בבא מציעא | דף ה ע"א | מתוך שאינו יכול להישבע משלם

מקורות

1. תוספות בבא מציעא ה. ד"ה 'שכנגדו'.
2. שבועות מד: "שכנגדו חשוד ... יחלוקו".
3. שם מז. "היו שניהם חשודים" ... מז: "חלה על שניהם".
4. שם מח: "איקלע רב נחמן לסורא ... כרבי אלעזר עבד"
5. תוס' ב"מ צז: ד"ה ה"נ.

שאלות:

1. מדוע לא אומרים מתוך שאינו יכול משלם בנוגע לחשוד על השבועה?

2. תוספות מציעים שתי תשובות לשאלה זו. תנסו להבין את ההבדל הבסיסי בין התשובות.

3. מי חולק על הדין מתוך שאינו יכול להישבע משלם?

4. מהו העיקרון שעומד בבסיס לדין זה?

דף ה.

א. "מתוך" במקרה של חשוד

התוספות (ה. ד"ה 'שכנגדו') דנים במקרה, בו הנתבע מחוייב שבועה אך הוא לא יכול להישבע כי הוא חשוד (שיקר בעבר). כפי שמציינת כאן הגמרא, השבועה מועברת לתובע, ובכך יש לתובע אפשרות לזכות- בתנאי שיסכים להישבע. תוספות מתקשים בדבר: ישנם מקרים נוספים בהם הנתבע חייב שבועה ולא יכול להישבע והוא לא חשוד. במקרים אלו, לא מאפשרים לתובע להישבע, אלא אומרים "מתוך שאינו יכול להישבע משלם". שאלת תוספות היא, מדוע לא חל דין זה גם במקרה של חשוד? ניעזר בדיון בתוספות כמקפצה לניתוח הדין של "מתוך", אחד מההליכים החשובים ביותר בעולם ההלכה המשפטי. נושא זה די רחב, אך נקווה, שבעזרת מספר מקורות נוכל להיפגש עם כמה מהצדדים הבסיסיים יותר של הדין.

בטרם ניגע בתשובות שמוצעות ע"י תוספות, ננסה להבין בגדול את הדין, מתוך התבוננות במקרים שתוספות מצטטים. תוספות נותנים מקרים של "מתוך" בשתי שבועות דאורייתא. לדוגמא, "מתוך" יחול במקרה מסויים של מודה במקצת- במקרה בו נתבע מודה על חמישים מתוך מאה, ועל החמישים הנותרים הוא מכריז שאין הוא יודע אם חייב אותם לתובע. על אף שהודאתו החלקית מגדירה אותו כמודה במקצת, הוא לא יכול למלא את חובתו להישבע, מאחר ואין הוא יודע מה היה עם הכסף הנותר. כאן אנו מיישמים את הכלל: מאחר והוא לא יכול להישבע- הוא חייב לשלם. המקרה השני שמתייחס ל"מתוך", הוא המקרה המפורסם של עד אחד- "נסכא דרבי אבא" (בבא בתרא לג:-לד., שבועות לב:, מז.):עד אחד מעיד על חטיפת מטיל מתכת. הנתבע לא מכחיש את העדות, אך טוען שהמטיל שייך לו. עד אחד, כידוע, לא מחייב בתשלום כספי אלא רק בשבועה. אלא, ששבועה זו חייבת לסתור את עדותו של העד. במקרה של "נסכא", התנאי לא מולא מאחר והנתבע מודה שחטף, אך הוא מנסה לפטור עצמו בכך שהמטיל שייך לו. גם במקרה זה אומרים "מתוך שאינו יכול להישבע משלם".

