנה אדם מתנהג עם בנו ביד רכה; מכאן ואילך, אם הבן איננו לומד תורה, רשאי האב לרדת לחייו (ושוב, פירוש המונח הוא להכותו או למעט פרנסתו, כפי שהוזכר).

  עדיין נותרו תמיהות רבות בדברי ר' יוסי:

1.   במה מתבטאת סמיות העיניים של המלוים בריבית[2]?

2.   על מי מדובר בברייתא? מיהו האדם הקורא לחברו רשע, מי יורד לחיי חברו ומיהו אותו חבר?

כדי לפתור את הבעיות הללו, יש צורך להתפצל למספר הצעות שונות.

מפרשי הסוגיה

הראשונים על אתר, וביניהם ר"ת, ר"י ותוס', הבינו שהמשפט "אדם קורא לחברו רשע, יורד עמו לחייו", הוא ציטוט של הגמרא בקידושין (כח.), האומרת שהעונש על כינוי חבר בתואר רשע הוא ירידה לחיי החבר. משפט זה מנותק לחלוטין מדיני ריבית.

לפי הסבר זה, מתבארת הברייתא כך: בעבור כינוי פעוט כרשע, רשאי הנעלב לנקום נקמה גדולה, בגלל חומרת הכינוי. צא ולמד סמיות עיניו של מלוה בריבית, המכנה לעצמו שם רשע, ואיננו מודע לנזק שגורם שם רע[3].

ברור שלפי שיטה זו, אין מקום לדבר על היתר לרדת לחיי המלוה בריבית, שכן המשפט הרלוואנטי מתייחס לדין אחר לחלוטין.

הנוסח בתוספתא ובירושלמי

בתוספתא ובירושלמי מובא נוסח שונה למדי מהנוסח בבבלי:

  תוספתא בבא מציעא, פ"ו הי"ז ירושלמי בבא מציעא, פ"ה הי"ג

מן הנוסח הזה עולה, שהאדם הקורא לחברו רשע הוא הלווה, והוא גם היורד לחיי חברו, ואותו חבר הוא המלוה. זאת משום שהירושלמי מחבר בו"ו החיבור את "אדם קורא לחברו רשע" ל"יורד עמו לחייו", כלומר, אותו אדם הקורא לחברו רשע, הוא שיורד לחיי אותו חבר, ומיד לאחר מכן חושף הירושלמי מיהו החבר - "והלה   שוכר עדים..." - החבר ("והלה" בלשון יחיד, מוסב כלפי החבר, בניגוד ללשון רבים - "והם" - המופיעה בבבלי והמחזירה אותנו לתחילת הברייתא, שדיברה על המלוים בריבית בכללותם) הוא המלוה הדואג לשטר. ממילא, אך טבעי שאותו שמקלל את המלוה ומבקש להתנכל לו, הוא הלווה. כמו כן, עולה בבירור מסיומת הירושלמי, שהמלוים הם שכופרים בעיקר.

למרות כל האמור לעיל, ניתן עדיין להסביר את התוספתא כפי שמפרשים את הבבלי, במיוחד על רקע הגירסה "מבקש", בלי ו"ו החיבור.

בירושלמי ובתוספתא מופיעה מילה רבת משמעות, והיא - "ומבקש". ב"תוספתא כפשוטה" דייק מכך, שחכמים לא התירו ללווה לרדת לחיי המלוה, אלא רק ציינו שהלווה שואף ומבקש בלבו לרדת לחיי המלוה, ואינו מממש את שאיפתו. טענה זו אינה מוכרחת, שכן פעמים רבות "מבקש" - פירושו משתדל[4]. אם נקבל את הכיוון הכללי בירושלמי (שלפיו אין ציטוט מהגמרא בקידושין), אולם ניצמד לגירסה בבבלי - ברור שהלווה רשאי לרדת לחיי המלוה, שכן הבבלי לא מציין שום הסתייגות לפני הביטוי "יורד עמו לחייו".

