סנהדרין | דף יח | עדות מלך ועדות כוהן גדול

מלך

"המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו".

הגמרא להלן בדף י"ט מסבירה שדינים אלו לא נאמרו במלכי בית דוד אלא רק במלכי ישראל, ומשמע מן הגמרא שגם זה רק מדרבנן, משום שמלכי ישראל אינם מכפיפים עצמם לבית הדין. ועוד נראה מפשטות הגמרא שהפסול לעדות הוא חלק מן ההפקעה מעולם הדין, כלומר אף הוא פסול דרבנן הנוהג במלכי ישראל בלבד. לעומת זאת, מהגמרא במסכת שבועות (לא ע"א) נראה שפסול מלך לעדות הוא דאורייתא. הריטב"א שם עמד על המתח שבין הסוגיות, וכתב שהסוגיה להלן דף י"ט אינה נוגעת אלא לעניין הדין, "אבל לגבי מה ששנינו שאינו מעיד, שהוא משום כבודו, בכל מלך הוא, דהא מדאורייתא הוא", זאת אומרת: מה שמונע מלך מלהעיד הוא חובת הכבוד כלפיו, שהיא מדאורייתא.

ואולם הרמב"ם (עדות יא, ט) פסק כפשטות סוגייתנו: "מלכי ישראל לא מעידין ולא מעידין עליהן, מפני שהן אלמים בעלי זרוע ואינן נכנעין תחת עול הדיינים". אם כן, כיצד הוא מסביר את הסוגיה במסכת שבועות? הרב שלמה פישר זצ"ל (בית ישי, סימן ק"ו) הציע כי אין כוונת הגמרא שם שיסוד הפסול הוא מדאורייתא, אלא שמדאורייתא אין כל תוקף לעדותו. וכל כך למה? כאן מעלה הרב פישר טענה מחודשת. לדבריו, הכוח הייחודי שיש לעדות בבית דין מבוסס על המצווה להעיד, כאמור בפרשת שבועת העדות: "אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה, א; וראה רמב"ם שם ט, ט: "השוטה פסול לעדות מן התורה, לפי שאינו בן מצות"). על כן כשהפקיעו רבנן ממלכי ישראל את המצווה להעיד – בטל תוקף עדותם מדאורייתא!

מקור שונה ומעניין הציע רבנו חננאל בפירושו למסכת יומא (עד ע"א), ולפיו מלך – ומבית דוד דווקא – פסול להעיד מדאורייתא: "כדכתיב 'בית דוד... דינו לבֹּקר משפט', ואין עד נעשה דיין". ולכאורה דבריו אינם מובנים: מדוע אין מלך יכול להעיד לפני דיינים אחרים? מסתבר שרבנו חננאל הבין כי דין "אין עד נעשה דיין" אינו משום "עדות שאי אתה יכול להזימה" אלא משום שיש הפרדה עקרונית בין שתי מהויות בבית הדין, כדברי התוספות (לעיל ט ע"א ד"ה בזמן): "דכתיב 'ועמדו שני האנשים' וגו', 'שני האנשים' – אלו העדים, 'לפני השם' – אלו הדיינין, דבעינן שיעידו העדים לפני הדיינין, ולא שיהו בעצמן דיינין". מלכי בית דוד נחשבים שופטים במהותם, ולכן הם מופקעים מלתפקד ככלי ראיה חיצוני, כדוגמת עדים.

[על הפקעת מלך מעדות בהקשר של שאלת חיובו בקורבן שבועת העדות ראה דבריו של הרב ברוך וינטרוב למסכת הוריות דף ט'.]

כוהן גדול

"כהן גדול דן ודנין אותו, מעיד ומעידין אותו".

"מעיד? והתניא: 'והתעלמת' – פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? כהן והוא בבית הקברות, זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו – לכך נאמר 'והתעלמת'!      
אמר רב יוסף: מעיד למלך.       
והתנן: לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו!   
אלא אמר רבי זירא: מעיד לבן מלך.      
בן מלך הדיוט הוא!       
אלא מעיד בפני המלך.  
והא אין מושיבין מלך בסנהדרין! 
משום יקרא דכהן גדול אתא ויתיב, מקבלי ניהלי לסהדותיה, קאי הוא ואזיל ומעיינינא ליה אנן בדיניה".

היה אפשר לחשוב שדין "'והתעלמת' – פעמים שאתה מתעלם" נוהג במצוות השבת אבדה בלבד, שפעמים שאין אדם מחויב בה. אבל הגמרא רואה בדין זה עיקרון כללי, שלפיו כבוד הבריות עשוי לדחות בשב ואל תעשה גם לאו דאורייתא – בין "לא תוכל להתעלם" ובין "אם לוא יגיד ונשא עונו".

יתרה מזאת, משמע מן הגמרא שדין "והתעלמת" איננו רק קולא לכוהן הגדול, אלא הוא פוסל את עדותו. כיצד נובע מפטור זה פסול עדות? ייתכן שיש להשתמש גם כאן בעיקרון שהבאנו לעיל בשם הרב פישר: אם הכוהן הגדול מופקע ממצוות עדות, הדבר שולל גם את התוקף של עדותו. תשובת הגמרא היא שיש מצבים שבהם הכוהן הגדול יבוא ויעיד, ולכן הוא נחשב כשייך בעולם העדות ובמצוות עדות, דהיינו כגברא הכשר לעדות, וקביעת המשנה ש"מעידין אותו" מוצדקת.

אלא שאם כן, יש להקשות: הרי קיימים תחומים שידענו מלכתחילה שכוהן גדול מעיד עליהם, כגון עדות בענייני איסורים, קידוש החודש ונפשות (ראה תוספות ד"ה מעיד); כלום לא די בהם להגדיר את הכוהן הגדול כשייך במצוות עדות?

מסתבר כי אף שמבואר במשנה (להלן לז ע"א–ע"ב) שמצוות "אם לוא יגיד ונשא עונו" שייכת גם בעדות נפשות, מדובר בשני ערוצים שונים של המצווה: ערוץ אחד הוא חיוב כלפי שמיא לבוא ולהעיד על אירוע משמעותי, כגון נפשות או איסורים; וערוץ שני הוא הערוץ השייך בקורבן שבועת העדות – חיוב שבין אדם לחברו לסייע בבית דין בשעת הצורך. [אחת המשמעויות של הבחנה זו היא שבערוץ השני, שבין אדם לחברו, דרושה תביעה להעיד, כמבואר ברמב"ם בתחילת הלכות עדות: "העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע... והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות".] אם כן, שייכותו של הכוהן הגדול בערוץ שבין אדם למקום אינה כוללת אותו בערוץ שבין אדם לחברו, ועל כן נזקקה הגמרא להיכי תמצי שכוהן גדול יתחייב להעיד עבור חברו.