מדוע, אם כן, לא מיישמים את "מתוך" במקרה של חשוד, בניגוד למקרים שהוזכרו לעיל? תוספות נותנים שני תירוצים. ראשית, החלת הדין של "מתוך" יוצרת מצב בלתי הוגן כלפי החשוד, שהרי בכל תביעה כנגדו שתחייב אותו שבועה הוא יתחייב ממון אוטומטית. בכך ישנה סכנה שיבואו "תובעים" וינצלו את מעמדו החלש בדין ויגרמו לחיוב שבועה והפסד ממון. לפי תשובה זו, הייחוד במקרה של חשוד מבוסס על התחשבות מעשית בלבד. אולם, תוספות נותנים תשובה נוספת, שעל פיה "מתוך" לא שייך בחשוד באופן מהותי.

במקרה הרגיל של "מתוך", התובע טוען "שבועה דאורייתא אית לי עליך או תשבע או תשלם", אך במקרה של חשוד, טוענים תוספות "הוא ברצון ישבע אם נניחנו ולכך לא ישלם".

ננתח את התשובה השניה של תוספות. מה משמעותה? במבט ראשון נראה, שתוספות טוענים שחשוד לא מוגדר כאחד שלא יכול להישבע. זוהי הנחה סבירה. שום עובדה במקרה לא מונעת ממנו להישבע, והוא עצמו מוכן להישבע. אם בי"ד בוחרים שלא להסתמך על שבועתו, הרי שזו זכותם, אך אין לקנוס אותו על כך.

הבנה זו הגיונית, אך מהגמרא נראה שהיא לא נכונה. הגמרא בשבועות (מז.) עוסקת במקרה של חשוד, בו השבועה מועברת לתובע. הגמרא שם הולכת צעד אחד נוסף: מה קורה במקרה שבו גם התובע לא יכול להשבע כי הוא חשוד? במקרה זה חוזרים ליישם את "מתוך", ועל הנתבע לשלם גם מבלי שנשבעים. מסוגיא זו עולה בבירור שהמקרה של חשוד נכנס תחת הגדר הכללי של "אחד שלא יכול להישבע", הקטגוריה שגורמת ל"מתוך". מהי, אם כן, הסיבה היסודית שגרמה לחז"ל (ע"פ התשובה השניה של תוספות) לקבוע פתרון שונה במקרה של חשוד?

נניח בעיה זו בצד כרגע, ונעסוק ישירות בגמרא בשבועות מז., שהיא המקור המרכזי של "מתוך". מטרתנו היא לנסח הגדרה מדוייקת של עקרון זה.

ב. הבנת "מתוך"  

אמנם תוספות מצטטים את העקרון של "מתוך" כעובדה מוגמרת, אך האמת שהדבר נתון במחלוקת האמוראים. כרגיל, בחינה של השוני בין הדעות יאפשר לנו להשיג הבנה משמעותית יותר של המושג עצמו.

המקרה בו מופיעה מחלוקת זו לראשונה הוא המקרה שצויין לעיל, קרי כאשר הנתבע חשוד, אך אין אפשרות להעביר את השבועה לתובע כי גם הוא חשוד. הגמרא אומרת, שהאמוראים הבבליים, רב ושמואל, קובעים שהשבועה חוזרת לסיני ונעלמת, והנתבע מזוכה מחוסר ראיות נגדו. רבי אבא, לעומתם, קובע ש"חזרה שבועה למחויב לה". כלומר, השבועה חזרה לנתבע, ומאחר שהוא לא יכול להישבע, הוא ישלם. במילים אחרות, רבי אבא הולך בכיוון של "מתוך", ורב ושמואל לא.

הגמרא גם מביאה את שני המקרים שמביאים תוספות: "חמשין ידענא וחמשין לא ידענא", וכן את "נסכא דרבי אבא". ההגדרה של "מתוך" שעולה מכל המקרים האלה היא חד משמעית: נתבע שמחוייב להישבע, ומסיבה כל שהיא לא יכול להישבע, חייב לשלם.