נמצאנו למדים, שלפי גישת מפרשי הבבלי אין כלל מקום לדבר על רשות לרדת לחיי המלוה. אולם לפי הכיוון העולה מהתוספתא ומהירושלמי, יש מקום לדון בהיתר שניתן ללווה לרדת לחיי המלוה. אם נצמדים לכיוון זה, עדיין מוטלת החובה לנמק את הדין: מפני מה התירו ללווה להנקם במלוה, והלא גם הלווה חטא?

דיני ריבית

כפי שהוזכר, קשה לומר שחכמים התירו ללווה להינקם במלוה בגלל עצם העבירה על דיני ריבית, שכן גם הלווה עובר על מספר לאוים. אולם ברור, שעוונו של המלוה חמור יותר, הן מבחינת מספר הלאוים הגדול משל הלווה, והן מפני שהוא גורם ללווה נזק ממוני מסוים.

"אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא לאו בריבית, לאו בגזל, לאו באונאה? צריכי, דאי כתב רחמנא לאו בריבית, משום דחידוש הוא, דאפילו בלווה אסרה רחמנא..." (ב"מ סא.).

רבא מדמה ריבית לגזל, ומעלה אפשרות שיילמדו זו מזה. כדי ללמוד לאו אחד מחברו, יש צורך במכנה משותף ביניהם ובאופי יסודי דומה. הגמרא הניחה, כנראה, שריבית ואונאה הן סוג מתוחכם של גזל, וכדברי רש"י במקום:

"שבכולן חסרון ממון שמחסר את חברו".

למסקנה אומרים, שריבית היא לאו הצורך לימוד עצמאי, משום שיש בה חידוש. הראשונים דנים בשאלה: האם העובדה שבריבית גם הלווה אסור מלמדת על כך שאופי ריבית, למסקנת הגמרא, שונה מהותית מגזל, שכן בריבית כולם אשמים; או שמא גם למסקנה נשארים בדעה, שריבית ביסודה היא חסרון ממון, אולם יש לה כמה דינים יחודיים, שעבורם נצרך הלימוד הייחודי.

1.   הריטב"א סובר, שריבית אינה מטעם גזל[5]:

"וטעם הדברים, אומר רבי, דתביעת ריבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן, דאית ליה על חבריה שעבוד ממון, אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע" (ריטב"א ב"מ סא., ד"ה מה להנך שכן שלא מדעתו).

לפי שיטת הריטב"א וסיעתו, איסור ריבית איננו במישור ממוני. מבחינה ממונית אין ללווה על המלוה כלום, שכן הלווה נתן את הריבית בהסכמה ובמודעות מלאות. התורה חידשה חידוש מיוחד בריבית, שעל המלוה מוטל חיוב להחזיר את הכסף, וכל הצדדים במעשה הריבית עוברים בלאו.

2.   הרמב"ם, לעומתו, אומר:

"הורו מקצת הגאונים, שהלווה שמחל למלוה בריבית אינו מועיל כלום, שכל ריבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו... יראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא... אם רצה למחול - מוחל, כדרך שמוחל הגזל" (רמב"ם, הלכות מלוה ולווה, פ"ד הי"ג).

בראשית דבריו הביא הרמב"ם את שיטת הגאונים, המובנת לאור דברי הריטב"א: מבחינה ממונית, הלווה מחל על הריבית, ואיננו זכאי לקבלת כספו חזרה. אולם, התורה חידשה, שמחילתו של הלווה אינה מקובלת עליה (ניתן להרחיק לכת ולומר, שלאחר שחידשה התורה דין ריבית, הרי שגם בדיני אדם מחילתו של הלווה לאו שמה מחילה, אולם זוהי מסקנה קיצונית למדי).

הרמב"ם חולק על הגאונים, ואומר, שריבית היא כגזל. נראה לומר, שלדעתו, ריבית היא איסור הדומה לגזל, והבעיה בריבית היא חסרון הממון שחיסר המלוה את הלווה, ואם הלווה מחל על החוב הממוני כלפיו, המחילה מועלת.

