הזמה בעד אחד
הרב משה עסק בשאלה העולה בסוגייתנו בדרך אגב- האם ניתן להזים עד אחד. הוא הציג מחלוקת ראשונים בעניין עם נ"מ נוספות במקרים שאין בהם עונש על הזמה. הוא הרחיב בהסבר יסודות דין הזמת עדים וגזר מסקנות לדיוננו.
סיכום מאת הלל אלסטר שיעור ה' מחזור נ'. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.
הזמה בעד אחד
תוך כדי הדיון בר' חייא קמייתא, הגמרא מנסה להשוות בין הודאת פיו והעדאת עדים ואז מכניסה גורם ביניים- עד אחד. הגמרא מנסה ללמוד מהשילוב בין עד אחד והודאת פיו:
אלא, פריך הכי: מה להצד השוה שבהן - שכן אינן בתורת הזמה, תאמר בעדים שישנן בתורת הזמה! - הא לא קשיא, רבי חייא תורת הזמה לא פריך.
(בבא מציעא ד.)
הגמרא מבינה ששני עדים ניתנים להזמה בעוד שהודאת פיו ועד אחד לא ניתנים להזמה. יכולת ההזמה מהווה חולשה בנאמנות של שני עדים ולכן ניתן להוכיח ממנה לחיוב שבועה. ניתן לקרוא את הגמרא באופן שאומר ששני עדים נאמנים פחות מפיו ועד אחד, אך זה מאד לא סביר. לחילופין נקרא את הגמרא באופן שפיו ועד אחד לא מהווים נאמנות אלא עניין אחר ובעניין זה הזמה לא פוגעת בין כך ובין כך זוהי קושיה על המהלך של ר' חייא.
'ר' חייא תורת הזמה לא פריך'- סובר שמחייב השבועה בעד אחד הוא נאמנות. יכול לומר שאה"נ ניתן להזים עד אחד והק"ו עומד, או שיאמר שאף שלא ניתן להזימו זה לא נובע מרמת הנאמנות שלו ולכן לא שייך לדיוננו.
עד אחד ישנו בתורת הזמה
רש"י על אתר טוען שלר' חייא יש תורת הזמה בעד אחד, אלא שאינו שייך בקנס של זוממים. כן כתבו התוס' ור"ח. הבנה זו נתקלת בקושי בגמרא במכות.
תלמוד בבלי מסכת מכות דף ה עמוד ב
תניא, אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם. מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי, שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח. וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד, והיה קולו נשמע, וכסבורין העם לומר: קולו של הרוג, אמר: קולי שלי הוא, תדעו, למחר הוא מת אין קולו נשמע. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: דלמא בדינא קם בהדיה, אי נמי פיוסי פייסיה!
ר' יהודה בן טבאי מדגיש שמתחייבים על הזממה ולא על גרימת עונש בפועל. שמעון בן שטח מחדש שעדים זוממים לא נענשים עד ששניהם יתגלו כזוממים. אמנם ר' יהודה בן טבאי פעל אחרת אך ברור שקיבל זאת להלכה. לפיכך קשה להבין איך הראשונים סוברים שיש הזמה בעד אחד. אמנם רש"י מסביר את הדבר- יש לחלק בין ענישת עדים זוממים לבין ביטול עדותו ופסילתו לעדות. בברייתא במכות הדיון סובב סביב הריגת העד, בגמרא אצלנו ההזמה מכוונת לפסילתו לעדות. מובן שמצד הנאמנות אין הבדל בין הזמת עד אחד להזמת שניים, שניהם יכולים להיפסל בהזמה. מצד הענישה דרושה עדות גמורה כדי להיחשב עד זומם.
הרמב"ם גם כן הולך בכיוון זה ומחלק בין העונש לבין הפסול. הוא מרחיב למקרים של פסול עדות, ושל הזמה לאחר ביצוע דין.
אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא משלמין עד שיהיו שניהם ראויין לעדות ויזומו שניהם אחר שנגמר הדין, אבל אם הוזם אחד מהן בלבד או שהוזמו שניהם קודם גמר דין או אחר גמר דין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול אין נענשין אף על פי שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה.
(רמב"ם הלכות עדות פרק כ)
הראשון היחיד שמצאנו שחולק על כך הוא המאירי שמתלבט בדבר. טוען שאין לחלק בין פסול העדות לבין עונש "כאשר זמם" כיוון שכל הדין של עד זומם הוא חידוש ו'אין לך בו אלא חידושו'. אחריו הרחיבו גם הריב"ש והנודע ביהודה בעוד מקרים שהעד הזומם פטור מעונש, כגון עדים שהוזמו שלא בפניהם, האם נפסלים לעדות או לא. הם מציעים שכל הפסול לעדות נובע מהגדרתו כעד זומם ואם לא נעניש אותו אין סיבה לפוסלו. הריב"ש מסיק כשיטת הרמב"ם אך הש"ך והנודע ביהודה חולקים. לשיטתם ולשיטת המאירי עד אחד לא ייפסל לעדות בהזמה.
רש"י וסיעתו יידרשו לומר שאין לקשר בין הפסול לבין העונש. מדוע פוסלים אותו? אביי טוען שהוא שקרן, אך מנין לו? אם התורה לא קראה לו עד זומם מדוע שנחליט שהוא שקרן? לשם כך יש לבחון את היסודות של ההזמה.
פסול עד זומם
בתורה עד זומם מוגדר "עד חמס" ועד שקר" זה מעלה את השאלה- האם הוא אכן שקרן? מנין לנו שהעדים הראשונים שיקרו ולא השניים?