אולם בסוגיא שם מובא מקרה נוסף, והוא המושך את תשומת ליבנו- מקרה בו חובת השבועה איננה על הנתבע, כי אם על התובע. (מובן ששבועה זו היא מדרבנן, שהרי שבועה שמקורה בתורה היא תמיד על הנתבע):

מלוה הרוצה לגבות את חובו מיורשיו של הלווה, מחוייב להישבע שהחוב לא נפרע (אפילו אם יש לו שטר). אם המלוה מת בטרם גבה את חובו, וכעת תובעים יורשיו את יורשי הלווה, גם הם מחוייבים שבועה, אך הם לא יכולים, כי כל תביעתם בנויה על השטר, אבל אין להם שום מידע עצמאי שהכסף לא הוחזר. כיצד ישפיע "מתוך" על שבועה זו של התובע? הגמרא אומרת שרב ושמואל, שדוחים את "מתוך", טוענים שהתביעה מאבדת את זכותה. במילים אחרות, אילו יישמנו "מתוך" במקרה זה, משמעות הדבר הייתה שהחוב ייגבה ללא שבועה! זו מסקנה די מפתיעה. במילים של תוספות בבבא מציעא צז: (ד"ה 'הכא נמי'), הגדרת "מתוך" נראית כעת "דמתוך שאינו יכול לישבע מי שהוא, תובע או נתבע, משלם הנתבע". כלומר, ה"מתוך" לפעמים פועל לרעת זה שצריך להישבע (במקרה שהוא הנתבע), ולפעמים הוא פועל לטובתו (כשהוא התובע, כמו במקרה למעלה).

כדי להבין "מתוך" לפי שיטה זו, נראה לי שיהיה יעיל יותר לשאול קודם, מה ההיגיון שלא להפעיל את הכלל של "מתוך"? מה שבעצם יוצא הוא, שלא משנה על מי חובת השבועה, הנתבע תמיד מנצח. דבר זה קל להבנה. כאשר החובה ההלכתית – השבועה – לא יכולה להתבצע, אין כל אלטרנטיבה שבאמצעותה נוכל להכריע את המקרה. בי"ד נאלצים "להשיב את השבועה לסיני", ובעצם נסוגים מהכרעה. התובע נותר עם חובת ההוכחה, ומאחר ואין לו כזו, אנו אומרים "המוציא מחבירו עליו הראיה".

הפירוש של "מתוך" נובע מכאן. אם נחזור למקרה של יורשי המלווה, אנו רואים שהם זוכים גם אם הם לא יכולים להישבע. לזה יכול להיות רק הסבר אחד: מאחר והדין הבסיסי הוא ששטר מספיק בכדי לגבות חוב, והשבועה היא רק חובה נלווית בכדי להגן על יורשיו של הלווה, אנו חוזרים לדין המקורי כאשר מוציאים את חובת השבועה מהתמונה. זוהי המשמעות של "מתוך". כאשר השבועה "לא חוזרת לסיני", משמע שבי"ד לא יוצאים מהתמונה כאשר אין אפשרות להישבע. אלא, הם בוחנים מה היה הדין לולי חובת השבועה, ועל פי זה מכריעים. במקרים של שבועות דאורייתא, אנו מניחים (לפי גישה זו) שהשבועה באה להקל על הנתבע, כי זו הדרך לנקות עצמו מחובת התשלום. ישנו חוב ממוני שמרחף מעל ראשו של הנתבע, וחוב זה הופך למעשי ברגע שהשבועה נעלמת.

מה טבעה של המחלוקת בגמרא, אם אומרים "מתוך"? לאור מה שהצגנו לעיל, ניתן להגדיר את השאלה כך: המקרים בהם חובת השבועה היא הליך מחייב, האם זו האפשרות היחידה, או שמא יש גם דרכים אחרות שאותן ניתן ליישם במקרה שהשבועה לא תוכל להתבצע? "מתוך" הוא האפשרות השניה. ממילא, כאשר השבועה לא תוכל להתבצע, פונים בי"ד לאפשרות של גביית החוב.

