שבועות | דף ל | מבוא לפרקי שבועת העדות ושבועת הפיקדון

עיוננו היום יהיה כעין הקדמה לשאלת יסוד המלווה את שני הפרקים שאנו פותחים בלימודם. הפרק הרביעי במסכתנו עוסק בשבועת העדות, והחמישי – בשבועת הפיקדון. שני הדינים הללו מופיעים באותו פרק בספר ויקרא (פרק ה'): בפרשת קורבן חטאת עולה ויורד קובעת התורה חיוב קורבן למי שידע עדות לחברו ונשבע שאינו יודע, ובסוף אותו פרק מפורט דינו של הנשבע לחברו לשקר שאינו חייב לו ממון, שחייב להשיב קרן וחומש ולהביא קורבן אשם ("אשם גזלות"). שני התלמודים מוצאים קשרים בין שתי הפרשיות ועורכים השוואות ולימודים הדדיים ביניהן.

ואכן רב המשותף לשתי הפרשיות. בשתיהן מדובר בחיוב הכרוך בשבועת שקר ובחילול השם הבאים על גבי נדבך מובהק של מצוות שבין אדם לחברו. יתר על כן, בשתי הפרשיות מתחדשים דינים חשובים בדיני ממונות בכלל: פרשיית אשם גזלות היא המקור למצוות השבת הגזלה – "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ויקרא ה, כג); ובפרשיית שבועת העדות מתחדשת המצווה להעיד – "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (שם, א).

מה מוקד החיוב? מצד אחד, אפשר לומר שיסוד החיוב הוא השבועה לשקר והפגיעה בשם ה', אלא שהפגיעה המדוברת היא ניצול שם ה' לרעה – לפגיעה בזולת. מצד שני, ייתכן שמוקד החיוב הוא בין אדם לחברו, אלא שהפגיעה בזולת מועצמת במחסום הדתי שמעמיד השקרן בפני חברו, כאומר לו: 'אינך יכול להתמודד עימי, שהרי שבועה בשם ה' בפי'. שאלה זו צריכה להישאל הן ביחס לשבועת העדות הן ביחס לשבועת הפיקדון, ומומלץ לכל המעיין בפרקים אלו להרהר בה במהלך תשעת הדפים הבאים.

האם יש מקום להבחין בין שתי הפרשיות, ואם כן – כיצד? דומה כי האינטואיציה מורה שאשם גזלות – מוקדו בגזל, שהוא חיוב ממוני מוצק וברור של פגיעה אקטיבית בזולת; ואילו בשבועת העדות, שאינה פגיעה אקטיבית בזולת אלא אי־הושטת עזרה, והתורה מדגישה ביחס אליה "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה", המוקד הוא שמיעת האלה ושבועת השקר.

ואולם הרא"ש בתוספותיו (לג ע"א ד"ה הא) סבר איפכא. בגמרא נאמר שאם כת עדים נשבעת לשקר שאינה יודעת עדות, ויש כת אחרת שיכולה אף היא להעיד, אין הכת הראשונה מתחייבת, לפי שאינה חיונית להצלחת התובע. אבל בשבועת הפיקדון הכריעה הגמרא (להלן לז ע"א) שחייבים אף על "כפירת דברים בעלמא", דהיינו כפירה בממון שיש לתובע עדים על זכויותיו בו. הראשונים העלו חילוקים פרטיים שונים בין שתי הסוגיות, אבל הרא"ש סבר שיש בהקשר זה חילוק מהותי בין שתי הפרשיות:

"דלא דמי, דבשבועת העדות לא חייבה תורה אלא היכא דהתובע נפסד על ידם, הילכך אינה נוהגת אלא בראוים להעיד וכפירה בבית דין, הילכך כיון דקיימא שנייה – נמצא שאינו מפסיד במה שלא העידו. אבל בשבועת הפקדון אינו תלוי בהפסד ממון אלא בשביל שנשבע לשקר, הילכך אפילו בכפירת דברים חייב".

כיוון דומה בהבנת דין שבועת העדות עולה בחידושי הרשב"א למסכת בבא קמא (נו ע"א). הגמרא שם הניחה כהנחה פשוטה שהחיוב להעיד נלמד מפרשת שבועת העדות, אף על פי שפרשה זו עוסקת באדם שנשבע לשקר שאינו יכול להעיד. הרשב"א ביאר שאילולא היה חיוב כללי להעיד, לא היה מקום לחייב קורבן על שמיעת קול אלה:

"ואם איתא דכשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בבית דין ליכא נשיאות חטא ולא חייבתו תורה להעיד – למה מביא קורבן על שמיעת קול בלבד? אטו מי שאומר לחברו 'משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית', ולא הגיד, מי מחייב?! וקרובים שאינם מעידין לו אינם חייבים מפני שאין בעדותן כלום ואין חייבין להעידו, ואף הכשרים כיוצא בהם לא היו חייבים להעידו".

מסתבר שלשיטות אלו התורה ביקשה לבסס את החיוב להעיד – שאינו חיוב ממוני מוצק כחיובו של גזלן, אלא קרוב יותר לגמילות חסד (עיין בדברי הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי: "אינו חייב להעיד לו אלא מדין גמילות חסדים שחייבה תורה להעיד, ואם לא רצה לקיים אותה מצוה, אין מן הדין לחייבו ממון") – ולעגנו במצווה עם פוטנציאל לחיוב קורבן, שמוקדו דווקא בהקשר הממוני שבין אדם לחברו. ומעניין כי הגם שמצוות הגדת עדות נוהגת, לפי רוב השיטות, גם בדיני נפשות (ראה משנה סנהדרין לז ע"ב; רמב"ם עדות א, א, וברדב"ז ובכסף משנה שם בסוף דבריו), חיוב הקורבן מוסב על עדות ממון דווקא, כמבואר בהמשך פרקנו, וממוקד בחובת הסיוע של אדם לחברו.

דברינו כאן אינם אלא בגדר פתיח בלבד ללימוד הפרקים הבאים, ובעיונים הבאים נוסיף בע"ה לדון בשאלות אלו.

להרחבה בשאלה הנזכרת בעניין שבועת הפיקדון ראו מאמרו של מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל בעלון שבות 153.