כך הבינו כל האחרונים בדעת הרמב"ם, והרחיק לכת ה"מגילת אסתר" (בהגהותיו למ"ע י"ז, שהוסיף הרמב"ן על הרמב"ם), באומרו:

"נראה לי, שלא מנאה הרב (=הרמב"ם), לפי שהיא (=ריבית) נכללת במצות השבת הגזילה".

העולה מדברינו עד עתה הוא, שלפי הרמב"ם, ריבית היא תולדה של גזל, ולפי הריטב"א, ריבית היא לאו עצמאי. חקירה זו באופי ריבית עוברת כחוט השני לאורך כל פרק איזהו נשך, ונעלה רק מספר בעיות הלכתיות הקשורות בשאלה זו:

א.   בדף סא: מובאת מחלוקת בין ר"א ור"י בשאלה האם ריבית קצוצה יוצאה בדיינים. לפי ר"א, שהלכה כמותו, ריבית קצוצה יוצאה בדיינים, ויש לדון עד היכן מגיע כח בית דין בריבית.

  לפי הריטב"א וסיעתו, אין בריבית משום גזל ממוני, וממילא אין גם שיעבוד נכסים. האיסור בריבית הוא איסור על הגברא, על המלוה, וממילא, כל שבית דין יכולים לעשות הוא להלקותו ולגרום לו נזקי גוף, אבל לא לגעת בממונו. כך מפרש הרשב"א:

"מסתברא לי, שלא יוצאה בדיינין לרדת לנכסיו קאמר, אלא שהוא מצווה להחזיר, מדכתיב 'וחי אחיך עמך', ובמ"ע כופין אותו עד שתצא נפשו" (רשב"א ב"מ סא:, ד"ה ור' אלעזר).

  לעומת זאת, לפי הרמב"ם וסיעתו, קרקעותיו של המלוה משועבדים ללווה כמו בגזל, וב"ד יורדים לנכסיו:

"ריבית קצוצה יוצאה בדיינים, כלומר שבית דין יורדים לנכסי המלוה ומוציאים ממנו כמו בגזילות וחבלות" (ספר החינוך, מצוה שמ"ג).

ב.   ספק ריבית. לפי שיטת הרמב"ם ריבית היא דין ממוני, וממילא פועל הכלל אוקי ממונא בחזקת מריה, בעוד שלפי הריטב"א ריבית היא לאו מחודש, ולכן זהו דין באיסורים, וצריך להחמיר בספק איסור ולהוציא תמיד מהמלוה. שתי הדעות נמצאות בשו"ת מהר"י ששון סי' קס"ד.

כעת ניתן לחזור לברייתא בגמרא. אם נפרש את המונח "יורד עמו לחייו" כמיעוט פרנסת הלווה, אבל לא על ידי פתיחת עסק מתחרה, אלא על ידי לקיחה מרכושו וירידה לנכסיו (לפי זה פירושו של המושג "יורד עמו לחייו" הוא יורד עמו לנכסיו), נפתח לפנינו כר נרחב של אפשרויות לפירוש.

בצורה פשוטה, ניתן להעמיד את הברייתא בריבית קצוצה, ולומר שכוונת רבי יוסי היא שהלווה יורד לחיי המלוה באמצעות בית דין. לפי הרמב"ם והחינוך, הלווה ובית הדין ממש יורדים לנכסיו, ואילו לפי הריטב"א, בית הדין מכים את המלוה מחמת הלווה, והרי זה כאילו הלווה יורד על לחייו של המלוה בעצמו.

אם רוצים לדקדק בדברי הברייתא, ולטעון שרבי יוסי מתיר ללווה עצמו לרדת לחיי המלוה, יש צורך לדון בשאלה אימתי עושה אדם דין לעצמו.

"איתמר, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה; רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה. במקום פסידא כ"ע לא פליגי דעביד, כי פליגי היכא דליכא פסידא" (ב"ק כז:).