ג. "מתוך" על פי ר"ת   

הדיון הנ"ל מבוסס על קריאה ראשונית בגמרא בשבועות. זו הקריאה שהר"י בתוספות בבבא מציעא צז: (ד"ה 'הכא נמי') הולך בעקבותיה. ר"ת חולק, על אף הקשיים הלשוניים שעולים בעקבות שיטתו (שבהם לא נדון). בחזרה למקרה של היורשים של המלוה, כאשר התובע אמור להישבע, ר"ת סבור ש"מתוך" גובר על התובע. לשיטתו, הגדרת "מתוך" היא שמי שאמור להישבע אך לא יכול – אם הוא התובע או הנתבע – מפסיד. ולהיפך, דחיית "מתוך" פירושה לאפשר ליורשים לגבות את חובם. כיצד יש להבין זאת, ומה זה אומר לנו על דין "מתוך"?

אני מאמין שהציר עליו סובבים הדברים הוא זה שצויין לעיל: הדרך היחידה להסביר את ניצחונם של יורשי המלוה היא לומר, שבהעדר שבועה מכריעים בדומה למקרה בו השבועה לא היתה אפשרות כלל. לפי ר"ת (בניגוד לר"י), זו הגישה של אלו שדוחים את "מתוך". וזאת משום שסברת "מתוך" היא שחובת השבועה לא נעלמת בשום מקרה. אם השבועה לא יכולה להתבצע, היא הופכת לקטגוריה ממונית. לכן, היורשים שלא יכולים להישבע, מפסידים את תביעתם.

זה מה שקורה, לדעת ר"ת, גם בשבועות דאורייתא, שם הנתבע הוא זה שחייב להישבע. כאשר הוא לא יכול להישבע, השבועה הופכת לחוב ממוני. מצד שני, אם דוחים את "מתוך", אנו מזכים את הנתבע. זה קורה בגלל שהשבועה נעלמת, ובמקום להפוך לחוב ממוני, אנו מכריעים בצורה בה היינו מכריעים לולי השבועה. נראה, שר"ת סובר שאם התורה לא היתה מחייבת את הנתבע להישבע, הוא היה פטור בסופו של דבר; השבועה היא חיוב עצמאי, ואיננה דרך לפטור מתשלום (כפי שהסקנו לעיל לדעת ר"י).

מהי נקודת המחלוקת בין רבותינו שבבבל לבין ר' אבא על פי ר"ת? השאלה היא מה קורה כאשר השבועה נעשית בלתי אפשרית. האם חובת השבועה נעלמת, מפנה את מקומה להכרעות אחרות שמתעלמות ממנה? או שמא חובת השבועה עומדת במקומה, אך היא מתורגמת לחוב ממוני? "מתוך" הוא האפשרות השניה.

נוכל לסכם שר"י ור"ת רואים את "מתוך" בדרכים שונות. ר"י מתרגם את המילה "מתוך" כ"מאחר": מאחר והשבועה בלתי אפשרית, בי"ד פונים לכיוון אחר בכדי להכריע. ר"ת מתרגם את המילה "מתוך" באופן מילולי יותר: "נובע מזה" או "כתוצאה מזה". כאשר השבועה בלתי אפשרית, "מתוך" יוצר חובה ממונית שהיא תוצאה של חיוב השבועה. מאחר וזה נובע מחיוב השבועה, "מתוך" הוא תמיד לרעתו של הצד שהיה אמור להישבע. אין הכללה כזו לפי ר"י, מאחר ו"מתוך" איננו תוצאה של השבועה, אלא אלטרנטיבה לו.

ד. "לא יכול להישבע" מול "לא רוצה להישבע"

אמנם ראינו שישנה דעה המתנגדת ל"מתוך", אך עלינו לזכור שזה נכון רק במקרה בו בעל הדין לא יכול להישבע. במקרה בו הנתבע אומר שהוא לא רוצה להישבע, כולם מסכימים שהוא חייב לשלם. איזו משתי האפשרויות שהעלנו פועלת כאן? הפיכת חיוב השבועה לחוב ממוני, או אפשרות נוספת להכרעה ללא קשר להיעדרה של חובת השבועה?

