זכיית עניים בלקט, שכחה ופאה
הרב משה עסק באופי מצוות פאה לפי הפרשיות בהן מופיע הציווי, וניתח שלש תפיסות שונות באופן הזכייה של העניים במתנותיהם. לבסוף עמד על יישום העקרונות כפי שהם משתקפים בסוגיות בפרק שניים אוחזין.
סיכום מאת הלל אלסטר שיעור ה' מחזור נ'. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.
זכייה במתנות עניים
הגמרא עוסקת בזכייה במציאות, ומביאה לא מעט ראיות ממשניות העוסקות בזכייה בפאה. הדבר מלמד לא רק דברים נקודתיים בכל סוגיה, אלא תפיסה שלימה בנוגע לזכייה מתנות עניים. ננסה לדון ביחס בין מציאה למתנות עניים.
הנחת היסוד של הסוגיות, שמקשרות בין זכייה בפאה לזכייה במציאה, היא שעני הזוכה בפאה צריך לעשות בה מעשה קניין. הדבר אינו מובן מאליו, כפי שניווכח בהמשך.
במספר סוגיות בש"ס הגמרא מבחינה בין מתנות כהונה לבין מתנות עניים. בראשון התורה מקפידה להשתמש במונח 'נתינה', בעוד בשני היא משתמשת במונח 'עזיבה'. [מצווות צדקה היא יוצאת הדופן אך אופיה אכן שונה משל לקט שכחה ופאה.] אכן, הלכה למעשה יש הבדל בין תחומים אלו. כפי שפוסק הרמב"ם, במתנות כהונה יש לבעלים 'טובת הנאה', אך במתנות עניים פוסק:
"כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנייה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן על כרחן של בעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו."
(רמב"ם מתנות עניים א,ח)
דרך הזכייה בפאה
אפריורית, ניתן לדבר על שלושה מנגנונים אפשריים בדרך זכיית העני בפאה:
1. מלכתחילה מדובר בממון עניים, הבעלים מצווה שלא להתערב ולאפשר להם לקחת את שלהם. הדגש הוא שלה' הארץ ומלואה, והוא אחראי על חלוקת הרכוש.
2. בעל השדה הוא הבעלים של הפאה, אלא שהוא מצווה לאפשר לעניים לאכול ממנה. אין משמעות ממונית למתנות עניים. הדגש הוא דרישת התורה לחמלה כלפי העני.
3. הפאה שייכת לבעל השדה, אך הוא מצווה להפקיר אותה כך שהעני יוכל לקנות אותה.
נציג מספר ראיות לאפשרות השלישית.
ראיה למודל השלישי מהמשנה בפאה:
"בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמטה"
(פאה ו,א)
כפי שמפורש בירושלמי, ומסתבר מהמיקום בו מופיעה המשנה, הנחת היסוד של ב"ש היא שפאה פועלת במנגנון של הפקר. ב"ש לומדים את האפשרות להפקיר רכוש מפאה, ומסיקים שניתן להפקיר עבור קבוצה מסוימת בלבד, כגון לעניים.
ב"ה חולקים, וניתן להסביר שיטתם בשתי צורות:
- חולקים בהבנת מנגנון הזכייה הפאה. אין קשר להפקר.
- פאה מבוססת על הפקר, אלא שדיניה ייחודיים לה. במדרש מובא שב"ה לומדים דין הפקר משמיטה. ייתכן שהפאה מופקרת לכל אלא שאסור לעשירים ליטול ממנה, איסורית ולא ממונית.
נראה שהדבר נתון במח' בין רש"י ותוס' בב"ק כח. בעניין פטור פאה ממעשרות:
"לפוטרו מן המעשר - דאף פאה הנשארת הפקר חשיבא"
(רש"י ב"ק כח.)
"ופאה דמיפטרא מן המעשר לא מטעם הפקר דהא תנן במסכת פאה (פ"ו מ"א) ב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וב"ה אומרים אין הפקר עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה אלא היינו טעמא דמיפטרא כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך שאם הוא לוי עני נוטל פאה"
(תוס' ב"ק כח.)
ייאוש עניים- המשנה בפאה אומרת שמתנות עניים שהעניים התייאשו מהן מותרות לכל אדם. הלכה זו תואמת תפיסה שהמתנות שייכות לעניים או שהן מופקרות לכל, אך לא תואמת תפיסה שהן שייכות לבעה"ב.