במקרה שהלווה כבר שילם את הכסף, לפי הריטב"א, אין כלל מקום לדון בזכויות ללווה, כי מבחינה ממונית אין הוא זכאי להחזרים, והעובדה שהכסף חוזר אליו, בסופו של דבר, איננה מפני שהוא מגיע לו, אלא פשוט מפני שהמלוה מחויב לתת. תפקידו של הלווה הוא פסיבי לחלוטין. אולם לפי הרמב"ם, הרואה את הלווה כעשוק וגזול, נראה בבירור שנתיר לו לרדת לנכסי המלוה, שהרי להלכה נפסק כרב נחמן, שעביד איניש דינא לנפשיה (אפילו במקום שאין פסידא, ובית דין יכולים אח"כ לתקן את המצב, כמו אצלנו, שהריבית יוצאת בדיינים).

אמנם, יתכן שדין עביד איניש דינא לנפשיה הוא מוגבל. המשנה אומרת:

"המלוה את חברו, לא ימשכנו אלא בבית דין"   (ב"מ קיג.).

  בהבנת מהות ההגבלה על מישכון בהלוואה, נחלקו הראשונים:

1.   "פסק רבנו מאיר, דהני מילי בחפץ המבורר שהוא שלו, ומחזיק בו ומסרב להחזיר לו, אבל בשאר מילי שאין ידוע אם זה שלו אם לא, לית ליה רשות, דודאי רב נחמן לא פליג אמתני' דפ' המקבל, המלוה את חברו לא רשאי למשכנו" (מרדכי ב"ק סי' ל).

  לפי המהר"ם המובא במרדכי, דין עביד איניש דינא לנפשיה נאמר רק לגבי חפץ ספציפי שיש תביעה עליו דווקא. אולם בכל תביעה ממונית, שלא חייבים לפרוע מחפץ מסויים, לא נאמר עביד איניש דינא לנפשיה, ועליו ללכת לבית דין. ממילא, אם נחזור לענייננו, רק אם כסף הריבית נשאר בעינו יוכל הלווה לקחתו מיד המלוה, אולם אם הלווה איננו יודע היכן המטבעות שנלקחו ממנו בריבית, אין הוא יכול לרדת לחיי המלוה ולקחת סתם כך סכום כסף בשווי הריבית.

2.   בריב"ש בתשובה שצ"ו מופיע, שבכל חוב שאיננו מחמת ההלוואה ממש, התירו חכמים לעשות דין לעצמו, וכל ההגבלה על משכון היא רק אם החוב נוצר על ידי התחייבות של לווה כלפי מלוה[6]. במקרה דנן, המלוה בריבית חייב ללווה, לא מחמת העובדה שהוא התחייב על עצמו, אלא זהו חוב מחמת גזל, וממילא, בין אם הכסף בעין ובין אם לא, יש להתיר ללווה לרדת לנכסי המלוה ולתפוס מטלטלין בשווי הריבית.

עד עתה הוסברה הברייתא לפי שיטת הרמב"ם, הרואה בריבית יסודות גזילה. יתכן, שגם לפי הריטב"א נתיר ללווה לעשות דין לעצמו ולרדת לחיי המלוה, אמנם לא על ידי ירידה לנכסיו, אלא על ידי הכאה, ירידה על לחיי המלוה.

במקרה שהצדדים רק סיכמו על סכום הריבית בשטר, אולם המלוה טרם גבה את הריבית, מודה הריטב"א לרמב"ם שאין למלוה שום זכות לגבות את הריבית, למרות שיש בידו שטר מפורש, שכן למדנו:

"שטר שיש בו ריבית קונסים אותו, ואינו גובה, לא את הקרן ולא את הריבית; וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית" (ב"מ עד.).

עולה מכאן, שבין לת"ק ובין לרבנן, אין כח ביד המלוה לגבות את הריבית, כיון שבשטר קיימת בעיה בחפצא, ואין בכוחו לגבות את הריבית. מן הסוגיה בב"ק (כז:) יוצא, שאדם יכול לעשות דין לעצמו, לא רק על ידי ירידה לנכסים, אלא גם תוך שימוש בכח הזרוע, כדי למנוע מעצמו נזק. לפיכך, יש מקום להתיר ללווה להכות את המלוה, לרדת על לחייו, אם בכך ימנע ממנו את העוול של נטילת הריבית.