האפשרות השניה נראית קשה. כי אילו קיבלנו אותה, מדוע לא להרחיב אותה ל"לא יכול להשבע", בניגוד לצמצום רק למקרה של "לא רוצה" להישבע? בנוסף, לא סביר לומר שאמירת "לא רוצה" גורמת לחובת השבועה להיעלם.

נראה, אם כן, שאלו המתנגדים ל"מתוך", מודים בכל זאת שחיוב שבועה שאיננו מבוצע, יכול להפוך לחיוב ממוני. על פי הנחה זו, אנו מסוגלים להסביר מדוע אין מעבר כזה במקרה של "מתוך" – כאשר הנתבע רוצה להישבע אך איננו יכול -  באחת משתי בדרכים:

1. המעבר מחיוב שבועה לחיוב ממון, יכול להיות מבוסס על הטענה ההגיונית שסירוב לבצע חובת שבועה מעיד על אשמה. ברור שטענה זו, אם אכן היא נכונה, איננה רלוונטית במקרים בהם לא ניתן להישבע מסיבה אובייקטיבית. הבעיה עם הנחה זו היא, שניתן לפקפק בכך שהסירוב מעיד על אשמה. אנשים נמנעים מלהישבע גם במקרים בהם הם לא אשמים, ובעיקר מטעמים של יראת שמים. כידוע, חז"ל ניסו למנוע אנשים מלהישבע, אפילו שבועות אמת.
2. אלו שמתנגדים ל"מתוך שאינו יכול" סוברים, שכאשר אובייקטיבית אין אפשרות להישבע, אי אפשר להטיל חיוב שבועה מלכתחילה, וממילא אין בסיס ליצירת חיוב ממוני. לכן, או שניסוג מהמקרה ונאמר המע"ה, או שיש לנו הזכות להכריע באופן בו היינו מכריעים לולי היתה חובת השבועה קיימת- מה שבהחלט יכול להכריע לטובתו של מי שהיה אמור להישבע, אם אכן התנאים היו שונים (ראה לעיל).

אפשרויות אלו בשילוב עם הדיון הקודם, מציעות נקודת מבט חדשה על המחלוקת סביב "מתוך". כולם מסכימים שבעל דין שמסרב להישבע, מפסיד, מאחר וחובת השבועה שלו לא נעלמה, אלא הפכה לחוב ממוני. לפי ר"ת, החידוש של "מתוך" מרחיב רעיון זה גם למקרים שהשבועה בלתי אפשרית בהם. בכל מקרה, חובת השבועה קיימת והיא עוברת שינוי. רק הדעה שמכחישה את "מתוך", סוברת שכאשר שבועה היא בלתי אפשרית, היא לא מוטלת מלכתחילה. לפי ר"י, אין ספק שהעיקרון שעל פיו חייבנו את המסרב להישבע, כלל אינו ישים במקרה של שבועה בלתי אפשרית, בו חיוב שבועה כלל לא מתחיל. ניתן לקיים את "מתוך", לדעתו, רק אם נתייחס אליו כהכרעה אלטרנטיבית.

