סנהדרין | דף ג | בית דין של שלושה

בסוגייתנו מובאת מחלוקת רבי יונתן ורבי יאשיה בדבר מקור ההלכה שדיני ממונות בשלושה, ובמהלך הדיון במחלוקתם נידונה גם שאלת "בית דין נוטה" ואופייה של ההכרעה על פי רוב. על כל פנים, ההנחה שבבית דין יש שלושה דיינים מוסכמת על הכול.

והנה להלן (דף ז') מסופר על רב הונא, שהיה נוהג לכנס אליו לדין סיעה של תלמידי חכמים, כדי שאם חלילה יטעה בדין, תהיה האחריות על החבורה כולה, ולא רק עליו. על פי זה פסק הרמב"ם (סנהדרין ב, יג):

"אף על פי שבית דין של שלשה בית דין שלם הוא, כל זמן שהן רבים הרי זה משובח, ומוטב שיחתך הדין באחד עשר יותר מעשרה".

האחרונים (עיין פרישה חושן משפט ג, י) הטעימו כי פסק הרמב"ם סוטה מפשטות הסוגיה. רב הונא הוסיף דיינים כדי לפזר את העונש בין כולם אם יטעו, ואילו מן הרמב"ם משמע שמדובר בעניין עקרוני: ככל שמוסיפים דיינים, יהיה הפסק מבורר יותר.

מעניין הדבר שהרמב"ם לא אמר את חידושו בנוגע לסנהדרין קטנה (של כ"ג דיינים) או גדולה (של ע"א דיינים). מסתבר כי אף שמשנתנו שנתה בחדא מחתא את העניינים הנידונים בשלושה ואת העניינים הנידונים במספר גדול יותר של דיינים, יש ביניהם הבחנה עקרונית. הבחנה זו מתבטאת גם במינוח: בתי דין של כ"ג ושל ע"א נקראים "סנהדרין", ואילו בית דין של שלושה לא זכה לשם זה.

מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל הסביר שסנהדרין היא גוף ציבורי. כל אחד מחברי הסנהדרין נושא משרה ציבורית, שיש לה משמעות אף בשעה שאין הוא יושב בדין. מאחר שמדובר בגוף ציבורי, מספר החברים בו קבוע ומוגדר, ואי אפשר להוסיף עליו.

לעומת זאת, בבית דין של שלושה אין 'נושאי משרות': כשיש להכריע בסכסוך כלשהו, נאספים שלושה חכמים לצורך הדיון באותו עניין מסוים. אומנם הרמב"ם מדגיש שאספה זו היא "בית דין שלם", אך אין היא מעניקה לשלושת חבריה זהות ומעמד מיוחדים. מסתבר שאותה התאגדות אכן תגיע למסקנה מבוררת יותר אם ייאספו בה יותר משלושה דיינים, ולכן הדבר מותר ואף רצוי.

נפקא מינה מעניינת להבחנתו של הרב ליכטנשטיין מצאנו בפסק הרמב"ם (ממרים ג, ה) בדין זקן ממרא:

"אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה, סמוך בסנהדרין".

לפי הרמב"ם, לא די שאותו זקן יהיה חכם הראוי לדון. עליו להיות "סמוך בסנהדרין": דין זקן ממרא נוהג רק בחכם הנושא במשרה הציבורית של דיין בסנהדרין.

ההבדל בין בית דין של שלושה ובין בתי הדין שמעליו מתבטא בתחומים שונים, שהבולט שבהם הוא זהות הדיינים: בסנהדרין יושבים רק דיינים מומחים וסמוכים, ואילו בבית דין של שלושה יכולים לדון גם הדיוטות. נראה שאפשר לבאר גם את ההבדל הזה על הדרך שהצגנו. בית דין של שלושה הוא גוף מקומי שנועד ליישב סכסוכים, ואת זאת יש לעשות בתנאים הקיימים – בין שיש דיינים סמוכים ובין שאין. סנהדרין, לעומת זאת, היא גוף בעל מעמד מיוחד, שרק דיינים מומחים יכולים להיכלל בו.

על דרך זו יש לבאר גם את האפשרות לפחות, במצבים מסוימים, משלושה דיינים: לדעת שמואל בשניים שדנו (ראה דבריו של הרב ברוך וינטרוב לדף ו'), ולדעת אחרים ביחיד מומחה (ראה דבריו של הרב שמואל שמעוני לדף ה'). חריגות מעין אלה אינן אפשריות בסנהדרין, שמעמדה המיוחד כרוך בהרכב מוגדר ביותר; הן נוהגות רק בבית דין של שלושה, שתפקידו ליישב סכסוכים אד־הוק.