דיני זכייה בפאה- הסוגיות בפרקנו משוות בין דיני זכייה בפאה לדיני זכייה במציאה. מוכח שהן סוברות שהעניים צריכים לקנות את הפאה, כנראה מן ההפקר. לדוג' בסוגיה בדף יב., הגמרא אומרת שקטן שאביו זוכה במציאתו לא יכול ללקט פאה שאסור לאביו לזכות בה. אם עני לוקח פאה ללא זכייה ממונית, לקיטת הקטן לא רלוונטית לאביו.
מהדיון הנ"ל לגבי מנגנון הפעולה של הפאה ניתן ללמוד על אופי המצווה. ככל שנאמר שבעה"ב מאפשר לעני לאכול מממונו, משמעות המצווה היא החמלה על העני. ככל שנוסיף למנגנון פעולה ממונית, אופי המצווה יהפוך להיות בתפיסתו של הבעלים- עליו להפנים שרכושו אינו שייך לו אלא לקב"ה, והוא מחלקו כרצונו.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם מציג תפיסה שונה. הוא מביא את דין המשנה לגבי פאה שהתייאשו ממנה עניים, אך מנמק לא בעזרת הטיעון מעולם הממון שייאוש גורם להפקר, אלא בעזרת טיעון הנוגע ספציפית למצוות הפאה.
"נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם, ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים."
(רמב"ם מתנות עניים א,י)
אילו מתנות עניים היו ממון עניים, ראוי היה שיאכל הבעלים את המתנות וייתן לעניים את שווים. כך הדין במתנות כהונה (חוץ מתרומה). נראה, שלשיטת הרמב"ם העניים אוכלים מממון בעלים. תפיסה זו שמה את העני והיחס אליו במוקד. אמנם יש סתירה בדברי הרמב"ם: בפרק ח הלכה יא פוסק שלאחר ייאוש הפאה מותרת לכל אדם, אך בהלכה יג פוסק ששייכת לבעל השדה.
הרדב"ז מסביר בהלכה יג שהפאה שייכת לבעל השדה, כיוון שהפאה היא ממונו והעניים רק אוכלים ממנה ללא זכיה. הרדב"ז טוען שכוונת הרמב"ם גם בהלכה יא דווקא לבעל השדה, ו'כל אדם' בא לרבות בעל שדה עשיר.
תפיסה לעני
הגמרא בגיטין מביאה דעה שאף למ"ד מגביה מציאה לחברו קנה חברו, בפאה זה לא יעבוד, כי יש לאו האוסר זאת ["לא תלקט לעני"]. ייתכן שזהו סתם איסור ספציפי, אך ייתכן גם לומר שזה מבטא הבדל מהותי בין דיני קניינים ודיני זכייה במתנות עניים.
הקצות משווה בין מתנות כהונה למתנות עניים. במתנות כהונה נאמרו שתי פרשיות: האחת בבמדבר מדגישה את זכיית הכהנים משולחן גבוה, השנייה בדברים מדגישה את זכות הכהנים בממון הבעלים. הקצות מחדד שבעוד שאצל הכהנים ניתן לדבר על זכות ממונית, שכר 'חלף עבודתם', בעניים זה לא שייך. לדעתו בעניים מדובר בזכות אישית באכילה ממון בעלים, ממילא זכות זו אינה ניתנת להעברה ולא ניתן לזכות עבור עני אחר.
כפילות הציווי
תוס' מחדדים שאף בדיעבד זכיה כזו לא תועיל כי כתוב 'תעזוב יתירא'. גם בב"ק הגמרא מניחה שבעלים שמשנה פאה הוא גזלן ולומדת מדין זה בפאה לדין קנייני גזילה. בהמשך דוחה הגמרא וטוענת שזהו דין ספציפי בפאה, שחייב לתת אפילו לאחר שינוי, 'משום דכתיב תעזב יתירא'.
הפסוק המצווה על מתנות עניים חוזר על עצמו כמעט מילה במילה בפרשת קדושים ובפרשת אמור. לא רק המילה תעזוב מיותרת, אלא הציווי כולו. חזרה זו יכולה ללמד אותנו על אופי המצווה. בפרשת קדושים, ההקשר מלמד שמדובר באזהרה שלא לקפח את ממונו של העני. נראה שמצוות פאה בנויה בתוך מערך דיני ממונות. בפרשת אמור לעומת זאת הציווי מופיע בתוך פרשת המועדות, כחלק מחג השבועות. חג השבועות הוא חג ההודאה על היבול [חג הקציר, חג הביכורים], כחלק מהודאה זו מצווה התורה לשתף גם את העני ולא להשאיר אותו לבד.
