סנהדרין | דף ח | חשש לעז במוציא שם רע
"...והמוציא שם רע בשלושה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מוציא שם רע בעשרים ושלשה, מפני שיש בו דיני נפשות". (משנה ב ע"א)
"וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי? אמר עולא: בחוששין ללעז קמיפלגי – רבי מאיר סבר אין חוששין ללעז, ורבנן סברי חוששין ללעז". (ח ע"א)
רש"י מפרש שהתנאים נחלקו בדבר מספר הדיינים הנדרשים לדון במקרה שבו אדם טוען כי מצא שאשתו בעולה ומבקש להפסידה כתובתה. חכמים סבורים כי יש לחשוש שמא יֵצא הקול על הדיון בכתובה ויבואו עדים שזינתה, ואז יהיה צורך בעשרים ושלושה כדי לדון דיני נפשות, ורבי מאיר סובר שאין חוששים לכך.
פירוש זה נראה קשה: מה החשש? אם יבואו עדים שזינתה תחת בעלה – נְכַנֵּס עשרים ושלושה דיינים! בעלי התוספות הוסיפו והקשו ש"אין לשון לעז נופל על זה, אלא על דבר שהוא שקר", והוכיחו זאת ממקומות אחרים בש"ס.
ואכן דומני כי אין כוונתו של רש"י שחוששים שמא מתוך השמועה על הדיון יבואו עדים, אלא שיש לחשוש שמא יבואו עדים, ואז יתעכב הדיון עד שיתכנסו עשרים ושלושה דיינים, ובינתיים יצא לעז על האישה שזינתה, אף על פי שהדבר טרם נידון והוכרע בבית דין. ומדוע רבי מאיר אינו חושש לכך?
נראה ששורש מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים בהבנת היחס שבין הדיון בכתובה ובין הדיון בזנות. רבי מאיר סבור שאלו שני דיונים נפרדים, ואין ביניהם שום קשר: הפסד הכתובה הוא דיני ממונות שבין האישה לבעלה, ואילו זנות היא דיני נפשות שבין אדם למקום. לכן כשדנים בכתובה, אל לנו לחשוש שמא יבואו עדים ויעידו על זנות, אף על פי שהדבר ייתכן.
חכמים חולקים על תפיסה זו ומבינים שלפנינו דיון אחד. זנות היא עבירה לא רק כלפי שמיא אלא גם כלפי הבעל, והפסד הכתובה הוא ביטוי ממוני לכך. לכן הדיון בהפסד הכתובה והדיון בזנות – דין אחד הם. אומנם כעת אין עדים לפנינו, אך מכל מקום ספק זנות יש כאן. לכן סבורים חכמים שיש לראות את הדיון כדיון המוּעד להצריך עשרים ושלושה דיינים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)