ה. "מתוך" כאשר שני הצדדים חשודים

נחזור לשאלה שהשארנו פתוחה בתחילת השיעור. תוספות אומרים שההתנגדות שלנו לחייב את החשוד לשלם, נובעת מהטיעון שלו שהוא היה נשבע- אילו היה יכול. כיצד יש להבין את זה? אני מבין שעיקר טענתו של החשוד מבוססת על שיטת ר"ת, ש"מתוך" מניח שיש קיום לחובת השבועה, ושהיא הופכת אח"כ לחוב ממוני. כלומר, במקרה רגיל של "מתוך", נוצר חיוב שבועה, ומסיבות מסויימות אין אפשרות להישבע, ורק אז מופיע החוב הממוני. התובע אומר "אתה חייב לי שבועה דאורייתא- הישבע או שלם!". כלומר, שחיוב שבועה קדם לחוב הממוני, אך בתנאים שנוצרו, התובע יוכל לגבות את כספו בסוף. אך החשוד טוען, שבמקרה שלו בי"ד בעצם מדלגים על השלב של חיוב השבועה. שהרי, מה שמונע אותו מלהישבע איננו מכשול אובייקטיבי, כי אם מכשול שבי"ד עצמו שם. הם אלה שמחייבים אותו להישבע, לאחר מכן מסרבים לתת לו להישבע ולבסוף מחייבים אותו לשלם. בעצם, הם יצרו בפועל חוב ממוני, ולא חיוב שבועה. הליך משפטי זה היה מסתדר לפי ר"י, שרואה את "מתוך" כאלטרנטיבה ממונית לשבועה. תוספות כאן הולכים בכיוון של ר"ת שרואה את התשלום כנובע מהשבועה. לכן, אין אפשרות לחייב את הממון כאשר משמיטים את השלב הראשון הקריטי - השבועה.

נראה לי, שכעת אפשר להבין מדוע "מתוך" אפשרי גם כאשר התובע חשוד. הפסק של בי"ד לא יוצר חיוב ממוני על הנתבע החשוד, אלא חיוב שבועה, כי באופן כללי, הוא יתחייב בתשלום רק אם השבועה שמלכתחילה יועדה לו, תינקט ע"י התובע. אם התנאים המיוחדים הם כאלה שגם התובע הוא חשוד, וממילא השבועה חוזרת אל הנתבע, זה לא נחשב כ"אשמתו" הישירה של בי"ד. הוא משלם כתוצאה מהמצב המוזר שנוצר במקרה הזה. בנסיבות האלה, הפסק שלהם נחשב כחובת שבועה, שכתוצאה מהתנאים לא יכולה להתממש, וממילא יכולה להיתרגם לחוב ממוני על בסיס "מתוך".

לעיון נוסף:

מחלוקת ראשונים חשובה לגבי "מתוך" ניתן למצוא ברמב"ם וראב"ד הלכות שואל ופקדון פ"ה ה"ו. כיצד מגביל הראב"ד את היישום של "מתוך"? במבט ראשון, ניתן היה להסביר את שיטתו בכך, שאמירת "חמשין לא ידענא" איננה אמינה כי היא לא טענה סבירה. אך זה לא פשוט כמו שזה נראה, כי טענה "לא סבירה" שכזו היתה כן נאמנת, לולי הסיבה שמודה במקצת חייב שבועה. יתכן, ואפשר להסביר את הראב"ד ע"פ ההנחה ש"מתוך" חייב להתחיל בחיוב שבועה (שלאחר מכן הופך לחיוב ממון כמו שראינו בהסברו של ר"ת בשיעור). הראב"ד חושב שתנאי כזה יתקיים רק במקרה של "חמשין לא ידענא". הכיצד?   

מקורות לשיעור הבא

1. ה. "ההוא רעיא" ... ו. "בחזקה".
2. שבועות מד: "חשוד... יחלוקו".
3. תוספות בבא מציעא ה: ד"ה 'דחשוד', תוספות בבא קמא קח. ד"ה 'ותרי'.
4. תוספות בבא מציעא ה. ד"ה 'שכנגדו'.
5. קצות צ"ב, ב.

שאלות מנחות

1. מהי הסיבה ש"חשוד על השבועה" לא יכול להישבע?

2. האם ישנם מצבים בהם הוא כן יכול להישבע?

3. האם שאלה זו משפיעה על הבנתנו בדינים שונים, כגון "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" ו-"שכנגדו נשבע ונוטל"?