דרך נוספת להתיר ללווה לרדת לחיי המלוה, המתאימה לרמב"ם ולריטב"א כאחד, מבצבצת מדברי המהרי"ק בשורש קס"א:

"דהא לא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא היכא שעושה מעשה כעין דיין לגבות ממון בשביל ממון אחר או להכות את חברו או להפסידו עד שישלם הממון, בכה"ג שייך לומר דינא לנפשיה. אבל בכה"ג לא מיקרי אלא תופס בכולי תלמודא".

לפי המהרי"ק, אם אדם לוקח חפץ מחברו, לא במטרה שהחפץ יהיה תמורה לחוב, אלא רק כבטחון וערבון לכך שהחבר יהיה מחויב להחזיר לו חפץ אחר, אין בכך כל רע, ומותר בכל עניין. אם כן, יש מקום להתיר ללווה לתפוס חפץ כדי לכפות את המלוה להחזיר לו את הריבית, תוך מודעות לכך שחפץ זה עצמו איננו שלו.

כינוי שם רשע

עד עתה התייחסנו למונח "יורד עמו לחייו" לאור דיני ריבית. יש גם מקום לדון האם מותר ללווה על פי דין לקרוא לחברו רשע, כפי שמופיע בראש הברייתא.

"וא"כ, בדין הוא שהיורד לחיי חברו נקרא רשע, כשם כשקורא לחברו רשע - יורד עמו לחייו" (ב"ח, חו"מ סימן רל"ז).

דברי הב"ח מבוססים על הגמרא בקידושין (נט.), האומרת שאם עני מהפך בחררה, כלומר רוצה לזכות בה, ובא אחר ומקדימו ונוטל את החררה לעצמו - נקרא הנוטל רשע. אם כך, הוא הדין באדם שלא גזל במישרין מחברו, אלא רק מנע ממנו קניין ורווח, במלוה בריבית, שהוציא כסף רב מיד הלווה, לא כל שכן שנתיר לכנותו רשע.

אולי יש מקום לקרוא את הברייתא לפי כיוונו של הב"ח: אדם קורא לחברו רשע - הלווה קורא למלוה רשע בצדק, כי הוא, המלוה, יורד עמו לחייו וממעט פרנסתו (לפי זה המונח "יורד עמו לחייו" מהווה נימוק להיתר שניתן ללווה לכנות שם למלוה, אך לא נאמר שמותר ללווה לרדת לחיי המלוה).

דיני שכנים

עד עתה הנחנו שאסור לאדם לפתוח עסק מתחרה ובכך למעט פרנסת חברו, אלא אם כן קיימת הצדקה מיוחדת לכך, כמו העובדה שחברו כינהו רשע. נזכיר, שהדברים אינם פשוטים, ושרויים במחלוקת בין רב הונא לר"ה בריה דר"י בבבא בתרא (כא:); לפי רב הונא אסור גם לבן אותה עיר לפתוח עסק מתחרה, ולפי ר"ה בריה דר"י, כל האיסור קיים בבן עיר אחרת הבא לפתוח עסק בעיר הזו, ובכך ממעט פרנסת בני אותה העיר. ר"ח בב"מ (עא.) ציטט את דברי רב הונא, כדי להוכיח שבמקרה נורמאלי אסור לפתוח עסק מתחרה. אולם תוס', ובעקבותיהם רוב הראשונים, פסקו כר"ה בריה דר"י. ממילא, לפי שיטתם, במקרה שהלווה הוא בן עירו של המלוה, ניתן לפרש את הברייתא בצורה פשוטה: הלווה קורא לחברו רשע, והוא אף יורד עמו לחייו - אמנם במיעוט פרנסת חברו יש טעם לפגם, אבל אם הוא בן אותה עיר - אין בכך שום איסור.