המשנה מגדירה עדי הזמה כעדים שמעידים בגופה של עדות- או לפי הניסוח של רש"י בגופם של עדים, "עמנו הייתם". במה שונה עדות זמה מעדות הכחשה? מדוע בהכחשה נוצר ספק, ולעומת זאת בהזמה יש וודאות שהשניים הינם זוממים?
הראשונים נחלקים ביישוב השאלות הללו. מהי נק' המוצא?
- עד זומם הוא שקרן
1. הר"ן הסביר בדרשותיו שמדובר בעניין פסיכולוגי. אנשים מרגישים לא נעים לשקר, וככל שיש יותר אנשים שיודעים את האמת - יהיה יותר קשה לשקר. העדים המזימים יתקשו יותר לשקר, משום שבהגדרה הם מתריסים כנגד העדים הזוממים, בעוד העדים הראשונים סוברים שאף אחד לא יודע את האמת ומשקרים ביתר קלות. לפיכך אנו מניחים שהעדים השניים דוברי אמת יותר מן הראשונים. האברבנאל קיבל את הגישה הזו, אך רב רובם של הראשונים חלקו על כך. מדובר באומדנות קשות ולא מוכרחות כלל. לפי הר"ן מדובר בהתנגשות בין העדים. אמנם זוהי התנגשות חמורה יותר מן ההתנגשות בעדים מוכחשים, כיוון ששם לפחות אינם משקרים לגבי עצם ראייתם את האירוע. עדותם קבילה אך לא נכונה. ההתנגשות בעדים זוממים הופכת את כל עדותם לאינה קבילה כיוון שכלל לא היו נוכחים באותו אירוע.
2. הרמב"ם הסביר זאת כגזירת הכתוב- גם שניים המזימים מאה נאמנים. נסביר בהמשך את הגזירה הזו יותר לעומק.
- עד זומם הוא עד רשע [אך לאו דווקא שקרן]
3. הרמב"ן (דברים יט,ח) מסביר בכיוון אחר. הכחשה היא התנגשות חזיתית בין שני זוגות העדים הדנים בתוכן האירוע. הזמה היא עניין שונה- הראשונים מעידים על המעשה, השניים מעידים על העדים הראשונים. אין כאן תרי ותרי אלא עדות על הראשונים שהם לא ראו.
- מה הדין אם העד מזים את עצמו וטוען ששיקר?
תלמוד בבלי מסכת מכות דף ג עמוד א
אמר רבא: באומר עדות שקר העדתי. כל כמיניה? כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד! אלא, באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני.
הגמרא מעלה הו"א שעד יזים את עצמו, ודוחה זאת מסיבות שאינם שייכות לדיוננו. התוס' דחו את הסברה אפילו בהו"א- אין הזמה ללא מזימים. הרי"ד קיבל את הסברה- עד אחד יכול להודות שהוא שיקר ויתחייב ממון. ברמב"ם מפורש- 'מי שנודע בעדים שהוא עד שקר.' לפי התורי"ד יוצא שיש מצב של עד זומם שנענש אף שאין לו הגדרת פורמלית של עד זומם. העובדה ששיקר בפני עצמה הופכת אותו לעד זומם. רוב הראשונים החולקים עליו לא מסתפקים בשקר כדי לפסול עד זומם אלא דורשים שיוגדר כרשע ע"י מזימים.
בעדים זוממים לא מעניין הנזק שהעד גרם אלא הרשעות של הגברא. אנו דנים את העד לא בגלל מה שגרם אלא בגלל ההתנהגות שלו. "כאשר זמם" - ולא כאשר עשה'. הרמב"ן משווה לבן סורר ולזקן ממרא- בשלשתם אין מעשה עבירה אלא בחשש מפגיעה עתידית בחברה. עד זומם חותר תחת יסודות המשפט ומונע ניהול חברה מתוקנת.
הרמב"ם פוסק שעד זומם חייב גם בשוגג כיוון שאין מעשה עבירה. הראב"ד שואל בצדק מה הקשר בין שני הדברים והגרי"ד מסביר שהעונש של עד זומם נובע מעצם חלות שם עד זומם שעליו- הבעיה היא בחוסר תשומת הלב שלו. הוא אינו מוסרי בין אם שגג בין אם הזיד. [אשם= אדישות, חטאת= נפילה, לכן אשם חמור מחטאת].
כתובות כ- הכחשה תחילת הזמה? הגמרא דנה בכך, והשאלה היסודית היא האם ההכחשה וההזמה הם על מישור אחד או מדובר בשתי בעיות שונות.
עד אחד
לפי הרמב"ן, הסברנו שאין מניע להניח שהוא שקרן אך ההזמה מהווה פגיעה במעמדו האישי שפוסלת אותו מעדות. בעד אחד ברור שאין מעמד אישי כזה כיוון שאינו יכול להחיל חלויות ולא שייך במעמד עדות. לפי זה צריך לפסוק כמו המאירי ולומר שעד אחד שהוזם לא נפסל לעדות.
ר' חייא לא מתרגש מזה כי עדים זוממים נפסלים כתוצאה ממעמדם וללא קשר לנאמנותם, זהו עונש ולא פסול נאמנות. המקשן קצת קשה לפי הבנה זו.
רש"י ותוס' העדיפו לומר שהזמה מחולקת לעונש ולפסול, אכן דברינו נכונים לגבי הסבר העונש של עד זומם, אך במקביל יש דין נוסף. נאמנותו נפגמת והוא נפסל לעדות בנפרד מהעונש "כאשר זמם". הוא שקרן כי הוא לא ראה מה שאומר שראה, גם אם לא משקר לגבי מה שקרה. הבנה זו תכלול גם עד אחד ושאר פטורי עונש- הם איבדו את אמינותם. לפי זה המקשן מקשה מצד דיני העונש של זוממים, כך מסביר רש"י אך ר' חייא דוחה שהענישה לא שייכת לנאמנות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)