שבועות | דף לב | שבועה וכפירה בשבועת העדות

המשנה והגמרא בדפים לא ע"ב – לב ע"א מלמדות כמה דינים הנוגעים לחיוב קורבן שבועת העדות. עיוננו יתמקד בשניים מהם: התנאי שהתובע יתבע מן העד להעיד והתנאי שתהא כפירה בבית דין, אף על פי שמספר החיובים נקבע על פי מספר השבועות חוץ לבית דין.

הגמרא מציינת כי התנאי שהתובע ידרוש את העדות מבדיל בין שבועת העדות לשבועת הפיקדון, שבה יש חיוב אף בלא דרישת התובע. מה טעם ההבדל?

קודם שנענה על שאלה זו נעיין בדין השני: "השביע עליהם חמש פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו – פטורין; כפרו – חייבין על כל אחת ואחת" – אין החיוב חל אלא עם הכפירה בבית דין. מנגנון זה טעון הסבר: אם החיוב הוא על השבועה שמחוץ לבית הדין – מדוע אינו חל מייד בשעת השבועה, ואם הוא על הכפירה בבית דין – מדוע חייב הנשבע קורבנות כמספר השבועות?

בעלי התוספות (ד"ה משביע) דנים ביחס שבין המשנה לבין מחלוקת חכמים ורבי מאיר (במשנה ריש פרקין, ל ע"א) אם הנשבע מפי עצמו חוץ לבית דין חייב. הם טוענים שהמשנה אזלא גם כרבנן דרבי מאיר, וכי אף הם מודים שהחיוב נקבע על פי השבועות שמחוץ לבית דין, ולא נחלקו אלא בשאלה אם דרושה גם כפירה בבית דין: לדעת רבי מאיר עצם השבועה בחוץ מחייבת, ואילו חכמים סבורים שרק הכפירה בבית דין מחייבת.

והנראה בביאור מחלוקתם, שלדעת רבי מאיר שבועה מפי עצמו חמורה משבועה מפי אחרים. הנשבע מפי עצמו – עיקר חיובו על השקר שבשבועה, דהיינו בתחום שבין אדם לשמיים. שבועה מפי אחרים, לעומת זאת, אינה כה חמורה מצד השקר שבה, והחיוב הוא על גרימת ההפסד לחברו. מאחר שנזק זה אינו מתרחש עד שיכפור בבית דין – שרק אז אינו יכול עוד לחזור בו, שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד – אינו חייב משום שבועת העדות עד שיכפור בבית דין.

לעומת רבי מאיר, חכמים אינם מבדילים בין מושבע מפי עצמו למושבע מפי אחרים, ולדעתם בשני המצבים החיוב נקבע אך ורק בבית דין, אך משנתחייב העד יימנו החיובים על פי מספר השבועות שהיו מחוץ לבית הדין. נראה שלדעתם החיוב הוא על ביטול המצווה להעיד, והשבועה אינה אלא אמצעי להתחמק מן המצווה. כל שבועה – בין מפי עצמו בין מפי אחרים – היא סירוב נוסף להעיד. אלא שעד שלא כפר העד בבית דין, טרם נקבע חיובו, ועוד הוא יכול לחזור בו. רק משכפר בבית דין, ונסתם הגולל על יכולתו לחזור בו, שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד – רק אז הוא מתחייב על כל סירוב שסירב להעיד בשעה שיכול לעשות כן. זו גם הסיבה לכך שאם נשבע בתוך בית דין יותר משבועה אחת, אין לכך משמעות: לאחר שבועה אחת בבית דין שוב אין העד יכול להעיד, וכל השבועות הבאות אינן נתפסות כסירוב 'בידיים' להעיד.

כעת נשוב לשאלתנו הראשונה: מה נשתנה דין קורבן שבועת העדות מדין שבועת קורבן הפיקדון, שבשבועת העדות יש צורך לתביעת התובע להעיד, ובשבועת הפיקדון לא? אם כנים דברינו בביאור שיטת חכמים, תובן הלכה זו כמין חומר. מי שיודע עדות ואינו מעיד אומנם אינו מקיים את חובתו להעיד, אך גם אינו מבטל אותה בידיים. אפילו נשבע שאינו יודע, אין הדבר נחשב סירוב עד שלא נתבע להעיד. רק מי שנתבע להעיד ונשבע שאינו יודע לו עדות, אפשר לראותו כמי שביטל את חובתו ממש. בשבועת הפיקדון, לעומת זאת, תולים חכמים את החיוב בהפסד הממון של חברו, ולכן אין משמעות לשאלה אם תבעו חברו אם לאו.

מחר נבאר באמצעות חילוק זה את ספקה של הגמרא בדין שבועת העדות בעדות קנס.

על הצדדים היסודיים בחקירה בדבר מוקד החיוב בשבועת העדות ובשבועת הפיקדון ראו דבריו של הרב שמואל שמעוני לדף ל.