ניתן לומר, שבפרשת קדושים המוקד הוא תפיסת הרכוש, ההבנה כי הקב"ה הוא הבעלים, ובפרשת אמור המוקד הוא החמלה והעזרה לעני המסכן. זו המשמעות של 'תעזב יתירא'- למצווה יש פן של רחמים מעבר לפן הממוני. לכן ר"י לומד שחייב לת פאה גם אם עברה שינוי וממונית אין לו שייכות בה יותר, ולכן לומדים חכמים שהמפקיר שדהו וחזר וזכה בה חייב להפריש פאה, אף שממונית אין חובת הפרשה בזכייה מן ההפקר.
הגמ' בתחילת ב"ק לומדת מהדין הנ"ל דין נוסף. אם העניים נטלו פאה לא מהמקום שהפריש בעה"ב, שני המקומות ייחשבו כפאה:
"ת"ש: בעל הבית שהניח פאה מצד אחד, ובאו עניים ונטלו מצד אחר - זה וזה פאה; וא"א עביד איניש דינא לנפשיה, אמאי זה וזה פאה? לנקוט פזרא וליתיב! אמר רבא: מאי זה וזה פאה? לפוטרן מן המעשר, כדתניא: המפקיר את כרמו, והשכים בבקר ובצרו - חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, ופטור מן המעשר."
(בבלי בבא קמא כח, א)
העניים לוקחים את הפאה מכח הפסוק השני, יש להם זכות לעזרה. הפסוק הראשון הוא זה שמעניק את מעמד הפאה מבחינה ממונית למה שקבע בעה"ב.
בפאה אין ציווי לחלק, ואף אין לבעה"ב זכות. המשנה דנה במקרה של דקל, שיש לעני קושי טכני להגיע אליו:
"בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה"
(משנה פאה ד, ב)
בדקל יש התנגשות בין הדין הממוני, שדורש מבעה"ב לא לגעת, לבין ה"תעזוב" השני, שדורש מבעה"ב לתת לעניים זכות אכילה. במקרה הזה המשנה מכריעה עבור זכות האכילה של העני.
בירור הסוגיות בפרקנו
בהסבר סוגיותינו, נראה שהעני צריך לזכות, כלומר לא סביר שיש רק זכות אכילה. אם פאה היא ממון העניים, ניתן להסביר שהעני הספציפי צריך לזכות מקופת השבט. לאור דברינו ניתן ליישב את כל הסוגיות ולומר שאכן יש צורך בזכייה ממונית, אך בדינים מסוימים גם דין החמלה והחסד ישפיע, והעני יוכל לקבל פאה.
אמנם בעייתית הסוגיה בדף יב. לפיה קטן המלקט אחר אביו [האסור בלקיחת הפאה] זוכה לו, ועובר על לאו. מדוע לא נאמר שהקטן זוכה מכח זכותו בפאה שאינו תלוי בזכייה ממונית?
הבית ישי הסיק שסוגיה זו חולקת על הסוגיה בגיטין ועל כפל הדינים שהצגנו. הרב משה מציע שייתכן שברגע שיש זכייה ממונית אסורה היא אוסרת את הזכייה גם אם יש מנגנון לקיחה אחר.
הסוגיה בדף ט ע"ב מציגה שני מיגו שונים:
מיגו מעני לעני - שניהם יכולים לזכות בפאה, הן מבחינה ממונית, והן מבחינה איסורית.
מיגו מעשיר לעני - מיגו שקיים בעולם המשפטי, אבל הוא לא מאפשר לפעולה הקניינית לחול בפועל.
הבעיה היא שהמיגו השני אסור בלאו. האם מסתכלים על יכולת הזכייה רק באופן התיאורטי או שבוחנים גם את האיסורים בדבר? ר"א מסתפק באפשרות משפטית תיאורטית, חכמים לא.
הריטב"א תוהה על גזיה"כ המחייבת עני להפריש פאה- אם המטרה היא לדאוג לעני, מדוע הוא חייב לתת גם הוא? הוא מסיק שעיקר החובה נוגע לחינוך בעל השדה להכיר בריבונות הקב"ה על הרכוש, חינוך שגורם לתמיכה בעניים בדרכים נוספות מלבד מתנות העניים המחויבות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)