גם במקרים שבהם אסור לכו"ע לפתוח עסק מתחרה, כמו באנשים מעיר שונה, יתכן שבלווה ומלוה קיים היתר מיוחד:

"הנהו עמוראי דאייתי עמרא לפום נהרא, אתו בני מתא קא מעכבי עלוויהו. אתו לקמיה דרב כהנא, אמר להו: דינא הוא דמעכבי עלייכו. אמרו ליה: אית לן אשראי. אמר להו: זיל זבנו שיעור חיותייכו עד דעקריתו אשראי דידכו" (ב"ב כב.).

  נחלקו הראשונים בהבנת הגמרא:

1.   רש"י הבין, שאותם עמוראי היו מלוים שהוצרכו להשאר בעיר כדי לגבות את כספם.

2.   הבית-יוסף (חו"מ סימן קנ"ו) הבין ברמב"ם, שמדובר בלווים שהיו צריכים להשאר בעיר כדי לגבות את חובם, והתיר רב כהנא ללווים למעט פרנסת בני העיר, כדי שיוכלו להשאר בעיר ולהחזיר את חובם. לפי הבנת הבית-יוסף, ניתן להסביר את הברייתא ע"פ דיני הלוואה בלי קשר לריבית: חכמים התירו ללווה לרדת לחיי המלוה (למרות שהמלוה בן עיר אחרת), כדי לאפשר ללווה להחזיר את חובו, והלווה הממורמר ינצל כל היתר כללי כדי להתנקם במלוה.

סיכום

  קיימות מספר דרכים להבנת הברייתא. לפי הפרשנות המקובלת בראשונים, אין כלל מקום להתיר ללווה לרדת לחיי המלוה. אולם מהגירסה בירושלמי ובתוספתא (לפי חלק מההבנות שם) עולה, שיש מקום להתיר ללווה לרדת לחיי המלוה. כדי לבסס שיטה זו, הבאנו מספר סוגיות שמהן למדים, לכאורה, שיש ללווה זכויות מיוחדות כלפי המלוה, משום שהוא נחשב כנגזל, לפי הרמב"ם. גם לפי שאר הראשונים, יש מקום להתיר ללווה למנוע מהמלוה את לקיחת הריבית, לתפוס חפץ כערבון (לפי המהרי"ק) וודאי שהלווה רשאי לפנות לבית דין   כדי שישיבו לו את כספו (בריבית קצוצה). כמו כן, ראינו שלפי הב"ח סביר שנתיר ללווה לכנות את המלוה רשע, מפני שהוא גרם לו נזק כלכלי מסוים. על פי דיני שכנים, כל לווה, ואפילו שלא בריבית, רשאי למעט פרנסת המלוה ובני עירו על ידי פתיחת עסק מתחרה.

[1] תוס' מביאים בשם הגאונים דעה מרחיקת לכת, שלפיה מותר לאדם לשרוף שליש מתבואת חברו במקרים שמופיע ביטוי זה בש"ס. הריב"ש בתשובה שע"ד טרח להסביר דבריהם.

[2] עיין במהרש"א, שהסביר את סמיות העיניים על רקע הסוגיות הסמוכות, בלי קשר לדברי ר"י.

[3] אם נסביר שהכינוי "כופר" מוסב כלפי הלווה, מתבארים הדברים ביתר קלות - בגלל הכינוי רשע, רשאי הנעלב לרדת לחייו, ובגלל הכינוי כופר, יהיה רשאי הלווה לגרום למלוה נזקים עצומים פי כמה, והמלוה אינו מודע לכך.

[4] יתכן שלפי הגירסה בירושלמי - "ומבקש לירד", פירושו משתדל לרדת בפועל, ואילו לפי הגירסה בתוספתא - "ומבקש שירד", פירוש הדברים הוא: שואף שמצבו של המלוה יתדרדר, אבל שואף בלבד.

[5] וכמוהו סבור האור-זרוע, ועיין במהרש"ם ח"ו תשובה צ"ו, המרחיב בנושא.

[6] עיין בב"מ קטו. וביראים סימן רע"ג, שמהם ניתן להביא סיוע לדרך הריב"ש.