שבועות | דף ג | שבועה על העבר ושבועה על העתיד

מסכתנו נפתחת במילים "שבועות שתים שהן ארבע", דהיינו "שאוכל", "שלא אוכל", "שאכלתי" ו"שלא אכלתי". הגדרים השונים של שבועת ביטוי נידונים בפירוט בפרק השלישי, אך כבר בסוגייתנו עולה השאלה מה היחס בין שבועה על העתיד לשבועה על העבר.

אם חייבים על שבועה על העבר, ברור למדי שהחיוב הוא על השקר ועל חילול שם ה' בניצולו לדבר שקר. אך מה באשר לשבועה על העתיד?

אפשר היה לומר שגם בשבועה על העתיד יש שקר: כאשר אדם נשבע שיעשה דבר מה, ולבסוף לא עשהו, מתברר בדיעבד שנשבע לשקר. ואולם מסתבר שניסוח זה אינו נכון, שכן דבר מוסכם הוא (להלן כה ע"א) שהנשבע כי אירוע מסוים שאינו בשליטתו יקרה בעתיד אינו חייב משום שבועת ביטוי (אלא רק משום שבועת שווא, ואכ"מ). מסתבר שאירועים עתידיים מופקעים מהמונחים הרגילים של אמת ושקר, ואינם יכולים להגדיר בדיעבד אמירה שקדמה להם כשקר.

אם כן, על מה חייבים בשבועה על העתיד? אפשרות אחת היא שבכל זאת יש בה יסוד של שקר, אלא שיסוד זה אינו בהצהרה גרידא שהתבררה כשקר אלא בהתחייבות המתבררת כשקר. ברם ייתכן שהנשבע על העתיד אינו חייב כלל משום שקר אלא משום יסוד אחר: כשם שהנודר נדר יוצר בכך איסור חפצא חדש, כך הנשבע על העתיד יוצר חיוב גברא חדש – ציווי או איסור – שאסור לו להפר אותו.

ביטוי חד לתפיסה שגם בשבועה על העתיד יש יסוד של שקר נמצא בשיטת רבנו חננאל בפסחים (סג ע"ב) שיש להתרות בנשבע עוד לפני השבועה כי אפשר שלא יוכל לקיימה, זאת אומרת: מועד העבירה הוא השבועה ולא הפרתה. ואולם שיטה זו חריגה ביותר, והגישה הרווחת רואה בשבועה על העתיד יצירה של חוק חדש, בדומה לנדרים.

סוגייתנו עוסקת בביאור שיטת רבי ישמעאל ש"אינו חייב אלא על העתיד לבא" (משנה להלן כה ע"א), ובתחילה הבינה הגמרא שרבי ישמעאל אינו מחייב כלל על העבר אלא רק על העתיד. מסתבר שלפי זה חיוב שבועת ביטוי הוא אך ורק על הפרת החוק החדש שיצר הנשבע – "לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב" (ויקרא ה, ד) – ועל כן אין מקום לחיוב בשבועה על העבר.

ואולם בהמשך הסוגיה מסבירה הגמרא שרבי ישמעאל מחייב מלקות בכל ה'שתיים שהן ארבע', ורק לעניין קורבן בשוגג הוא מחייב על העתיד בלבד. לפי זה אפשר להציע שבשבועה על העתיד יש שני חיובים נפרדים: חיוב הקורבן הוא על הפרת החוק שיצר הנשבע לעצמו – "לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב"; ואילו חיוב המלקות ממוקד בשקר ובחילול שמו יתברך – "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יב). עם זאת, גם ביחס למלקות יש תפקיד חשוב לאירוע העתידי (אכילה או אי־אכילה): אירוע זה עושה את השבועה שבועת שקר, ועל כן הוא האירוע הקובע לעניין התראה, והוא שמגדיר את הלאו כלאו שיש בו מעשה או כלאו שאין בו מעשה.

הבנה מורכבת זו בדין שבועה על העתיד עשויה להיות נכונה גם בשיטת רבי עקיבא (ואם כן, נמצא שיש הבדל גדול בין יסוד חיוב קורבן בשבועה על העבר ובין יסוד חיובו בשבועה על העתיד), אלא שהדבר תלוי בשיטות השונות בדבר המקור לחיוב מלקות בשבועה "שלא אוכל", ואכמ"ל.