סנהדרין | דף לה | קבורת מת מצווה ורציחה

בסוגייתנו מובאת שאלה ששאל ריש לקיש את רבי יוחנן: מדוע אין קוברים מת מצווה בשבת? הרי קבורת מת מצווה דוחה את מצוות העבודה במקדש, אשר דוחה את השבת, ומכאן שקבורת מת מצווה צריכה לדחות את השבת!

רבי יוחנן דוחה את הקל וחומר: "רציחה תוכיח" – בית דין אינו ממית חייבי מיתה בשבת, אף על פי שהוא ממית חייבי מיתה גם כאשר הדבר ידחה את עבודת הקורבנות.

בפשטות נראה שדחייתו של רבי יוחנן אינה מלמדת על קשר מהותי בין מיתת בית דין ובין קבורת מת מצווה: כל שרצה להוכיח היה שלא כל מה שדוחה את עבודת הקורבנות דוחה גם את השבת. אומנם מן השאילתות (שאילתא ל"ד) עולה הבנה אחרת:

"אין קבורת מת מצוה דוחה את השבת, דכתיב 'קבור תקברנו ביום ההוא' – ביום שאתה רוצחו אתה קוברו, וביום שאין אתה רוצחו אין אתה קוברו".

לדעת בעל השאילתות, קבורת מת מצווה הוקשה למיתת בית דין, ומהיקש זה למדים שאין קוברים מת מצווה בשבת. ובכן, מהו היסוד המשותף לשתי מצוות אלו, הנראות רחוקות כל כך זו מזו?

כדי להשיב על שאלה זו נעמוד תחילה על עצם ההשוואה בין דחיית העבודה לצורך "רציחה" ובין דחייתה לצורך קבורת מת מצווה. לכאורה אלו דחיות שונות לגמרי: במקרה הראשון מקיימי מצוות "רציחה" ("ובערת הרע מקרבך") הם בית הדין, ואילו מי שמבקש לקיים את מצוות העבודה הוא הכוהן החייב מיתה; ואילו במקרה השני נדרש אותו אדם עצמו להכריע בין שתי מצוות – קבורת מת מצווה ועבודה במקדש. אם כן, אין מקום ללמוד מ"רציחה", שאינה דוחה את השבת, שאף קבורת מת מצווה לא תדחה את השבת!

דומה שהתשובה לקושי זה נעוצה בחידושו של בעל השאילתות. לדעתו, ההשוואה באה ללמדנו שקבורת מת מצווה דוחה את העבודה לא מפני שהיא חשובה יותר. לוּּ כך היה, אפשר שבאמת הייתה מצווה זו דוחה גם את השבת. קבורת מת מצווה דוחה את העבודה מפני שבית המקדש והעבודה בו אינם מפלט מחיובי האדם כלפי החברה והסביבה: כשם שהמזבח אינו מקלט למי שנתחייב מיתה, כך אין הוא מפלט למי שנקרה בדרכו מת שאין מי שיקברנו.

מעתה מובן שאי אפשר ללמוד מעבודה, הדוחה שבת, שגם רציחה ומת מצווה ידחו את השבת. עבודת המקדש דוחה את השבת מצד עצמה, ואילו מצוות אלו אינן חשובות דיין לדחות את השבת, והן דוחות את העבודה לא מפני שהן חשובות הימנה אלא כדי שהמקדש לא ייעשה מחסה מן התורה וההלכה.

[על פי השאילתות, שאלתה של הגמרא להלן "רציחה גופא תדחה את השבת מקל וחומר..." צריכה עיון מעט, שהרי מצוות "רציחה" דוחה את העבודה לא מפני שהיא חשובה יותר. הנצי"ב (בפירושו "העמק שאלה") מנסה ליישב את סוגיית הגמרא אליבא דהשאילתות, ואכמ"ל.]