ברכות | דף ה | ייסורים

הגמרא בדף ה' עוסקת בהרחבה בעניינם ובמהותם של ייסורי גוף ונפש הבאים על אדם. במרוצת הסוגיה ניתן לזהות שתי גישות עקרוניות באשר לטיבם של הייסורים. הגישה האחת רואה בייסורים תוצאה של עבירה מסוימת. הגמרא מציינת בפירוש את אחת מן העבירות שעונשה ייסורים, והיא: ביטול תורה. הגמרא מוסיפה, שהעוסק בתורה יינצל מן הייסורין.

הגישה השניה בסוגייתינו מניחה שייסורים אינם עונש על חטא, אלא אדרבא - ביטוי לאהבה, ולכך שהקב"ה חפץ בבעל הייסורים. דומה, שהסברה בכך היא שאחת הסכנות האורבות לאדם באשר הוא היא לשקוע יתר על המידה בחיבור אל העולם. כאשר אדם עסוק יתר על המידה בגופו או בממונו, הוא לא מצליח להמריא למרומי העבודה הרוחנית הנדרשת ממנו. מתוך אהבה לאותו אדם, שולח לו הקב"ה ייסורים המנתקים אותו בעל כרחו מתענוגות עולם הזה, ומאפשרים לו להתרכז בעניינים שמעל לחומר.

הראי"ה קוק (עין אי"ה כאן, פיסקה לב) מסביר, ששלושת הדברים שנקנים בייסורים לפי הגמרא מבטאים את עניין זה של ההתעלות מן הטבע אל התחום המצוי למעלה מן הטבע. כך, למשל, כותב הראי"ה ביחס לארץ ישראל הנקנית בייסורים:

"אמנם לזכות למעלה שהיא חוץ לטבע, ולמעלה מן הטבע, אין כוחות הגוף שהם טבעיים מוכנים לזה כי אם על ידי יסורין ... ומצד הגוף - ארץ ישראל שהיא ארץ גופנית, ומכל מקום יש בה כח קדושה סגולי למעלה מענין הטבע".

שאלת מרכזית נוספת המרחפת בחלל הדיון בסוגייתינו היא שאלת קבלת הייסורים. מחד גיסא, דורשת הגמרא לקבל ייסורים באהבה, ולראות את הפן החיובי שבהם, בכך שהינם מבטאים את חפצו של הקב"ה בבעל הייסורים. מאידך גיסא, הגמרא מספרת על כמה מגדולי האמוראים שהתקשו לקבל ייסורים באהבה, וקבעו: לא הם ולא שכרם.

הגרי"ד סולוביצ'יק חיבר מסה ארוכה ומורכבת באשר ליחס ההשקפה היהודית לייסורים (הדברים פורסמו בספרו "מן הסערה", עמוד 79 ואילך). אף שהגרי"ד איננו מזכיר את סוגייתינו, דומה שהיא עומדת ביסוד הדיאלקטיקה שאותה הוא מפתח שם. הגישה הראשונה שמציג הגרי"ד רואה בייסורים עניין מבורך, שיש לשמוח בו. הגרי"ד מסביר:

"במוות ובייסורים נולד האדם לחיים חדשים ואמיתיים ... הרמב"ם (מורה נבוכים ג, נא) מזהה את המוות עם השחרור. למות משמעותו לצאת מן השבי לחירות, להצטרף אל חבר אהוב אשר הנפש השתוקקה אליו זמן כה רב".

ובהמשך דבריו שם:

"אין לרע כישות אוניברסלית כל קיום. אין הוא אלא חזון תעתועתים פרי דמיוננו. הייסורים והסבל נגרמים בשל אופיו המקרי והמותנה של קיומנו, המוגבל למקטע צר בלבד של ההויה כולה ... בפרספקטיבה של הכוליות נעלם הרוע".

לדעת הגרי"ד הייסורים אכן מנתקים את האדם מן העולם הזה, ומעבירים אותו לעולם שכולו טוב. נוסף על כך, כאשר בוחנים תמונה רחבה, העוסקת בכלליות בקשר שבין האדם ובין ריבונו של עולם (בעולם הזה ובעולם הבא), יש לראות את הפן החיובי שבייסורים.

אין ספק, שעל פי גישה זו יש לקבל ייסורים באהבה ובשמחה, ולראות את הטוב והנשגב שבהם.

כנגד גישה זו, מציב הגרי"ד גישה הפוכה, אשר יסודה, לדעתו, בהלכות אבילות. מאלה לומד הגרי"ד, כי אדם אינו מקבל בשמחה או באהבה את הייסורים שבאו עליו, אלא אדרבה, מתאבל עליהם. גישה זו אינה מציעה הסבר או פשר לתופעת הרוע שבעולם, אלא ניצבת למולו ונוקטת דממה וקבלה אילמת. אין ספק, שקבלה באהבה אין כאן.