דילוג לתוכן העיקרי

סנהדרין | דף יז | מעשה אלדד ומידד

 

הגמרא בדף יז ע"א עוסקת במעשה אלדד ומידד. בתורה הסיפור תופס ארבעה פסוקים בלבד (במדבר י"א, כו–כט), ופרטים שונים בו לא נתבררו. סוגייתנו מרחיבה מעט את היריעה, והיא מתמקדת בשני דברים:

א. תוכן נבואתם של אלדד ומידד. התורה מספרת שאלדד ומידד התנבאו, אך אינה אומרת מה הייתה נבואתם. הגמרא מביאה שלוש דעות:

"ומה נבואה נתנבאו?
אמרו: משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ.
אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: על עסקי שׂליו הן מתנבאים: 'עלי שליו, עלי שליו!'.
רב נחמן אמר: על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין..."


ב. המחלוקת בין משה ויהושע. יהושע מציע למשה לכלוא את אלדד ומידד, אך משה משיב לו: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים". מהו אפוא יחסה של התורה לאלדד ומידד: האם נהגו כשורה? האם היו צדיקים וראויים לנבואה? ובמה נחלקו משה ויהושע? הגמרא מכריעה כי מעשה אלדד ומידד בא מענווה יתרה שהייתה בהם, ועל כן הם ראויים לשבח:

"אמרו אלדד ומידד: אין אנו ראויין לאותה גדולה.
אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ומיעטתם עצמכם – הריני מוסיף גדולה על גדולתכם".


הגמרא דנה גם בתגובתו של יהושע: אם נבואתם הייתה על מות משה, ברור מדוע נחלץ יהושע להגנת כבוד רבו; אך מדוע יתקומם יהושע על נבואה בענייני שׂליו או בענייני גוג ומגוג? הגמרא מסבירה:

"דלאו אורח ארעא, דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה לפני רבו".


הרמב"ן (בפירושו לתורה שם פס' כח) ראה בהוראה לפני הרב עניין מרכזי מאוד בסוגיה. לדעתו, משה ויהושע נחלקו על אופן קבלת הנבואה. יהושע סבר שאדם מישראל יכול לקבל נבואה אך ורק דרך משה רבנו, שיאציל מרוחו עליו. משה חלק עליו וטען שגם קבלת נבואה אישית ועצמאית כשרה ורצויה.

הר"ן (בדרשותיו, הדרוש השמיני) מרחיב את הדיון בחידוש זה. הר"ן מסביר שקבלת נבואה היא מאורע קשה ומטלטל, ולכן דרוש לה איזון. הוא ממשיל את הנבואה לתרופה חזקה, שאמנם מועילה לגוף, אך זקוקה לבלמים ולאיזונים שונים מחמת חריפותה. לדבריו, הגורם המאזן הוא קבלת הנבואה דרך משה, ולא באופן עצמאי.

דומה, שהשאלה שׁשׂמים הרמב"ן והר"ן בפיו של יהושע היא שאלה עקרונית בעבודת ה'. פעמים רבות אדם חש רצון לסלול לעצמו דרך אישית בעבודת ה'. יש הפוסלים גישה זו: אל לנו לחפש חידושים משלנו – הם אומרים – מוטב לנו שנצעד בדרך שהתוו אבותינו ורבותינו. לעומתם טוענים אחרים, שאם נשלול מעולם עבודת ה' את החידוש והיצירה, ניטול ממנו את חיותו; אדם שאינו סולל דרך לעצמו, יתקשה מאוד להגיע להזדהות גמורה עם דרכו, ואין ספק שהדבר יקשה עליו. ואכן, בתוך דבריו כתב הר"ן שם:

"וזאת היא הסיבה החזקה אצלי להתמעט הנבואה והחכמה דור אחר דור, כמו שהוא ידוע ומפורסם".


אם יונקים מן הדורות הקודמים בלי חידוש ובלי יצירה – על כורחנו יתמעטו הדורות!

לפנינו אפוא שאלה כבדת משקל: כיצד לאזן את החידוש והיצירה עם המסורת וקבלת האבות. בנידון דידן הכריע משה הכרעה ברורה כנגד דברי יהושע, ומסתבר שהתורה מקבלת את דבריו.

לרגל ימי הפורים, נסיים ברעיון חסידי נפלא המיוחס לר' שמחה בונים מפשיסחה, ושמעתיו מפי הרב יצחק מאיר רוזנברג הי"ו. ידועה אמרת חז"ל להלן דף לז ע"א:

"לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם".


וכבר תמהו רבים: כלום אין באמירה זו משום גאוותנות או אנוכיות? והשיב ר' שמחה בונים: "בשבילי" אין פירושו 'בעבורי' או 'כדי לשמש אותי', אלא פירושו 'בַּשביל שלי'. כל אדם צריך לדעת שיש שביל המיוחד לו, וראוי לו שיצעד באותו שביל, ולא יבקש לו שבילים אחרים.

ימי הפורים מיועדים להתבוננות ולהתקשרות אל נקודת האמת הפנימית שבנפשו של אדם. אין מקום לחיקויים או לדרכים זרות או מועתקות; רק דרכו האישית של האדם היא המתאימה לו!

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)